כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1 1

בזמן אחר

אני ודקל יכולנו להיות משהו גדול מהחיים, יכולנו להיות נפשות שתואמות אחת את השניה, יכולנו לאהוב לעד לרמות שכואבות בכל הגוף, אבל כאב טוב שכזה, מסוג הכאב הכי טוב בעולם.

״באמת שטוב לי לבד כרגע״,
עניתי ולקחתי עוד לגימה מהקפוצ׳ינו על בסיס הסויה שלי, עמית שוב עשתה לי את שיחת ה׳אולי כבר תמצאי מישהו',
״את יפה, חכמה, יש לך אחלה גוף, אני לא יודעת איך אין לך חבר״. מאסתי מהשיחות של עמית שמתייחסת לחיי הרווקות שלי כלא פחות מקללה, ״לא יודעת ״ אמרתי באדישות ולקחתי עוד לגימה מהקפה, ומודה, בסתר ליבי קראתי לה 'סתומה' וגילגלתי עיניים.
בדיוק השתחררתי מהצבא לאחר שנה של קבע, אהבתי את חיי הרווקות התל-אביבים שלי, וגם נזקקתי לזמן למצוא את עצמי, להבין מי אני ולהחליט לאיזה כיוון פניי מועדות, שלוש שנים בצה״ל יכולים להביא בן-אדם לטירוף מחשבתי קל. אם כי חלק קטן ממני נזקק למגע ונוכחות של גבר בחיי.
בסופו של דבר, עמית הציעה שנזמין חשבון כי היא חייבת להסתלק, ואני מיד קראתי למלצר בהתלהבות יתרה.
תל-אביב של שעות הצהריים, כמו תל-אביב בלילה, ובעצם, כמו בכל שאר שעות היום, הומה ברעש ובבני אדם, שמתי את האוזניות והלכתי לדרכי. לפתע שמעתי קריאות מאחורי, חטפתי מבט קצר לאחור וראיתי בחור צעיר בגילי שנראה כאילו מנסה לקרוא למישהי, לא ידעתי אם אכן הוא קורא לי כי קשה להבחין בעומס כזה של בני-אדם, אז המשכתי ללכת, לפתע הוא עקף אותי ועמד מולי מתנשף כאילו זה עתה רץ ריצת מרתון, ״זה נפל לך״, הוא אמר והושיט לי את מה שנראה כמו הארנק שלי, כשהבנתי שזה אכן הארנק שלי והוא נפל לי מהתיק מבלי ששמתי לב, פשוט חיבקתי את הבחור בחיפזון של רגע ״תודה״, ומיד שהכתה בי המציאות של מה שעשיתי כרגע נסוגתי לאחור בבושה, ״כאילו.. כל החיים שלי פה, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הוא היה נאבד לי, זה לא מובן מאליו שככה רצת בשבילי״, הבחור חייך חיוך רחב וצחק, עדיין מתנשף מהריצה, הוא היה גבוה ושרירי, עם פנים חלקות אך מעט מחוספסות, היה לו מעט שיער חום מבולגן, ועיניים חומות, אבל חומות מיוחדות שכאלה, כאילו הנפש העדינה שלו משתקפת מהם, הוא לבש מכנס חאקי עד הברך, חולצה קרועה של פלס״ר צנחנים אני חושבת, וסנדלי שורש, מיד הבחנתי שהוא לא מכאן.
״את יכולה להפיל עוד משהו כדיי שאני אזכה לעוד חיבוק? ״ הוא אמר בביטחון שכזה וקרץ לי. מיד צחקתי והמבוכה התפוגגה. ״אני באמת לא יודעת איך להודות לך על זה ״,
״האמת שאת יכולה, אולי תוכלי להסביר לי איך אני מגיע לרכבת, כי קצת נאבדתי ואני חייב לצאת מהעיר הזאת ״. ,
״האמת שזה ליד הכיוון שאני הולכת אליו אז אני אראה לך״
״מעולה תודה לך ... ״ אמר ומשך את סוף המשפט על מנת לשאול את שמי ״ליב״, עניתי, ״אחלה, אני דקל, אגב״.
המשכנו ללכת לכיוון הרכבת, דרך של כחמש דקות שבמהלכה הספקנו לדבר, הספיק לספר לי שהוא ממושב קטן בין מרכז - צפון הארץ, אני כמובן הסברתי לו שצפון הארץ מבחינתי הוא הרצליה, הספקנו לדבר על הצבא, הוא כמוני השתחרר לפניי כחודשיים ובא לעשות מספר סידורים בתל-אביב, שירת כלוחם, מ״כ, בצנחנים, סיפרתי לו מעט על עצמי שהשתחררתי מקבע של שנה אחרי תפקיד של קצינה.
״אז זהו זהו, הגענו, ושוב תודה רבה דקל״ אמרתי והוא החווה לי להגיע אליו לחיבוק, ״בכיף״, כהשתחררנו מהחיבוק והוא הסתובב כדי ללכת, הוא לפתע והסתובב חזרה לכיווני ״ליב״ הוא קרא לי, הרמתי את ראשי אליו בהפתעה, ״אם זה בסדר .. אפשר את המספר שלך? ״

באמת לא רציתי אף אחד כרגע, רציתי להתרכז רק בבן-אדם אחד - בעצמי, רציתי להשקיע בעצמי כדי להבין מי אני, ומה אני רוצה, אבל משהו בדקל מגנט אותי אליו וקיבע אותו במחשבותיו, במשך שבוע שלם דיברנו בהודעות ולעיתים הוא גם התקשר בערבים כדי ׳לשמוע אותי לפני שהוא נרדם׳, משהו בי זרח בכל פעם שדיברנו, הבחור עם העיניים הנוצצות שמשקפות את הנפש העדינה שלו לא יצא לי מהראש.
אחרי שבוע נפגשנו, הוא הגיע לתל-אביב ושאל אם אני רוצה לאכול איפה שהוא, עניתי שלא אכפת לי ואפשר אפילו סתם לשבת בים, בסתר ליבי התפללתי שהוא יענה בחיוב מהסיבה שאני שונאת דייטים במסעדות, מביך, לא נוח ושלא כמו בחורות אחרות אני ממש לא יפה כשאני אוכלת. הוא חייך והסכים כאילו שקראתי את מחשבותיו.
ישבנו על החוף אל מול הים, מסיבה מסויימת הרגשתי בנוח איתו באופן טבעי, במשך פרק זמן של כשעתיים אך הרגיש כמו שתי דקות דיברנו ודיברנו, מידי פעם השענתי את ראשי על כתפו כאילו היה זה הדבר הכי טבעי לעשות, כאשר השתררה דממה של כמה דקות וראשי נשאר על כתפו את החל להסיט את ראשו אליי בעדינות, תפס לי את הסנטר ברכות באצבעותיו והניח את שפתיו על שפתיי, ככל שהנשיקה נעשתה חזקה יותר ככה הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ, החששות נעלמו ופשוט רציתי אותו, כאן, איתי, שלא ילך לשום מקום לעולם.

אני ודקל יצאנו במשך כחודש וקצת, הכל היה טוב, הרבה יותר מטוב, טוב כזה שמעלה חשדות אך לי לא היה אכפת, טבעתי בתוך כל הטוב שהגבר הזה העניק לי.
לילה אחד ששכבנו במיטה שלו שמתי את ראשי על חזהו, הרגשתי את חום גופו על העור שלי, ואז הוא התנשף בכבדות, הבחנתי שמשהו קורה והרמתי את גופי אליי כך שאני מיישירה מבט אל תוך עיניו כשפניי כל-כך קרובות אל פניו, והעיניים הנוצצות של דקל התחלפו בעיניים דואגות ומתנצלות, ״ליב אני חייב לספר לך משהו שהייתי צריך לספר לך ממזמן״, אני לא עונה, אני ממשיכה להישיר אליו מבט בעיניו, ובשתיקה מחווה עליו להמשיך ״אני טס לשנה, לדרום אמריקה, עוד חודש, זה לא משהו מעכשיו לעכשיו, זה משהו שתוכנן עוד ממזמן, למעשה ביום שהכרנו בתל-אביב זה היה כסגרתי את הפינות האחרונות לטיול״, המילים שלו הכו בי, שיתוק קל אחז בי, ולאט לאט נסוגתי מגופו ואספתי את בגדיי, עדיין מנסה שלא להאמין למה ששמעתי כרגע, חיכיתי כמה דקות ושוב הסתובבתי, מיישירה אליו מבט, מקווה שהעיניים הנוצצות שהכרתי יחזרו ויספרו לי שזו בדיחה, אך המבט נשאר מתנצל.
״אני אלך עכשיו ״ אמרתי וקמתי מהמיטה, לובשת בחזרה את בגדיי, ״ליב, אני לא יודע מה להגיד, לא רציתי להשלות אותך לרגע, מהרגע שחיבקת אותי כשמצאתי לך את הארנק לא הצלחתי להוציא אותך מהראש, לא הפסקתי לחשוב עלייך, אני אוהב אותך, ליב, באמת, זה פשוט תזמון מזדיין״.
סיימתי לאסוף את חפציי והרמתי את התיק והמפתחות לרכב שלי, ״אתה צודק, לחלוטין תזמון מזדיין״, התכופפתי אליו ונתתי לו נשיקה בלחי ״ביי, דקל ״ .
ויצאתי מביתו.

אני ודקל יכולנו להיות משהו גדול מהחיים, יכולנו להיות נפשות שתואמות אחת את השניה, יכולנו לאהוב לעד לרמות שכואבות בכל הגוף, אבל כאב טוב שכזה, מסוג הכאב הכי טוב בעולם.
יכולתי להיות כל עולמו והוא כל עולמי, ידעתי משהשניה שנישק אותי לראשונה ברכות והפך לדייר של קבע בליבי שזה לא סתם, לא סתם הפלתי את הארנק באותו יום, לא סתם נפגשנו, זה היה גורל, מסוג האנשים שמשהו למעלה כיוון לתוך חייך כמו חץ בדיוק לאמצע המטרה, דקל היה בדיוק מה שהיה חסר בפאזל שלי, דקל היה מה שמילא לי החור שהיה פתוח זמן רב מידי. ואת כל זה נוכחתי לדעת בתקופה כה קצרה, אך מטורפת, כי הוא מסוג האנשים שלא צריך זמן רב כדיי להתאהב בהם.

אני ודקל יכולנו להיות משהו טוב,
משהו טוב מאוד,
בזמן אחר ...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Sapir Swisa עקוב אחר Sapir
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Sapir Nisan
Sapir Nisan
מהממת שאת! תמיד נהנת לקרוא דברים שלך❤️
הגב
דווח
ריי דונובן
ריי דונובן
וואלה נהנתי..
תודה.
הגב
דווח
Shira A
Shira A
אין עוד כאלה, זה וואו אחד גדול !!!
הגב
דווח
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Sapir Swisa
בתנאי שלא תתאהב בי
בתנאי שלא תתאהב בי
מאת: Sapir Swisa
יום אחד כל זה יגמר
יום אחד כל זה יגמר
מאת: Sapir Swisa
ביום שתביני
ביום שתביני
מאת: Sapir Swisa
אילו הייתי יוליה
אילו הייתי יוליה
מאת: Sapir Swisa
מרגש
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
מחפש בנרות
מחפש בנרות
מאת: Shir Shir
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
מומלצים מהמגירה
פחדתי להאמין לזה שאתה באמת מניאק מלוכלך
פחדתי להאמין לזה שאתה באמת מניאק מלוכלך
מאת: Tehila Tuil
נא לאפס בבקשה
נא לאפס בבקשה
מאת: Peter Pan
לחשתי עליך לים
לחשתי עליך לים
מאת: שבורת כנף
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף