כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1 2

ממחטה

אנשים עסוקים בלתאר אהבה, לחקור אותה, לשאול עליה, לריב בגללה, הם עושים את הכל מורכב מדי, כשבעצם התשובה היא פשוטה, צריך להרגיש.

השמש האנרגטית מתחילה להתעייף ולשקוע, הרחוב עמוס אנשים שממהרים לביתם, או אל מקום אחר שם נמצא לבם, ואילו אני לא ממהרת לשום מקום, יושבת על ספסל שבור ומקושקש, והוא כה קטן, שעושה רושם שנוצר רק עבור אדם אחד, כאילו צועק: "בודדים, בואו אלי!". אז באתי. גם ככה אין לי אף אחד לחזור אליו בסופו של יום. ואני בוכה, ללא שליטה, מרוב שמצבי רע כבר שכחתי מאיזו סיבה אני בוכה הפעם. אנשים חולפים מולי, רובם לא מבחינים בי, והחלק המועט שכן - זורק מבט מהיר וממשיך בדרכו, כאילו נזהר שמא הבדידות תדבק גם בו.

אני מרימה את ראשי ופתאום, מאמצע שום מקום, הגיח לו אדם זקן ומתיישב לידי. חולפות כמה דקות של שקט, הוא בטח מתלבט עם עצמו מה לעשות, ואז הוא מחליט להעניק לי ממחטה. ככה, בפשטות אצילית, ללא כל צורך במילים. ואני חושבת לעצמי, כמה חבל שהצעירים היום כבר לא מסתובבים עם ממחטות. בעוד אני מקנחת את אפי, האיש הזר כאילו עונה על שאלה ששאל רק את עצמו "אשתי הייתה אישה מאוד רגשנית ובכתה מכל סיטואציה שקצת נגעה ללבה" הוא מסביר, "אז תמיד דאגתי להסתובב עם ממחטה בכיס".
"הייתה?", אני שואלת כדי לוודא ששמעתי נכון.
"כן, היא נפטרה לפני חמש שנים. סרטן מקולל".
"אני מצטערת".
"זה בסדר", הוא מחייך בעצב. "אל תצטערי על משהו שאינך אחראית עליו".
"אהבת אותה?"
למשמע השאלה הוא מגחך קלות, כאילו שאלתי אם כדור הארץ הוא עגול.
"יותר ממה שמילים מסוגלות לתאר. ואני איש של מילים, אפילו חוטא מדי פעם בכתיבת שירה, אך אל תגלי לאף אחד. ולמרות זאת, מעולם לא הצלחתי להכניס את הרגשות העזים והאינסופיים שחשתי כלפיה אל תוך תבנית של מילים, גם הספר הכי ארוך בעולם לא היה מספיק לי".
אני רוצה שימשיך לדבר ומרשה לעצמי לשאול עוד, "איך הכרתם?"

"היא הייתה שכנה שלי, גרנו יחד באותו בניין, היא בקומת קרקע ואילו אני בקומה הרביעית והאחרונה. לא דיברנו יותר מדי, אך המשפחות שלנו חיבבו אחת את השנייה ונהגנו לחגוג יחד ימי הולדת. במשך שלושה ימי הולדת רצופים היא הכינה עבורי עוגת שוקולד מיוחדת, שהזכירה לי בטעמה ובריחה את עוגת השוקולד שאמי תמיד הייתה מכינה. בכל ביס זלגו לי דמעות, אך בסוף עלה לו חיוך קטן, לחשוב על אמא תמיד חימם לי את הלב. את אמא שלי איבדתי בגיל עשר, כך שהפרידה ממנה גרמה לי להסתגר בתוך עצמי, ולכאוב. לכאוב שנים רבות עד שהבנתי שלא באמת נפרדנו, והיא תמיד איתי, בכל מקום." הוא נעצר, לוקח נשימה עמוקה, ומסיט מעט את מבטו, אך לא מהר מספיק, כי הצלחתי לזהות דמעה שחמקה לה.

הוא אוסף כוחות וממשיך "ביום הולדתי השמונה עשר, בפעם הרביעית, אשתי הכינה לי שוב את עוגת השוקולד שאני כל כך אוהב. הפעם לא הייתי מסוגל להישאר אדיש ואמרתי לעצמי שאני חייב ללמוד את המתכון, אני חייב לראות בעיניי איך היא עושה זאת! היה זה צהריי יום שישי, לעולם לא אשכח את היום הזה, אני זוכר אפילו שירד גשם בחוץ וקיבץ את כולם בבתיהם. ירדתי למטה, דפקתי בדלתה, קצת בחשש, אך מלא תקווה, וכשהיא פתחה את הדלת דילגתי על ברכת השלום והודעתי לה בנחרצות "אני לא זז מכאן עד שאת מלמדת אותי להכין את עוגת השוקולד הטעימה שאת תמיד מכינה בשבילי!". היא בתגובה צחקה מעט במבוכה, ולשמחתי הסכימה להכניס אותי. ושם, ביום הזה, התאהבתי בה".
כשהוא מדבר אני שמה לב לחיוכו שרק מתרחב מרגע לרגע, ואני יודעת בתוכי, זהו חיוך של איש מאוהב. גם היום.

"מה אהבת בה?", אני שואלת בסקרנות, וגם כי רוצה שימשיך לחייך.

"אהבתי בה הכל. אהבתי את הלב הטוב שלה, שאפשר לי להיכנס לביתה ולעולמה. אהבתי את הסבלנות בה לימדה אותי, לא פסחה על אף שלב ולא כעסה גם כשליכלכתי את המטבח שלה עם שתי הידיים השמאליות שלי. אני תלמיד לא קל, אך היא הסבירה לי וענתה על כל שאלותיי, לא נתנה לי לשקוע בתחושת הכישלון, ובמשך שעה שלמה לימדה אותי איך לשבור ביצה בצורה נורמלית בה הקליפה תשאר מחוץ לעוגה. אהבתי את האצבעות הקטנות שלה, שהיו מסוגלות ליצור דברים גדולים ומרשימים. אהבתי כשחטפה לעצמה קוביית שוקולד, היא נראתה לי אז כמו ילדה, מצחקקת לעצמה, עם העיניים המחייכות והנוצצות שלה, שבישרו לי כמה היא נהנת מכל ביס. הדהים אותי איך דבר כה מזערי הסב לה אושר כה עצום, כאילו כל בעיות העולם נעלמו לרגע. אמרתי לעצמי שאני חייב להישאר איתה, רציתי להרגיש כמוה, רציתי להתרגש יחד איתה".

"יש יתרון להיותי זקן, את יודעת מה הבנתי במהלך השנים?", הוא שואל ומביט ישירות אל תוך עיניי.
"מה?", אני שואלת, צמאה לשמוע עוד.
"אנשים עסוקים בלתאר אהבה, לחקור אותה, לשאול עליה, לריב בגללה, הם עושים את הכל מורכב מדי, כשבעצם התשובה היא פשוטה, צריך להרגיש. בלי פילוסופיות מיותרות, רק להרגיש. כן, זה אומר להקשיב ללב שלך, זה שהספיק להעלות אבק מחוסר שימוש".

"אגלה לך עוד משהו - למרות שהממחטה שלי תמיד הייתה עלי, אשתי מעולם לא השתמשה בה".
"למה?"
"כי תמיד אפשרתי לה לבכות. משום מה אנשים רואים בכי כחולשה, ובתגובה אומרים לך "תהיה חזק, אל תבכה". אך מתי בפעם האחרונה ראית מישהו מפסיק לבכות רק מפני שאמרו לו?" הוא עוצר לכמה רגעים וממשיך "מבחינתי לבכות זה לבטא רגש מסוים, זה אומץ להרגיש, להתמסר ללב. מהפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה, אמרתי לה שזה בסדר, שאם היא מרגישה צורך לבכות, תהיה הסיבה אשר תהיה, אז שתוציא הכל החוצה".
"אז מה עשית כשהיא בכתה?", אני מנסה להבין איך עמד בזה.
"פשוט הייתי לצדה. חיבקתי אותה חזק והזכרתי לה שאני שם איתה. בשלב מסוים, והרגע הזה תמיד הגיע, היא נרגעה והפסיקה".
ככל שהשיחה מתקדמת, כך הלב שלי מתרגש יותר.
"וזה לא היה לך קשה, לראות אותה בוכה כך?"
"היה לי קשה, אך זה הקל עלי שהיא הרגישה בנוח לבכות לצדי. מה גם שאסרתי עליה לבכות כשהיא לבדה, אמרתי לה שאת זה לא אוכל לסבול. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא תבכה באיזו פינה ולא אהיה שם בשבילה".

בזמן שהוא מדבר אני קולטת פתאום שהפסקתי לבכות, וזה אחרי כמה שעות שהדמעות שטפו את פניי.
אני מביטה בו ושואלת "איך זה שעדיין לא שאלת למה אני בוכה, זה לא עניין אותך?"
"כמובן שכן, אחרת לא הייתי מתיישב לצדך".
"אז למה לא שאלת כשהתיישבת?"
"ואם הייתי שואל, האם היית עונה לאדם זר שהרגע פגשת?"
"כנראה שלא", אני עונה כמתנצלת.
"ובצדק. גם לא הייתי מצפה שתעני לי. כדי לפתוח את הלב בפני מישהו, אותו מישהו צריך קודם להרוויח את אמונך. לכן התיישבתי לצדך, שאולי נכיר מעט".

ואז זה נחת עלי, רק כעת אני מבינה מה עשה. הוא עדיין אינו מסוגל לראות אדם אחר בוכה לבדו. גם אם זה אומר להתיישב לידו בדממה, ורק להיות. המחשבה הזו גרמה לדמעות שלי לשוב.
הוא מביט בי מופתע לנוכח הדמעות החדשות ומתחיל לקום "זה בסדר, נהיה מאוחר ובאמת שכבר דיברתי יותר מדי", הוא אומר, כנראה חושש שהטריד אותי בזיכרונותיו, ולא מבין שבעצם הציל אותי.
"לא! אל תלך!", אני מרימה את קולי בבהלה. ואז שוב לוחשת, כמעט ללא קול, "בבקשה, תשאר".
והוא נשאר, מתיישב בחזרה. יחד אנחנו צופים בשמש מפנה את מקומה לירח.
האור לא נעלם, הוא רק מתחלף.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Coral Goldner עקוב אחר Coral
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Winter girl
Winter girl
יפייפיה וסוחף
הגב
דווח
Coral Goldner
Coral Goldner
תודה רבה!
הגב
דווח
just my heart
just my heart
וואו...אחד הדברים היפים שקראתי!
מדהימה מדהימה מדהימה 3>
הגב
דווח
טען עוד 14 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Coral Goldner
חייכי, ילדה שלי
חייכי, ילדה שלי
מאת: Coral Goldner
טובה מדי
טובה מדי
מאת: Coral Goldner
שלוש מילים
שלוש מילים
מאת: Coral Goldner
לבד
לבד
מאת: Coral Goldner
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan