כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

מטוסי נייר

כשמביטים על הכל מלמעלה, כל הבעיות מתגמדות, העולם נהיה יפה יותר, ורואים בבהירות מה חשוב באמת. רואים שמיים שתמיד מעלינו, וירח שמאיר באומץ את הלילה לכולנו, אפילו עבור הבודדים שבנינו.

השעון מורה חצות, 00:00 בדיוק, השעה האהובה עלי. הרגשה כאילו הזמן עומד מלכת, ולרגע אחד, או יותר נכון דקה אחת, היום מתאפס, וניתנת לי הזדמנות לדף נקי, התחלה חדשה. וכמו תמיד בשעה הזו, אני עולה לגג הבניין שלי, הנקודה הכי גבוהה באזור, המבצר הפרטי שלי. אלא שהפעם, להבדיל מכל שאר הפעמים שעליתי לכאן, אני לא לבד. אריאל, האדם שהיה אמיץ מספיק לפרוץ את החומות שלי, אוחז חזק את ידי ויחד אנחנו מתיישבים על קצה הגג, בנקודה הנוחה ביותר לצפייה. רוח קלה נושבת ומלטפת את פנינו, כאילו מברכת אותנו לשלום. הירח מלא הלילה, זוהר בעוצמה מרהיבה, ואני מוצאת את עצמי שוקעת ביופיו עד שפתאום אריאל חותך את הדממה ושואל אותי "אהובה שלי, היום זהו יום הולדתך, למה עלינו לכאן?".
"מפני שזה היה המפלט שלי כשהייתי קטנה, חשוב לי להראות לך אותו". אני משיבה לעברו בחיוך.
"למה דווקא המקום הזה?", הוא ממשיך לשאול בסקרנות.

‌וכעת אני מבינה שאני הולכת לחשוף את עצמי באופן מוחלט, אך איתו אני לא מפחדת לעשות זאת. אני מביטה ישירות בעיניו ועונה לו "כי תמיד אהבתי מקומות גבוהים, וכשהרגשתי שאני צריכה מקום לברוח אליו, הייתי נוהגת לעלות לכאן, והמקום הזה עזר לי להתמודד".

"ממה ברחת?".

"מהכל. הייתי ילדה אבודה כזו. ברחתי מהבעיות שלי, מהעולם בחוץ, ואפילו מעצמי. קשה לי להודות בזה, אבל שנים רבות הרגשתי דחויה ובודדה, חסרת כל כיוון ולא שייכת לשום מקום. הייתי מסתובבת במעגלים במסדרונות בית הספר, הולכת ללא מטרה, רק כדי להמשיך ללכת, הכל, רק לא לשבת לבד. שנאתי את הלבד אבל עוד יותר שנאתי את עצמי. הרגשתי שאני הבעיה, שמשהו בי לא בסדר, הרי כולם מתרחקים ממני, כולם עוזבים אותי, כמובן לא לפני שהותירו צלקות בלבי."

כשאני מסיימת את המשפט האחרון קולי מתרסק מעט, ואריאל בתגובה אינסטינקטיבית שולח את זרועותיו לחבק אותי ולוחש באוזני "אני כל כך מצטער, אהובה שלי. כל כך מצטער שככה הרגשת. לפחות היה לך את המקום הזה כאן, איך הוא עזר לך?".

אני משתעלת כמה פעמים ומנסה להתגבר על הרעד בקולי. "כשמביטים על הכל מלמעלה, כל הבעיות מתגמדות, העולם נהיה יפה יותר, ורואים בבהירות מה חשוב באמת. רואים שמיים שתמיד מעלינו, וירח שמאיר באומץ את הלילה לכולנו, אפילו עבור הבודדים שבנינו."
אני מסיטה את מבטי ממנו ונועלת את עיניי על הנקודה הרחוקה ביותר שאני מצליחה לזהות, "אני רואה כוכבי פנסים שדולקים מעל רחובות העיר, נזכרת שכל ניצוץ כוכב כזה הוא נחוץ, וכאשר אני רואה אחד מהם מהבהב, נאבק כדי להיאחז באור, בתוכי אני מתפללת, הלוואי ויחזיק מעמד, שלא יוותר על האור שבו". או בעצם מזכירה לעצמי לא לוותר על האור שבי, אני חושבת בלבי.

אני עוצרת לכמה רגעים כדי להביט שוב על העיר הנוצצת הפרושה מולי, מנסה לשאוב עוד קצת אומץ ואז ממשיכה "יום אחד, כשהייתי כאן לבד, אבא שלי הגיע והפתיע אותי. הוא שם לב שהיה לי קשה ובדרך האופיינית לו רצה למצוא דרך לעזור לי. תמיד הייתי ילדה של אבא, הערצתי אותו, את החוכמה הרבה שלו, את הכוח העז שבו, כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בו. לא סתם הייתי משוויצה בכל הזדמנות שאבא שלי טייס, הוא היה כמו גיבור על בשבילי. הייתי מהופנטת ממנו וקשובה לכל מילה שהוציא מהפה, מייחלת לכך שמשהו ממנו יעבור גם אליי. באותו יום הוא אמר לי לכתוב את מה שמפריע לי על דף נייר, ואז לקפל אותו למטוס. בהתחלה לא הבנתי למה, אבל עשיתי כפי שביקש. כישורי הקיפול שלי אז לא היו גבוהים במיוחד, אבל הצלחתי לייצר משהו שדומה למטוס." כשאני נזכרת בזה, חיוך קטן עולה על פניי.

"ומה עשית איתו?", אריאל מעודד אותי להמשיך.

"לבסוף אבא אמר לי לקחת את המטוס ולהעיף אותו כמה שיותר רחוק. כך הדברים הרעים יעופו יחד איתו ולא אצטרך עוד לשאת אותם על לבי. תקופה ארוכה שהייתי מעיפה כך מטוסי נייר, בטוחה שהם באמת עפו רחוק ונעלמו, והבעיות שלי יחד איתם. אולי יהיה קשה להאמין, אבל באמת הרגשתי שאבן יורדת מלבי בכל פעם שהעפתי מטוס, כנראה למדתי לשחרר כך את הכאב. רק כשאבא נהרג בהתרסקות מטוס, והמשכתי להעיף מטוסי נייר אחרי לכתו, רק אז הבנתי שאבא היה זה שאסף בשבילי את מטוסי הנייר כל לילה. משום שבבוקר המחרת, מטוסי הנייר היו פזורים על המדרכות, מונחים שם כקורבנות."

אני לא שמה לב שאני בוכה, ורק כשאני מרגישה את כף ידו החמה של אריאל על הלחי שלי, אני מבינה שזולגות לי דמעות. ואז בבת אחת הכל מתפרץ ואני מתפרקת בין זרועותיו, במקום מבצרי החדש. הלב שלי גועש וסוער ושנים רבות של כאב וגעגוע זועקות את קולן. אריאל לא נרתע, ורק מגביר את אחיזתו בי ונותן לי לשקוע לתוכו, עוטף אותי בחום מכל הכיוונים. שעה שלמה אנחנו יושבים כך, ואז אריאל מרפה את אחיזתו כדי לפתוח ולהוריד ממנו את מעילו. הוא כנראה הבחין בכך שקר לי ופרש אותו עלי. ופתאום הוא קם בתנועה חדה. לא, זה ממש לא מה שרציתי.

"לאן אתה הולך?", אני מרימה אליו את ראשי, מבולבלת ומבוהלת.

"את רועדת מקור, אני הולך להביא לך שמיכה".

"לא, אני בסדר, אל תלך." אני אומרת לו, ורק רוצה שישאר כאן איתי.

"אל תדאגי, חמש דקות ואני כאן", הוא נושק לי במהירות ורץ אל המדרגות, נעלם בחסות החשכה.

אני עוצמת עיניים ורק סופרת את השניות עד שיחזור. אחרי זמן שנראה כמו נצח, אני שומעת רעש ופוקחת את עיניי. אני רואה אותו, וקופסא גדולה מכסה את פניו. אריאל מניח את הקופסא על הקרקע ואז מחייך את החיוך היפה שלו, זה שהוא כל כך מיוחד, כי רק לו יש חיוך מאיר כזה, ואומר לי בהתרגשות "חשבת ששכחתי את יום הולדתך?".

"אני ממש לא צריכה ממך כלום, אריאל, החיוך שלך זה די והותר בשבילי".

"טיפשונת, החיוך שלי אמנם יפה אבל זה רחוק מלהיות מספיק. חוץ מזה אני ממש לא שואל אותך, מה גם שזו מתנה מיוחדת, הגיע הזמן שתקבלי אותה". הוא אומר ומוסר לי אותה יחד עם נשיקה רכה.

אני נכנעת ופותחת את הקופסא, ואז העיניים שלי לא מצליחות להבין מה הן רואות. אין מצב. אין מצב שזה מה שנמצא שם. עשרות, אם לא מאות, מטוסי נייר דחופים שם. מטוסי הנייר שלי, אני מזהה אותם, מקומטים ומלוכלכים.

"מה זה?", המומה, אני פונה לאריאל.

"מטוסי הנייר שלך. כל המטוסים שהעפת במשך השנים, אלה שאבא שלך אסף. הוא שמר אותם, כולם כאן. קחי מטוס אחד ותפתחי".

ואני עושה כפי שאמר, הראש כבר לא מצליח לחשוב בהיגיון. אני לוקחת מטוס אקראי ופותחת, מתחילה לקרוא אותו, מגלה שוב את המילים הכואבות שלי חרוטות בו, ואז אני הופכת אותו ושוב אני מוצאת את עצמי חסרת מילים. כתב ידו המסודר של אבא שלי מופיע על צדו השני של המטוס, ושם הוא השיב לי על הבעיה, כתב משפט שיעודד אותי אם אמצא את עצמי שוב נאבקת עם אותו כאב.

"הם כולם ככה. אבא שלך דאג לענות ולא פסח על אף מטוס. הוא בטח ידע שתצליחי להתגבר על הבעיות לבדך, אבל כנראה רצה להשאיר לך תזכורת, שהוא תמיד כאן איתך, ושאת חזקה, בזכות עצמך". אריאל מספר לי, ואני פשוט עומדת שם ללא תזוזה ולא מאמינה. ושוב הרגשות צפים והדמעות מתחילות לרדת, ללא רצוני. אריאל מצמצם במהירות את המרחק בינינו ועוטף אותי בגופו.

"איך ידעת על כל זה?" אני לוחשת לעברו, חנוקה מדמעות.

"אמא שלך סיפרה לי, כמובן שהיא לא סיפרה הכל, ורק עכשיו אני מבין את התמונה השלמה. היא חיכתה זמן רב כדי להעניק לך את זה אבל לא ידעה איך. לפני שבוע היא נתנה לי את הקופסא, ביקשה שאני זה שאתן לך אותה ליום ההולדת. היא חשבה שתשמחי יותר אם תקבלי אותה ממני".

"היא צדקה", אני ממלמלת בין זרועותיו.

"אהובה שלי, אבא שלך תמיד יהיה איתך, אין שום דבר בעולם הזה שיצליח להרחיק אותו מלבך. תהיי בטוחה שהוא גאה בך, על האדם המדהים והחזק שהפכת להיות, וכמו כל אבא, הוא היה מייחל שתגשימי את עצמך ותהיי מאושרת. זה בסדר להתפרק, להישבר, לכעוס ולקלל את כל העולם, אבל מחר בבוקר את תקומי ליום חדש, ואת תרימי את הראש ותמשיכי להילחם. ואני כאן, יחד איתך, אלווה אותך בכל צעד וצעד. לצערי לא אוכל למלא את החלל, אבל אעשה הכל כדי להקל עליו, אעטוף אותו באהבה ואדאג שלצדו, תמיד תרגישי מהו אושר".
הוא אומר לי ברגישות אינסופית שמלטפת לי את הלב,
והיום אני יודעת,
אני לא לבד.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Coral Goldner עקוב אחר Coral
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Anna Belle-Lee
Anna Belle-Lee
מרגשת!!! 3> 3>
הגב
דווח
Coral Goldner
Coral Goldner
אוהבת ❤️
הגב
דווח
Yoav Rehavi
Yoav Rehavi
מרגש
הגב
דווח
טען עוד 13 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Coral Goldner
חייכי, ילדה שלי
חייכי, ילדה שלי
מאת: Coral Goldner
טובה מדי
טובה מדי
מאת: Coral Goldner
שלוש מילים
שלוש מילים
מאת: Coral Goldner
לבד
לבד
מאת: Coral Goldner
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרגש
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
סיפורים אחרונים
מתקדמים אחורה!
מתקדמים אחורה!
מאת: Rachel r.sh
שמאל זה הימין החדש
שמאל זה הימין החדש
מאת: Rachel r.sh
פרח נוצץ
פרח נוצץ
מאת: איש המגבעת
ככה מרגישה אהבה?
ככה מרגישה אהבה?
מאת: Shov .