כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 4

שְׁרֶק וְפִיוֹנָה

כשהאגדה מתעוררת לחיים.

"היי, לא יכולתי שלא לשים לב לחיוך היפה שלך,
אך משום מה מרגיש לי שהוא מעט מזויף. אני טועה?
וסליחה אם אני נופל עלייך משום מקום, אך אם זה נכון, אשמח לעזור לך.
את יודעת.. לא מומלץ לשמור בבטן."

ככה, פתאום, משום מקום נפל עליי בחור זר עם המשפט הזה.

לא שידרתי שאני פגועה, חייכתי וצחקתי במהלך הערב אך לא חשבתי לרגע שישימו לב עליי שהכל מאולץ ומזויף.

חברותיי אמרו לי שהערב אנחנו יוצאות לשכוח מהצרות, אז יצאתי איתן.
התיישבנו על הבר, כל אחת הזמינה לעצמה משקה ואז עוד משקה והראש התחיל להסתחרר בשלב מוקדם.
אני הסתפקתי בכוס אחת של יין לבן חצי יבש כל הערב.
לא שתיינית גדולה כמו חברותיי.

חשבתי קצת על התקופה הזאת שאני עוברת,
גלגלי המחשבות שלי הרביצו בפול גז ואני נאבקתי לבלום ולדחוק.
לא מתאים לשקוע בזה. זה לא הזמן.
הקפדתי לשמור על וייב טוב ולחייך,
העמסתי על עצמי איפור ודאגתי שלא יראו עליי טיפות רטובות של עצב.
אז מה, זאת אומרת.. איך לעזאזל?
מי הוא? מה נראה לו שהוא פונה אלי ככה?
ניגש אלי ומציע לעזור לי?
הרגשתי לרגע שאני במתיחה.

"לא תודה." עניתי לו בטון מקפיא וחד.
"אוקיי, אני לא אתעקש.
רק שתדעי שזה יכול לעזור לך..."
"תשמע... אני לא מכירה אותך.
זה באמת ניסיון נחמד וסחתיין על המקוריות אבל לא יצא לך מזה כלום, עזוב."
עניתי, סובבתי לו את גבי ויישרתי מבט עם מאיה חברתי. שכמוני, הייתה שפויה והגיונית באותה העת.

והוא אכן לא התעקש, רק התקרב ולחש בכנות לתוך אוזני מילים שחדרו ישירות לנשמתי:
"אם הייתי רוצה שייצא משהו,
הייתי מזמין אותך לצ'ייסר.
מה שבטוח זה שלא הייתי שואל אותך ומתעניין על הנקודות הרגישות שלך.
תהני..." לחש ונעלם, לקחו לי שתיי שניות לעכל,
להיות בטוחה, וכשהסתובבתי אליו ראיתי שהוא כבר בדרכו חזרה למקום שבו הוא יושב.

דיים איט! מי זה הגבר הזה? מה הסיפור שלו?
הסתכלתי עליו למשך כמה שניות,
הוא הסתכל עליי בחזרה אך הפנה מבטו לחבריו והמשיך להתנהג כרגיל.

פתאום התחלתי לתהות עם עצמי,
איך ייתכן שהוא ידע לזהות את העצב שבי?
איך הוא זיהה שהחיוך שלי אכן מזויף?
ואיך הוא ידע לגעת באמת שלי?
האמת, שמכה בי בכל יום מחדש.

כבר תקופה שאני מנסה לברוח מהמציאות אך נכשלת.
כל היציאות הללו עם חברותיי,
כל הניסיונות לשים את העבר מאחוריי,
כל המאמצים המתישים להמשיך הלאה,
שום דבר לא הולך לי.

לאחר כמה דקות של תהייה עם עצמי,
הנחתי את האגו בצד ופשוט קמתי וניגשתי אליו.

"יודע מה? צדקת.
וכן, אני אשמח לדבר עם מישהו."
רציתי להמשיך לנאום ולומר לו כמה
אני רוצה להוציא החוצה את כל מה שיושב לי על הלב,
לפרוק החוצה, כבר תקופה שלא הגעתי לפורקן אמיתי.
תרתי משמע.
אבל, תן לי סיבה אחת הגיונית למה לי לספר זאת דווקא לך? אני בכלל לא מכירה אותך.
הנאום הפנימי שלי הסתיים ממזמן.
הוא פשוט קם מהכיסא, ואמר לי "בואי, נצא החוצה."

שניה לפני שחלף על פני דלת היציאה, הביט לאחור במן מבט סקרן, נדמה שסרק את השטח לשניה. והמשיך.

***

יצאנו מהבר ופנינו שמאלה לרחוב הראשי.
על פי תנועת המכוניות נדמה היה שאחה"צ וכולם חוזרים מהעבודה.
בעבר השני של הכביש עמדה פיצוציה פתוחה 24/7.
"אני קונה שניה סיגריות, רוצה לשתות משהו?"
"לא, תודה." עניתי בנימוס.
נשארתי לעמוד בצד השני, מביטה בו בזמן שחוצה את הכביש.
לפתע גיליתי שהוא בחור גבוה במיוחד, 1.84 בערך.
הוא לבש מכופתרת אדומה שחורה עם משבצות וברמודת ג'ינס משוייפת.
נעליים אדומות שבאופנה, הוא ענד שעון כסף ביד שמאל וביד ימין החזיק את הפלאפון.
הוא גבר מטופח, לא היה לי ספק.

מלבד קופסת הסיגריות הוא חזר עם שתי כוסות של ברד ענבים ועם שקית במבה ענקית.
"אני מקווה שאת אוהבת במבה. לא אסיים את כל זה לבד..." אמר וחייך.
"לא היית צריך, באמת." צחקתי יחד אתו.
מה קשור עכשיו במבה? זו אחת החולשות שלי.
גם את זה הוא ידע לזהות?
"היי, זה בסדר הכל בסדר, תשתחררי,
אני יודע שאת לא מכירה אותי אך תרגישי בנוח, בבקשה."

אני חושבת שמעולם לא נקלעתי לסיטואציה כל כך הזויה עם מישהו שאני מכירה חמש דקות. טוב אולי קצת יותר, חמש זה רק הביטוי.

* רוב האנשים נוטים להרתע ולהזהר מאנשים זרים כאינסטינקט ראשוני.
הם בדרך כלל מעדיפים לשמור את הקלפים צמוד לחזה.
להיות ב'קונטרול' מוחלט.
לרוב, זה נובע מכיוון שהם מתקשים לסמוך על הקרובים שלהם, אפילו על הקרובים ביותר.
אז איך לעזאזל ניתן לסמוך על מישהו זר שמכירים סך הכל חמש דקות?
בתכלס, כמעט בלתי אפשרי.
אלא אם כן... לוקחים את הסיכון.

ואני החלטתי לקחת.

ובכמה דקות המעטות הללו, כן הרגשתי לצידו בנוח.
טבעית משום מה.
אפילו התעורר בי חשק עז לשתף אותו על התקופה הקשה בחיי.

התיישבנו על ספסל פינתי באחת הסמטאות הסמוכות למועדון, וחשבתי לרגע שוב מה אני עושה כאן?
בטח מאיה זקוקה לעזרה שלי בפנים לשמור על החברות השובבות שלנו.
היא מתזזת בינהן עכשיו על בטוח.
ולבטח דנה כבר דפקה בוסה לברמן החתיך והשרירי.
ושני ואור מרוחות שם על איזה תאומים בלונדינים מסביון.
ואני כאן, ולא רע לי, וגם לא טוב, אבל לפחות לא רע לי.
אני מרגישה בנוח.
והוא פותח את הבמבה בצורה הכי לא קמצנית שנתקלתי בה, ממש קורע ת'שקית לשתיים.
הבנות בפנים, חברים שלו גם.
נהנים שם כולם והוא לצידי, מבלי לשאול שאלות,
מבלי להמציא תשובות.
פשוט יושב לצידי ומחכה שאשפוך, קשוב וסקרן.

אז התחלתי לחשוף בפניו את הסודות הכי כמוסים שלי.
להניח לו על הספסל, לצד כוסות הברד והבמבה,
את הלב הפצוע והמדמם שלי.
הלב שנרמס ונשבר כל כך הרבה פעמים.
סיפרתי לו שאמא נלחמת כבר שנה וחצי, והיא חזקה, לביאה. ואנחנו גם, סימבה אחד אחד, לא פריירים.
ילדים עקשנים היא הביאה לעולם, לא נותנים לה לוותר.
אבל זה קשה משחושבים.
ואבא בקושי בבית, כל היום במשרד ובפגישות.
ועידן האח הקטן עלה עכשיו לכיתה א', וכשהוא חוזר מבית ספר אף אחד לא שואל אותו איך היה? ומה למד?
ובין כל זה, מצאתי את עצמי מתאהבת באיזה בן זונה אחד.
אהבה כל כך נכזבת, הכי נכזבת שפגשתי.
מכר לי סיפורים ולפתע נעלם, לא רק שלא נשאר להיות שם לצידי, אפילו לא שואל לעתים לשלומה של אמא.
היא טעתה לגביו, כשסיפרתי לה עליו היא אמרה לי לתת את כולי, נראה לי אהבה אותו, לא הכירה אבל אהבה בכל זאת. והיא אף פעם לא טעתה עד שהוא הגיע.
חיים שלי האמא הזאת.

וכך, אט אט כל הנקודות הרגישות ביותר שלי בלטו החוצה,
ויצאו אליו במילים וגם בדמעות.
והוא הביט עליי, קפוא, לא חיבק ולא אחז לי את היד,
שמר על מרחק, אמנם זעום אך עדיין מרחק.
כל מה שנדחק אצלי עם הזמן, התפרץ.
כל החומות שבי נפרצו.
הבחור הזה הצליח להוציא ממני הכל.
והוא לא עשה יותר מדי, רק הביט בי בעיניים האלה שלו,
עיניים טובות יש לו.
והקשיב, מה שאף אחד לא עשה עבורי בכל התקופה הזאת.

אם תחילה חשבתי שזו דרך מקורית שלו להתחיל עם בחורות,
עכשיו המחשבה שלי כלפיו התהפכה לגמרי.

לאחר שפרקתי מטענים שלמים,
והרגשתי סופסוף שיש מישהו מולי שמסוגל להקשיב ולהכיל, הוא התחיל לחייך, ובעודי מנגבת דמעות מהלחיים הוא ממשיך לחייך, בלי אף הסבר.
והחיוך שלו גרם לי לתהות לרגע,
אך לפתע התחלתי גם לחייך, תוך שניות ספורות צחקנו יחד בקול.

הדמעות והצחוק התערבבו יחדיו ויצרו מן אווירת אופטימיות זהירה שכזאת.

הוא הסתכל עליי עם העיניים הטובות שלו והתחיל לדבר:

"הקשבתי לכל מילה, עכשיו תורך להקשיב לי.
תראי, זה לא סוד שאת יפה, מדהימה.
אני לא זה שצריך להגיד לך את זה,
אך את כן צריכה לשמוע את זה מדי פעם,
לעתים ממש קרובות.
ואת, את מושכת את העין מיד.
קשה נורא להשאר אדיש כלפייך,
אך גם לא קל למצוא את המילים.
את עדיין לובשת פני ילדה אך בתוכך את כה חזקה,
את פשוט לא מודעת לכך.
את כל כך חזקה, התפוח לא נפל רחוק מהעץ לפי מה שאת מספרת לי על אמך.
ילדה של אמא את.
ויש אתך בעיה, גדולה, מרכזית.
הדרך אלייך מלאה בחומות שמקיפות אותך.
חומות שגדולות מדי על המון אנשים,
על חברותייך שעסוקות גם ככה בתסביכים של עצמן,
ועל הגברים האחרים שעומדים בתור לנסות להצליח לגעת לך בלב. יש גם כמה שרק מנסים להשכיב אותך,
לא אנסה לייפות בעינייך את המצב.

אך את, את כמו פיונה, נעולה בטירה עם דרקון ענקי ואי אפשר להגיע אלייך.
וכשאת אוהבת, אז את אוהבת בפול פאוור נכון? אני יודע.

והבן זונה שנעלם?
כולם יכולים לפזר הבטחות כפי שעשה. זה הכי קל תביני.
המון מבטיחים שלא יפגעו, ולבסוף הם עוזבים בלי הודעה מוקדמת.
אך אל תאשימי את עצמך,
אותם האנשים הם אלה שלא יודעים להעריך,
והם יזכרו רק כשיהיה מאוחר.
גם לבן זונה שלך זה יקרה. מבטיח.
בעצם, בלי המבטיח, אבל את עוד תראי שאני צודק.

הטיפוסים האלה הם אלה שבנו אותך למי שאת היום.
ואת חזקה, עם הזמן תביני עד כמה.

אני משער שהחברות שלך, אלה שמכירות אותך כל כך טוב, אמרו לך לא פעם שאת יפה, אך האם אי פעם הן אמרו לך כמה את יפה מבפנים?
כמה העיניים שלך טובות,
וכמה טוב חבוי בך.
טוב שרק רוצה להתפרץ ולאהוב.
אני מזהה זאת עלייך בקלות. זה כל כך בולט החוצה.

עם הזמן הפצעים שלך יגלידו.
חלקיי הלב שלך יתחברו,
והשריטות יהפכו לצלקות.
ואין לך מה לדאוג, צלקות אמנם נשארות לנצח,
אך הן מעידות על כך שעברנו משהו בחיים האלה.
וזה יהיה סימן ההיכר שלך.
כל גבר שיסתכל לך פנימה, יידע שעברת לא מעט בחיים.
את תראי שעוד יגיעו ימים טובים ושעות יפות.
את תראי שהגבר הנכון לך יגיע,
והוא יידע ללטף אותך בנקודות שהכי כאבו לך,
הוא ישאל ויתעניין על כל צלקת, הוא ישתיק את כל פחדייך, הוא יהפוך לחומת המגן שלך, והוא ינצח איתך את כל הדרך שאת עוברת עכשיו.
את תראי, את תרגישי זאת בבטן חזק, בבוא העת.
ורק אל תשכחי לקרוא לו שרק, לגבר הזה. אוקיי?
פיונה שכמותך."

פאק. פשוט פאק. מה שקרה לי בגוף בשניה הזאת שהוא שתק וסיים לדבר.
אני חושבת שבאותה שניה הרגשתי בבטן את התחושה הזאת שהוא תיאר.
יכול להיות? יכול להיות שזה אתה? שרק? כואבת לי הבטן. פאק.
מאיפה כל השכל הזה?
מי אתה, אתה אמיתי?
זה רק חלק מהשאלות שרציתי לשאול אותו באותו הרגע,
אך במקום זאת שתקתי, קפאתי במקום.
הוא אחז לי את היד, הוא לא עשה זאת כשדיברתי, אז שמר על דיסטנס ונתן לי לפרוק הכל. ולפתע הוא אוחז בה.
הוא הקים אותי מהכיסא וחיבק אותי.

"אני מקווה שעוררתי בך השראה, סך הכל אמרתי לך את האמת כמו שהיא. בלי מסיכות ומשחקים. מגיע לך לדעת מה את שווה באמת, לשמוע זאת מדי פעם.
יאללה, בואי נחזור... בטח חברות שלך מחפשות אותך."

רגע, אני לא רוצה ללכת, החיבוק שלך, אפשר עוד?
כל כך בטוח שם בין הזרועות שלך. הזוי.
אבל כרגיל אני רק מגלגלת מחשבות בראש ושותקת על פני השטח.
"כן, אתה צודק..." אמרתי.
"רגע, חכה שניה." שוב עצרתי אותו, רק בדימיון שלי,
"זה הכל, אנחנו פשוט חוזרים פנימה? אתה לא תבקש את המס' שלי? לא תנסה לשמור איתי על קשר? כלום?"
ניסיתי לשאול אותו בשתיקה רועמת.
אך לא הצלחתי לדבר.

כמה מטרים לפני שנכנסנו למועדון הוא חיבק אותי אליו ולחש לי משהו באוזן אך לא הצלחתי לשמוע.
והוא פשוט הסתובב ונעלם בין ההמון.

חברותיי קפצו עליי ושאלו כל כך הרבה שאלות.
כל אחת וההיסטריה שלה, כל אחת ורמת השיכרון שלה.
הן ראו שיצאתי איתו, עם שרק.
אני אפילו לא יודעת את שמו. כל כך דפוק מצידי.

מאיה ביקשה חשבון והחליטה שאנחנו זזות.
מסכנה שלי, בטח עשו לה פה קרקס החברות השובבות שלנו.

בדרך חזרה באוטו הראש שלי שקע במחשבות על כל המקרה ההזוי הזה שקרה לי.
ההיגיון שלי כל כך כעס על הדימיון,
כאילו, פאק, אפילו את שמו אני לא יודעת.

***

למחרת בבוקר חיכתה לי הודעה בפייסבוק,
אישרתי אותה ופתחתי לקרוא.
דיוקן של כל מה שהבחור אמר לי על הספסל ההוא,
היה כתוב לי מול העיניים.
ויש לו שם, ויש לו תמונה, וזה הוא, אין ספק שזה הוא. שרק.

הכנתי לי שוקו חם ויצאתי למרפסת לקרוא את שכתב והוסיף:
"עד אתמול לא הכרת אותי, אבל אני הכרתי אותך היטב.
זה כבר ימים ארוכים שחיכיתי להזדמנות הזאת לגשת אלייך, לאזור אומץ.
אל תשפטי אותי על הפחדים שלי. בבקשה.
השארתי לך כאן את כל המילים הטובות והכנות כדי שתוכלי לרענן לעצמך את הזיכרון מתי שיתחשק לך.
מגיע לך את כל הטוב, תזכרי.

בעוד יומיים אני עולה על טיסה לארה''ב.
מתחיל פרק חדש בחיים.
זאת הסיבה שלא ביקשתי ממך מספר טלפון ולא התאמצתי לשמור על קשר.
את מסוג האנשים ששווה לעצור בשבילם את התכניות האישיות.
להלחם עליהם בשיניים.
אך אני חולם בגדול, ואני לא יכול לעצור עכשיו.
מקווה שלא פספסתי אותך עם הפחדים שלי,
לא רוצה להתחרט שלא ניגשתי אלייך עד היום,
אלא להיות מרוצה מכך שסוף סוף עשיתי זאת אתמול.

כולי תקווה שיום יבוא, ודרכינו ייפגשו שוב.
עד אז שיהיה לך בהצלחה פיונה.
שלך, שרק.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Roi Jan עקוב אחר Roi
שמור סיפור
לסיפור זה 11 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Tomer Hozavsky
Tomer Hozavsky
אחד הדברים הכי טובים שיצא לי לקרוא ! אתה תותח אחי אין לי מילים
הגב
דווח
Roi Jan
Roi Jan
תודה רבה תומר, מעריך!
הגב
דווח
Sara Sle
Sara Sle
וואוו!!!
הגב
דווח
טען עוד 19 תגובות
כותבי החודש בספרייה
לילה מטורף
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
האישה המושלמת
האישה המושלמת
מאת: קריסטין .
המתנה שלי
המתנה שלי
מאת: Luba Viskun
סיפורים אחרונים
שאיבדתי אותך 2
שאיבדתי אותך 2
מאת: שיר פיליבה
" מונשיין" סודותיו של בר יוקרתי בארה"ב(פרק 1)
" מונשיין" סודותיו של בר יוקרתי בארה"ב(פרק 1)
מאת: אביטל סיאני
 במקום שלא היה כלום הם ראו את האהבה שלהם כדבר היחידי בעולם.
 במקום שלא היה כלום הם ראו את האהבה שלהם כדבר היחידי בעולם.
מאת: Yarin Levi
דמיין את זה ;) (18+)
דמיין את זה ;) (18+)
מאת: סתם אני
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי