תכנית כבקשתך
ובעודי טווה לעצמי תוכנית בריחה שלא תבייש אף אסיר היושב מאסר עולם, נפתחה הדלת ובחור עם ארשת פנים מאירה סימן לי להיכנס אל החדר
"שלום" אמרתי, "כאן זה שירות לקוחות להזמנת איכות חייים?"
"אכן כן" הנהנה לי פקידה שאופן חיוכה הסגיר כי יש לה הטבת עובדים, וידה קרובה לצלחת בכל הנוגע לאיכות חיים. "אילו חיים תרצי להזמין?".
"חיים שמחים וקלים בבקשה. מלאי אהבה וצחוק" החזרתי במהירות תשובה ששיננתי לאורך כל הדרך.
לפתע פתאום הסירה הפקידה את משקפיה, התבוננה בי באופן שונה במקצת, ספק בוחן, ספק נחוש. נראה היה כאילו גמלה בה החלטה כלשהי.
כאילו זיהתה אותי מחיים אחרים, מקבילים.
כאלו שדורשים מאמץ רב יותר מאחרים.
"רגע אחד," ענתה לי, "יכול להיות שהשתחררת לאחרונה ממחלקת סבל וייסורים?"
"ששש!" הסתי אותה, "שלא ישמעו כאן כולם!". מעולם לא חשבתי כי התקופה בה עברתי ייסורים תקנה לי נק' זכות כלשהן, בטח שלא במחלקת איכות חיים.
"את לא מבינה" היא אמרה, "את זכאית לבנקאות פרטית".
"יפהפיה שאת" פניתי אליה ברכות, "אנחנו לא בבנק פה, כאן זה שירות רציני יותר של אילו חיים אקבל, אשמח שתתבדחי, אבל לא על חשבוני, טוב אהובה?".
זה מה שחסר לי עכשיו, עוד דברי תנחומים ממישהי שחושבת שהיא מבינה את קושיים של החיים, בעוד שחיייה שלה משופעים בטוב בולט וניכר, גלוי.
היא סגרה את המחשב והובילה אותי למסדרון צר, ארוך.
היא העבירה את כרטיס העובד שלה מס' פעמים בדלתות שונות מסוגים שונים,
עד כי לבסוף התגלתה לפנינו דלת שהתנוסס עליה שלט בכיתוב מוזהב-
"הנהלה".
"עכשיו הגזמת" הסתכלתי עליה בארשת פנים רצינית.
"תמתיני כאן בבקשה" היא הצביעה על כיסאות שנראו נוחים יותר מכל כיסא שאי פעם ראיתי בחיי.
"מה? את צוחקת? אפשר להתחרט? ללכת?"
"מצטערת" הפטירה, "נהלים".
אמרה והותירה אותי במחשבות סוערות שנחבטו זו בזו בעוצמה.
יכול להיות שאמרתי דבר מה שאינו כשורה? הייתכן כי מחזירים אותי למחלקת סבל וייסורים? האם ישנה דרך לברוח מכאן?
חלון? פתח ביוב?
ניסיתי לתור בעיני אחרי פתח מילוט,
ובעודי טווה לעצמי תוכנית בריחה שלא תבייש אף אסיר היושב מאסר עולם,
נפתחה הדלת ובחור עם ארשת פנים מאירה סימן לי להיכנס אל החדר.
"מאוחר מדי" חשבתי ביני ובין עצמי.
"שבי בבקשה" הצביע על כסא כלשהו במשרדו.
"אז אני מבין שהגעת מהמחלקה הקשה? משוחררת טרייה הלא כן?" שאל.
"כן" עניתי בבהלה, "אבל באמת שריציתי את זמני שם! בבקשה בבקשה אל תחזיר אותי לשם!".
"הירגעי" הוא אמר, "את לא מבינה".
ואז הוא הסביר. וככל שהלך הסברו והתארך, כך רחב חיוכי ואורו עיני.
מסתבר, כך שטח בפניי,
כי מי שהגיע ממחלקת סבל וייסורים זכאי לאיכות חיים מיוחד. שמחה במיוחד, מלאת סיפוק ואושר.
הוא הסביר כי דווקא מי שהיה שם, במחלקת סבל וייסורים,
מקבל פריבילגיות שלא קיימות במסלול "איכות החיים" הרגיל שמוצע לכולם.
הוא הסביר,
כי דווקא מי שהיה שם בסבל הנורא. בכאב הזה שקורע את הלב והנפש,
דווקא הוא ידע להעריך את הטוב לכשיגיע.
דווקא הוא, כך אמר,
מפתח בנפשו נדבך מיוחד, עמוק,
כזה שמאפשר לו להתגמש,
להתמודד עם מה שהחיים מביאים איתם,
ולהכניס לכך הרבה הומור, אושר וצחוק.
"אל דאגה" כך אמר.
"את מצויידת בארגז כלים שישמש אותך לכל החיים".
"ויתרה מכך," אמר כאילו היה חשוב לו להדגיש דבר מה,
"את תהיי זרקור גם לאחרים".
ואני?
יצאתי משם מחוזקת.
פתאום התקופה הקשה קיבלה משמעות.
פתאום נהיה שם שליחות.
ומה עם איכות החיים?
היא תגיע עם כוחות החיים.
אני בטוחה.
ואתם, קוראים יקרים ואהובים?
בבקשה, בשבילי, אל תתייאשו בחייכם.
תבכו, תתאבלו, אבל אל תתייאשו.
תדברו, תשתפו, אל תישארו עם הכאב לבד.
אוהבת כל אחד ואחת מכם. תודה על הזכות לכתוב, לשתף ולהתרגש ביחד איתכם. כ"כ כ"כ מעריכה אתכם.
שלח תגובה
הכינוי משקף את דמותך במאת האחוזים.
את מעוררת השראה בכתיבתך לכולנו, לכל הזוכה לקרוא את כתיבתך.
אני שמח לקרוא אותך, ואת המילים הטובות, המיוחדות שמצליחות להעביר את המסר בכל פעם מחדש.
תודה יקרה, הכי מעריך בעולם ❤
