אל תשפטו אותי
אני בן אדם, אני לא מכונה של זיופים מאולצים. אני לא בורר במילים, אני לא מתייפיף בין אנשים שרוצים לצאת בסדר בין כל הסובבים. אני לא מחייך כשרע לי, אני לא מתלונן שטוב לי, אני אני, ואני זה אמיתי.
אני בן אדם של תקופות, של ימים, רגעים ולפעמים חודשים.
אני בן אדם, אני לא יכול כל הזמן לתת לראש לשלוט בעניינים.
לפעמים הלב לוקח את המושכות, הוא קובע, איך, למה ומה לעשות.
ממה להפגע, ממי להתאכזב, מתי הוא נשבר, מתי הוא מתאהב.
אני בן אדם של תקופות, יש כאלה שאני פורח בהם ומיד אחרי זה נובל.
תקופות שהכל טוב ומיד אחרי זה אני סובל. יש תקופות יפות, יש תקופות
שהבפנים נישרף בלהבות, אני נופל וקם, אני לא שחקן, אני לא בדרן,
אני אלף מצבי רוח, יש לי רגשות, אני נותן לכולן להתגלות.
אני בן אדם של ימים, כאלה שאני מרגיש בהם נפלא ומיד אחרי זה
זרוק במיץ של החיים, באיזה פח אשפה בסמטה חשוכה שרק אני מכיר.
אני שביר, הלב לא עמיד למילים, הן יכולות לפגוע בי ולהפיל אותי
הכי חזק לקרשים. אני אושר מהול בדמעות, לא מתיימר להיות מאחורי מסיכות, שהחיוך
אמיתי, רואים אצלי את כל השינים הלבנות.
אני בן אדם של רגעים, כאלה שמלאים בשמחה ואחרי זה מרגישים כמו אבל נורא.
הכל רגעי בחיים, הם בנויים מרגעים, אל תצפו ממנו שתמיד אשחק את המשחק
של החיים. לא כל הרגעים נועדו כדי לחיות אותם, לפעמים אני פשוט רוצה לשתוק איתם,
לשכוח שהם קרו. אני בוכה ואז נרדם, נותן לרגעים לזרום לי בדם, למלא אותי באיזה רגשות שהם רוצים, מנסה להחזיק מעמד גם ברגעים הפחות טובים שמזמנים לי החיים.
אני בן אדם של חודשים, כאלה שבנויים מהצלחות ואחרים שאתה אוסף בהם את החלקים המאכזבים. חודש מטורף, חודש מצוברח, חודשיים מדהימים, שלושה חודשים שהלב לא מבין מה חסר לו בפריים של החיים. אני עשרים וארבע שעות ביממה, לא לוח שנה שבו אני קובע מתי אהיה למעלה ומתי ארגיש בירידה חדה, אני מחוג של זמן שלא עוצר בשביל אף אחד בעולם, מנסה למצות כל רגע לפני שהוא נעלם.
אני בן אדם, אני לא מכונה של זיופים מאולצים.
אני לא בורר במילים, אני לא מתייפיף בין אנשים שרוצים לצאת בסדר בין כל הסובבים.
אני לא מחייך כשרע לי, אני לא מתלונן שטוב לי, אני אני, ואני זה אמיתי.
אני בן אדם אחד מול אלפי תקופות, ימים, רגעים ואפילו חודשים
אל תשפטו אותי, החיים עושים את זה מספיק, במהלך החיים.
יש פעם בחיים, ואכזבה כל כמה חודשים. שהתעסקנו בלהשיג יותר
מאשר לקבל, ולשנוא יותר מאשר לחבב, שלא הרבינו לקחת סיכונים
ותמיד אהבנו את אזור המבטחים. שלא אמרנו מספיק, שלא מיצינו
אפילו פסיק... ממי שאנחנו.
הספר פויקה של רגשות הינו אגודה של קטעים קצרים
הנוגעים בשלל נושאים מחיי היום יום שלנו.
חלק מהקטעים מדברים על אהבה, חלקם על אכזבה,
חלקם מדברים על המסע אותו אנו צריכים לעבור פה בעולם שלנו, ובעיקר כולם מלווים באופטימיות גדולה ואמונה חזקה, שאנחנו מסוגלים לעבור את הכל ולחייך בסופו של דבר.
הספר כתוב בשפה פשוטה ובגובהה עיניים, ומביא את הקוראים להתמודד באומץ מול החולשות הנסתרות בדרך ליציאה לדרך חדשה, קבלה עצמית והערכה על המתנה שאנחנו.
הצטרפו למילים שלי, אלו שישבתי בלילות וכתבתי, אלו שמחקתי, אלו שנחרטו לי בדם, המילים הללו, שמשנים לי את החיים בכל פעם שאני חוזר אליהן.
ניפגש מתחת לפוך עם איזה ספר טוב :)
באהבה, ערן.
שלח תגובה
אתה אמיתי. וזה מקסים. וזה מיוחד, וזה הכי טוב שיכול להיות.
התחברתי במיוחד למשפט "אני אלף מצבי רוח, יש לי רגשות, אני נותן לכולן להתגלות".
מדוייק במיוחד עבורי.
אהבתי ממש את הפאנץ' בסוף,
ואהבתי ממש את הכתיבה, את האומץ להגיד מה שלא כולם אורים בכ=קול.
זה מייחד אותך ואותי זה שובה.
תודה לך!:)
