כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

פנים אמיתיות

איך זה לחיות בימי הביניים עם הידע של היום?

כל פעם שאני לובש פנים חדשות, אני סובל מחדש. להתאים את העיניים, את האף, את האוזניים. לוודא שהגוף משתנה לאט לאט כדי לשקף את גופה של המסיכה החדשה. אז מגיע החלק הכי מעצבן. לבישת התודעה. כאילו כל המחשבות שלך נשאבות לחור שחור ובמקומן מתמלאות מחשבות חדשות וזכרונות חדשים. תמיד נשאר קמצוץ קטן שמזכיר לי מי אני באמת, כדי שאוכל לסיים את העמדת הפנים כשצריך. על אף כל זאת, אני אוהב את העבודה שלי. קראו לי מזוכיסט, לא איכפת לי.
ביום שבו עטיתי את פניו של ג׳ו מייקלס, הכל השתנה.
עמדתי מול המראה בחדר הקטן ששכרתי בבית מלון ליד שאטו ורסאי. ארמון המלוכה של לואי ה-14. התאמתי את פניו של ג׳ו מייקלס על פניי שלי והטרנספורמציה הייתה בשיאה. תמיד אני תוהה על דברים מוזרים כשאני לובש פנים חדשות. זה משפיע על המוח. למשל ברגע הזה תהיתי על ההרגל המגונה שלי לתת שמות קוד לפנים שאני לובש. הרי לא באמת קוראים לבחור, היפה יש לציין, ג׳ו מייקלס. קוראים לו פרנסואה דה לה וו. בחור בשנות ה-30 לחייו. דוכס של איזה כפר נידח בממלכה הצרפתית. בלונדיני, עיניים כחולות, שרירי, רווק ומנומס עד כדי כאב. אה וכמובן יצרי מאוד במיטה. אני מצפה להיכנס ליותר ממיטה אחת הלילה. גולת הכותרת תהיה גם איזו מיתה שבגללה אני כאן. אם אספר לכם אצטרך להרוג אתכם. טוב טוב שכנעתם אותי. אני כאן כדי לוודא שג׳וליאנה דה בורבון לא תשרוד את הלילה. מסתבר שאם היא תשרוד, היא קטליסט מאוד ברור לאירוע אפוקליפטי שיחול בשנת 2200. טוב לא נמלא לכם את הראש בעוד פרטים בינתיים. אז סיימתי ללבוש את ג׳ו (רואים? יותר נחמד מפרנסואה). תהיתי על קנקנה של חותמת העץ הקטנה של הבית שלי. אם אחתום על עיסקאות הערב, אצטרך אותה. גמרתי אומר שלא יהיה זמן ויצאתי לשאטו ורסאי.
כשיצאתי מהמלון, העלוב יש לציין עבור מישהו במעמדי,
חיכה הנהג של הכרכרה מחוץ למלון.
״מיסייה דה לה וו, אתה מוכן?״
״בהחלט. בוא נצא לדרך״
אחרי נסיעה של דקות אחדות בהן אני מביט אל הרחובות, ומעט מתגעגע אל אורות הלילה של ערי העתיד, הגענו לשאטו ורסאי. מחזה כזה לא ראיתם בחייכם. תגידו מה שתגידו על הצרפתים, הם יודעים איך לערוך נשפים על כל שטות. לפידים עיטרו את הכניסה בסדר מופתי. באוויר היה ניחוח בושם שהגיע מכל מקום. על גג הבניין עמדו אנשים שזרקו מה שנראה כמו כמויות אינסופיות של עלי כותרת של ורדים אדומים. רק אדומים.
בזמן שגמעתי את המראות עברה מולי בחורה שצחקקה, שמה את ידה על זרועי ולחשה לי באוזן
״פרנסואה יקירי, אל תביך את עצמך. שכחת את המסיכה. יש בשולחן מאחוריך מבחר ענק. ממליצה בחום לקחת את זו המעוטרת כנמר ולמצוא אותי יותר מאוחר בפנים.״ אמרה וידה השנייה טיילה מהבטן שלי למחוזות דרומיים. היא הביטה בפניי, קרצה והחלה ללכת.
חייכתי אליה את חיוך מיליון הדולר שרק ג׳ו יכול לחייך וידעתי ללא צל של ספק שהיא מסמיקה מתחת למסיכה בעוד היא מתרחקת.
ניגשתי לשולחן המדובר וראיתי שם מבחר עצום של מסיכות. כולן עשויות ממתכת ומעוטרות באבנים טובות. הנפח שייצר אותן כנראה חי טוב. בחרתי את מסכת הנמר הצבועה בכחול כהה שהתאים לבגדים בגוונים כחולים שלבשתי, לקחתי כוס יין ממלצרית עוברת והבטתי בכניסה לשאטו. זה הולך להיות ערב מעניין.
לגמתי את כוס היין בלגימה אחת. הוא היה חריף. חבל שאני לא יכול להשתכר באמת. לא משנה כמה אשתה, הכבד לא ירשה זאת. לעזאזל איתך הנדסה גנטית.
לפחות אני נהנה מהטעם והתחושה. עצרתי מלצרית עוברת והחלפתי את הכוס הריקה בכוס חדשה וגם בגוש גבינה מצחין ולבן. אם אתם מתעלמים מהריח הגבינה דווקא די טעימה. לפני שעזבה אותי המלצרית, היא הוציאה מכיסה פתק מקופל ונתנה לי אותו. בלי להגיד דבר היא פשוט התרחקה משם. הסתכלתי סביב לראות אם מישהו מביט אך לא באמת היה ניתן לדעת. הרגלים וזה. הלכתי לפינה בחצר הכניסה לשאטו ופתחתי את הפתק
״מיסייה דה לה וו הנכבד,
יין ישפך הלילה בנהרות כבירים. האם תהיה בצד המחזיק את הבקבוק, או שמא בקרקעית? אשמח לתשובה ממך במרפסת המשקיפה על במת הנאומים. המדרגות הרשמיות אל המרפסת יהיו נעולים אך בטוחני שתמצא דרך להגיע. אלך לחכות לך אחרי צלצול הפעמון השלישי של הערב.
שלך,
מ׳ ״
קיפלתי את המכתב והכנסתי אותו לכיס. לפני הכניסה לתוך השאטו אזרוק אותו בתוך להבת הלפיד שקרוב לכניסה, אמרתי לעצמי. לא מסוג הראיות שאני רוצה להשאיר.
״למה אתה מתחבא כאן, לבדך?״
״מה?״ הסתובבתי במהירות לשמע הקול. ״מרגוט״ קדתי קידה קצרה לדוכסית של ורסאי.
״מיסייה דה לה וו,״ היא קדה קורטסי קצר בהתאם למסורת. ״מה שלום אחותך הקטנה? איך קראו לה, מימי דה לה וו? ברח לי השם״
״טעות בידייך, הדוכסית. שמה הוא מיליסנט דה לה וו״
״אה! מיליסנט היקרה. מדוע לא הגיעה איתך?״ היא חייכה חיוך שלא הגיע לעיניה המראה שהשיחה מתארכת מעבר לטעמה.
״מיליסנט היקרה נמצאת בביקור בממלכת בריטניה. היא הוזמנה לארוחה בארמון קנסינגטון ע״י חברתה הטובה קורטני המקורבת לצלחת בארמון.״
״הבנתי. בכל מקרה עוד רגעים מספר יצלצל הפעמון הראשון של הערב ויזמין את כולם להיכנס. אני מצפה שתישאר עד השלישי!״
הפעמון השני מסמן את המעבר מדיבורים ואכילת מתאבנים לתוך אולם האוכל בו שולחנות ערוכים לסעודת מלכים. בזמן הסעודה מתבצעות הופעות ומתנגדת מוזיקה להנאת האורחים. זה גם הזמן בו רוב הרציחות מתבצעות. הפעמון השלישי מסמן את תחילת נאומו של בעל הארוחה המסכם את הערב. לאחר סיום הנאום, ניתן להתחיל להתפזר בלי שיסתכלו עליך בעין לא יפה. זה גם זמן מועדף לבצע רציחות שלא מעוניינים לערב בהן את המשפחה המארחת, או שלא היא הזמינה אותן.
״בוודאי הדוכסית. לא אפספס הזדמנות פז כמו זו לבלות עוד זמן במחיצתך או במחיצת האורחים המכובדים של משפחת המלוכה.״ השתחוויתי כדי לחזק את המסר. היא חייכה. זה עבד.
״אני שמחה מאוד״ וכך היא הסתובבה והלכה.
הפעמון צלצל.
הגיע הזמן להיכנס פנימה להתמנגל עם אנשים.
השעון מתקתק.
זוכרים את הנשף הכי מפואר שהייתם בו? אורות ניאון, מוזיקה רועשת ואנשים רוקדים כמו זומבים? אז זה לא משתווה אפילו למה שהולך כאן רק בסגנון שונה לגמרי. יותר אלגנטי. באולם המרכזי ישר אחרי הכניסה קיימת רחבה נמוכה יותר משאר האולם. כל המוזמנים נכנסים לשם לשמע קריאתו של כרוז ומוכרזים לפני המלך. הוא מביט בהם מהקומה העליונה כדי לסמל שהם מוזמנים והוא בעל המקום, וגם לסמל את היותו המלך.
״הדוכס פרנסואה דה לה וו,״ הכרוז קרא אז ירדתי במדרגות האבן ונעמדתי במרכז הרחבה. לאחר קשר עין עם המלך השתחוויתי כמקובל ואמרתי,
״מלכי, תודה רבה על הכנסת האורחים הנהדרת״
״אה, פרנסואה דה לה וו. מה שלום הוריך?״
״בבריאות טובה. תודה רבה על התעניינותך, מלכי״
השתחוויתי שנית ועליתי בגרם המדרגות השני, הקרוב יותר למלך. השיחה איתו סימלה משהו חשוב. המלך בדרך כלל שואל סוג מסוים של שאלה. אם היא מופנית אליך אישית, זה אומר שהוא מרוצה מפועלך. במידה והוא שואל על הוריך או על אדמתך ואנשיך, זה מסמל שהוא אינו מתעניין בך או לחילופין פשוט לא חש שיש בך ערך מיוחד.
״הדוכסית ג׳וליאנה דה בורבון״
אני ועוד עשרות זוגות עיניים שבעליהן מחזיקים כוסות יין, הבטנו למטה אל ג׳וליאנה וחילופי הדברים עם המלך לואי.
״מלכי, איך בריאותך?״
מספר השתנקויות נשמעו לשמע השאלה. אף אחד לא שואל שאלות. במיוחד לא אם המלך לא התיר זאת.
״הו, כמה מרענן לחוש מעניין. בריאותי טובה,״ הוא עצר לרגע ואז שאל ״במה את עוסקת לתפארת צרפת?״
היא השתחוותה וחייכה לשמע הדברים
״מלכי היקר, אני מתרגשת לעין שיעור על התעניינותך. אני מפתחת את פרובינציית לה בלאן לעיר. יש עוד המון מקום פנוי לנצל לבתים, מוסדות וגני ילדים״
מספר מחיאות כפיים נשמעו מהקהל המביט מלמעלה. סימנתי לעצמי את המוחאים. גם ממליצת המסיכה הייתה ביניהם. ילדים זה טאבו באירועים כאלה. עתיד הילד הצרפתי חשוב יותר מעתידו של המלך, כמובן כל עוד מדובר בילדו שלו. חייכתי לעצמי. ההופעה של ג׳וליאנה והאהבה אליה תגרום לכך שכל הערב תהיה מוקפת אנשים.
מיד ניגשתי לעבודה.
״מחילה גברתי?״
הגברת הבלונדינית עם המסכה הורודה, זו שהמליצה לי את המסיכה שלי הסתובבה אלי לרגע, לחשה משהו לחברותיה והן עזבו.
״כן, מיסייה?״ אמרה בצניעות מעושה אך גם בחיוך.
״רציתי להחמיא לך על שמלתך הנהדרת. אדום זו בחירה כל כך טובה לשאטו ורסאי.״
היא קדה קידה קצרה.
״אתה מחמיא לי, מיסייה״
״תרצי אולי לגשת איתי לאיזור המשקאות?״
היא הנהנה ושמעתי צחקוק קל. היא שיחקה את תפקיד האריסטוקרטית הביישנית שהיה מאוד פופולרי בנשות הממלכה. עשרים דקות מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בחדר צדדי, עירומים, ועל השידה לצידנו שתי כוסות שמפניה שהותרנו לסוף המשגל. היא שכבה לצדי ומלמלה כמעט בבכי של אושר.
״מה?״
״זה היה נהדר, אלוהי, עוצמתי״
חייכתי לעצמי והבטתי בכוסות השמפניה. אחת מהן הייתה מעט כהה יותר. בדיוק כמו שתכננתי. קמתי מהמיטה, עומד מולה במלוא תפארתי ולקחתי לעצמי את הכוס עם השמפניה הכהה יותר, הנקייה יותר.
״לחייך גברתי״
היא לקחה את השמפניה שנותרה לה בלי לחשוב פעמיים ושתתה את כולה בבת אחת. אני שתיתי מעט משלי ונתתי לה נשיקה ארוכה ארוכה. לעולם לא תתנו צרפתית טובה כמו נשות צרפת של ימי הביניים. זה פשוט לא יקרה לעולם. מצטער בשבילכם.
״להתראות גברתי, היה נחמד״
״מה? לאן אתה-״
היא לא הספיקה לסיים את המשפט לפני שאיבדה את ההכרה ונכנסה לשינה עמוקה שתלווה אותה עד שעות הבוקר המאוחרות.
וכך, תוך שעה וקצת הותרתי מספר אנשים ערומים וישנים בתוך חדרים צדדיים של הארמון. אני משתמש ב׳אנשים׳ כי היו ביניהם גם כמה גברים. למה להנות רק מחוויה מסוג אחד, כן? למעשה פגשתי את כל תומכיה של ג׳וליאנה דה בורבון. נהניתי מכל רגע. עכשיו הגיע הזמן לטפל בג׳וליאנה עצמה. עד שחזרתי מהמפגש האחרון, הפעמון השני הספיק לצלצל והארוחה הייתה בעיצומה. ראיתי את ג׳וליאנה יושבת בשולחן עם עוד גבר שנראה כאילו לא שם לב לקיומה.
״מלצר, איפה השולחן שלי?״
״שולחן 22, מיסייה דה לה וו״ הוא הצביע לעבר השולחן ממש מאחורי ג׳וליאנה. לעולם לא אבין איך הם מצליחים לשנן את כל מי שבא לפני המלך ולזהות אותו במשך כל הערב.
״מרסי אדוני״
הלכתי לעבר השולחן וראיתי את עיניה של ג׳וליאנה עוקבות אחריי עד שהתיישבתי. היא נראתה סקרנית.
״הקשיבו הקשיבו,״ כרוז קרא.
פתאום כל הדיבורים השתתקו ונשמע פעמון שלישי.
״המלך לואי ישא דברים. לא מקובל ללעוס כשהמלך מביט בך אז השתדלו לסיים את ארוחתכם או לסיימה בצנעה. מרסי״
פתאום הבנתי שאני רעב אז התחלתי לאכול מכל הטוב שהיה בשולחני. ממולי הייתה אישה מבוגרת שנרדמה על הכסא שלה ולידה כנראה בנה שנראה לא יותר מבן 16.
״אמא המלך עוד מעט מתחיל לדבר, התעוררי!״ היא התעוררה בבהלה והיסתה אותו.
משהו דגדג לי בזיכרון, פתאום נזכרתי בפתק שקיבלתי בתחילת הערב. טכנית אני קצת באיחור כי הפעמון צלצל והמלך מתחיל לדבר עוד דקות מספר אבל זה בדיוק הזמן לצאת, כשכולם אמורים להיות כאן ולהקשיב.
קמתי ממקומי אחרי שני ביסים חטופים מהצלי. משהו בצבעו של היין הפריע לי ולא ידעתי להגיד בדיוק מה אז פשוט לא שתיתי ויצאתי מאולם המזון לעבר מסדרון צדדי. הייתה שם דלת פשוטה מעץ. מעבר של משרתים, לא של אריסטוקרטים. עברתי בעדה וראיתי גרם מדרגות. לפחות אם הוא לא מוביל לאן שאני צריך, הוא ייקח אותי גבוה יותר. הגעתי למעלה ויצאתי. ראיתי שאני במרפסת המשקיפה על אולם האוכל.
״תמיד ידעת לאחר גם אם אתה כבר נמצא בבניין שאליו מזמינים אותך לפגישה״
הסתובבתי בבהלה לשמע הקול המוכר.
״מיליסנט? מה את עושה פה? לא היית אמורה להיות בבריטניה עם חברתך? עובדת?״
הדגשתי את המילה האחרונה. המפגש בקנסינגטון כבר קרה לפני כמה ימים. הגעתי היום בבוקר וחשבתי לבוא לראות איך אתה עובד ׳אח יקר׳ שלי״ היה בעיניה מבט של שנאה יוקדת. אולי קנאה?
״תאר לך את ההפתעה שלי כשאני מביטה בך מהצללים נכנס למיטתם של נשים וגברים בשביל לפתור את הבעיות שלך כשסכין מסכן שנזרק מהמרפסת הזו היה עושה את העבודה יותר טוב.״
״את לא חושבת בהיגיון עכשיו. מה לגבי ההשלכות של אירוע חריג כזה?״
״לא איכפת לי!״
התקרבתי אליה לחיבוק.
״מיליסנט, ׳אחות יקרה׳ שלי. תני לי לסיים את מה שהתחלתי״
״לא, זה כבר מאוחר מדי״
״מה?״
היא הוציאה סכין וכיוונה אותה מתחת לסנטר שלי.
״אתה תישאר כאן איתי ותראה את אנשיי עושים את מה שלקח לך ערב שלם לעשות.
הבטתי בבהלה למטה. אנשים החלו ליפול חסרי הכרה, או גרוע יותר על שולחנותיהם והרצפה. פתאום החלו צעקות. המלך הפסיק לדבר והובהל משם עם עוזריו.
״מה עשית! הרסת הכל!״
״אמרתי לך עשיתי את מ-״
חטפתי ממנה את הסכין תוך כדי דיבורה, ירדתי לקרקע והפלתי את רגליה מתחתיה. נצנוץ אור הנרות נראה על הסכין לפני שעשה את דרכו לברך שלה.
כשפתחה את פיה לצעוק אבקת השינה כבר חיכתה באוויר ויצרה מגע עם החניכיים והלשון שלה.
הספקתי לסתום לה את הפה לפני שהצעקה שלה נוספה לאלו שלמטה. חיכיתי מעט עד שהיא נרדמה. והשארתי את הסכין בברך שלה. מוודא שהיא לא מדממת כל עוד הוא בפנים. או לפחות מדממת בקצב לא מסכן חיים. גם יש לי כבר סכין משלי אז לא הייתי צריך.
ירדתי מהר לכיוון אולם הסעודה וראיתי מלצרית מגישה לג׳וליאנה ההמומה כוס חלב.
״ג׳וליאנה! ,״ קראתי לה ״אל תשתי את זה! המלצרים! הם חלק ממה שקורה פה!״ המלצרית ברחה וג׳וליאנה הפילה את הכוס על הרצפה. מחתימה את שמלתה.
״פרנסואה, למה זה קורה?״
הבטתי בעיניה דרך המסיכות שלנו ופתאום העבודה שלי נראתה כמו העבודה הגרועה ביותר בעולם בכל הזמנים.
״כי אריסטוקרטים אוהבים כוח. אוהבים לשלוט. אוהבים לשחק את המשחק.״ לחשתי לה.
״אני שונאת את המשחק״
״גם אני. בואי את צריכה עזרה, רוצה שנצא מכאן?״
״כן אני... אני חייבת להתרחק מכאן. גם לא ראיתי את חברותיי כמעט כל הערב.״
אשמה ניסתה לצבוט אותי אבל לא נתתי לה.
״בואי נצא החוצה לשאוף קצת אוויר״
יצאנו החוצה חזרה לאיזור קבלת הפנים ושם הושבתי אותה על ספסל אבן בגינה. הבאתי מהשולחנות של קבלת הפנים שריג ענבים אדומות וטריות למראה. תלשתי ענב אחד והושטתי לה אותו. היא הביטה מספר רגעים לפני שלבסוף לקחה אותו והחזיקה אותו בידה.
״זה יעשה לך טוב״
״אני... אני מפחדת. אחרי כל מה שראיתי היום, אני מפחדת לאכול, לשתות ואולי אפילו לגעת״
היא לא אדם רע, החלטתי. אולי המחקר שהיא הורתה לעשות, תורם לכך שמיליוני אנשים ימותו בעתיד הרחוק מאוד ממנה אבל היא לא צריכה למות בגלל זה. אולי יש לי דרך אחרת להשלים את המשימה.
״ג׳וליאנה״
היא הרימה את ראשה והביטה לתוך עיניי. הסרתי את המסיכה שלה ואז הסרתי גם את שלי. כלומר את מסיכת הברזל.
״יש משהו חשוב שאת צריכה לדעת״
היא חיפשה בעיניי משהו, מבט של בלבול טהור על פניה
״אנשים נשכרו כדי להרוג אותך הלילה. בגלל המחקר שאת עושה כדי לשפר את היבולים.״
״מה?״
היא קמה בבהלה ונראתה אובדת עצות. היא לא ידעה לאן ללכת ולבסוף הסתובבה חזרה אלי
״אתה אחד מהם?״ שאלה בפשטות אך בעיניה שלט משהו קשה יותר מסקרנות.
״לא. אך ביקשו ממני לדבר איתך. הניסיונות על חייך יפסיקו אם פשוט תחדלי מהמחקר.״
״המחקר הזה אמור לשפר את חיי הוריי ואת עוצמת הבית שלנו. אתה מבקש ממני פשוט להפסיק אותו?״
״כן״
דמעות החלו לזלוג על לחייה. היא מלמלה לעצמה משהו.
״אני פשוט כישלון״
״זה לא נכון ג׳וליאנה. ראית שאפילו המלך התעניין בפועלך״
״אתה יודע טוב מאוד למה הוא התעניין״
״עכשיו את מדברת בחוסר היגיון. חוץ מזה, לא הזכרת בכלל את עניין המחקר למלך. אם היה לו עניין ספציפי בזה, הוא היה שואל אותך״
לא ידעתי בוודאות אם אכן היה שואל אותה אבל עצם הטיעון שהוא לא הזכיר את המחקר, היה חשוב.
״טוב, אני מוכנה לחדול. אני פשוט לא רוצה שום חלק בזה יותר. אני רוצה לחיות את חיי בנוחות.״
״אז בואי תהפכי את זה לרשמי.״
בזמן שדיברתי עיניי תרו עד שמצאו את מבוקשן.
״סליחה? מיסייה מזכיר?״
המזכיר בא ונעמד מולנו.
״איך אפשר לסייע, האדון?״
״מיס דה בורבון מעוניינת לכתוב מברק מהיר למנהלי משק ביתה. המברק צריך להיות חתום עם חותמת שעווה של בית דה בורבון.״ זה לא היה נדיר בשביל שאטו ורסאי להחזיק מזכירים כאלה. באירועים מהסוג הזה נחתמות הרבה עיסקאות בפינות אפילות והדרך היחידה לוודא שהן יוצאות לדרך היא על ידי שליחת רצים עם מברקים חתומים בחותמת הבית.
המזכיר הלך והביא מגש עליו צלוחית שעווה חמה, דף, נוצה לכתיבה ודיו.
ג׳וליאנה כתבה פיטורין לחוקרים באופן מיידי והוציאה מכיס פנימי של שמלתה את חותמת העץ הקטנה שלה.
היא קיפלה את המכתב ושפכה מעליו קצת שעווה וחתמה עם החותמת שלה.
היא הביטה במברק החתום בידיה ואז בי
״אני עושה את ההחלטה הנכונה?״
״אני לא יודע איך זה ישפיע על עתיד הבית שלך. אבל לפחות תהיי שם כדי להתמודד עם ההשלכות. זה כבר משהו, לא?״
״יש לך דרך מוזרה מאוד לגרום לי לחייך מיסייה דה לה וו״
חייכתי חזרה חיוך קטן.
היא הושיטה למזכיר את המברק והורתה לו שיוציא שליח מיד.
בבת אחת הגרעין של התודעה שלי, זו האמיתית, העביר מסר חד וברור. המשימה שלי הושלמה. שמחתי על כך שלא נאלצתי להשתמש באמצעים קשים יותר.
הגרעין שלח מסר נוסף. מיליסנט.
״סלחי לי ג׳וליאנה, יש לי עניין לסגור בתוך השאטו״
היא הנהנה וחייכה אליי. כשהתחלתי ללכת היא תפסה בידי, אמרה תודה ונתנה לי נשיקה על הלחי.
חזרתי למרפסת בה השארתי את מיליסנט וידעתי מה אני צריך לעשות. מיליסנט. ויקטוריה. כבר כמה פעמים שחיי מסיכותיה השתלטו עליה. אבל מי אני שאשפוט. הרגע חסתי על חייה של מישהי שהייתי אמור להרוג והלכתי רחוק כדי לגרום לה לעזוב את מה שעושה במקום לסיים את חייה. זה עבד. האם זה משפיע גם עליי?
ביליתי עם מיליסנט הרבה זמן. אהבנו. בכמה זמנים ותקופות.
עכשיו היא הפכה למטרד. היא יצרה כאוס ענק שייזכר לדורות. הוצאתי מתוך המכנס את הסכין שלי. הסכין שלה עוד היה תקוע ברגלה אבל אין זה מכובד להרוג אדם בסכינו שלו. בבת אחת שיספתי את גורלה ודם החל לזרום מהחתך העמוק בגרונה.
מיליסנט או יותר נכון ויקטוריה, לא תיזכר. כמוה יימצאו כאן כמה גופות. קורבנות של הלילה הזה.
הכל נגמר והגיע הזמן לחזור הביתה. אולי בעצם אני לא כל כך אוהב את העבודה שלי. אולי בעצם מספיק לי לחיות רק את חיי שלי.

Oren Cohen עקוב אחר Oren
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
שירים, סיגריות ויין
שירים, סיגריות ויין
מאת: איש המגבעת
מגנט
מגנט
מאת: Mo Bu
אני שבחוץ ואני שבפנים
אני שבחוץ ואני שבפנים
מאת: anonymous .
חלום מספר 94 וחלום מספר 95
חלום מספר 94 וחלום מספר 95
מאת: תומר דגן
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D