כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3 1

כיסא הגלגלים שלי

"שמעון איזה עץ זית יפה.." "יפה כמו החיים ילד, החיים האלה יפים, גם כשהשורשים כבר חלשים, שמזדקנים, העצים אף פעם לא מתייאשים, תמיד הם יניבו פרי למרות שחשבת שהם מתים מבפנים, תמיד הם יהיו בעד החיים."

"ב 1960 פגשתי את אהבת חיי, הייתי אז ילדה בת 20."
ישבתי מול דינה, הטישו לידה, ולידי מונחת כוס מים כדי שברגעים שאני נחנק מדמעות
אשתה קצת כדי להרטיב את הגרון.
"מה הסיפור שלכם דינה?", "אתה רואה את שמעון, יושב לו שם בכיסא הגלגלים שלו, האיש החזק שלי,
זה שחלם חלומות, שהיה מפוצץ ציפיות מהחיים, האופטימי, לפעמים גם פסימי, אבל למרות הכל הוא תמיד צובע לי את החיים באלפי צבעים שעוד לא קיימים, צבעים שרק אני רואה, הוא הפך את החיים שלי לסיפור שכתבו באיזה אגדה".
דינה עוד לא התחילה לדבר ואני כבר מוזג את כוס המים השניה שלי, הסיפור של האישה הזאת עושה לי משהו בלב, היא מרסקת אותו לשניה עם כאב שלא נגמר, ואז עם האופטימיות שלה אוספת לי אותו שוב ואני מרגיש אותו פועם בצורה הכי חזקה שהרגשתי אי פעם.
"אבל אתה רואה אותו עכשיו.. יושב לו שם תחת עץ הזית שהוא שתל, הוא והעץ כבר מבוגרים והשורשים שלהם חלשים, הגבר שלימד אותי לקום שאני יישבתי מתוסכלת על הכיסא גלגלים של החיים, מדדה אל העתיד המעורפל שהוא מתכנן לי, מלאת שאלות, עם ים של חששות ויבשה מלאה בדאגות, דאגות שהוא העלים בלחישה וחיבוק קטנים, לא הייתי צריכה שום דבר בחיים כל עוד הוא היה לידי, ועכשיו... הוא יושב לו שם תמיד מתחת לעץ הזה שלמדתי לאהוב כמעט כמו שאני אוהבת את שמעון שלי."

בשלב הזה הדמעות התחילו למלא את פנייה. הטישו ידע לעשות את העבודה שלו בעולם וניגב את הפנים הרטובות מחלומות שהתנפצו לה, מעתיד וורוד שהפך טיפה שחור, מחיים על ארבע רגליים שהתמודדו עם העולם הזה והפכו עם הזמן לחיים על שתיי רגלים של דינה ושני גלגלים של שמעון.
"אני חייב לקום לתת לך חיבוק.." קמתי ונתתי לדינה את החיבוק הכי מנחם שיכל לצאת לי, למרות שאני הייתי צריך את החיבוק הזה הרגשתי שזה הרגע שלי לאסוף את השברים של הלב שלה כמו שהיא תמיד עושה עם הלב שלי.

"אני רואה שאת נסערת מאוד.. כניראה שזה משהו שישב עליך תקופה ארוכה, אני מצטער דינה.. אבל אני חייב לשמוע את הסיפור שלכם." "אתה באמת רוצה לשמוע את הסיפור העצוב הזה? אין בעיה! , אבל תבטיח לי שלא תקח אותו למקום שלילי, אלא תלמד ממנו מוסר השכל לחיים". קמתי מהר למקרר להביא לי בקבוק מים של ליטר וחצי, ידעתי שהגרון שלי הולך להתייבש כמו המדבר, התיישבתי מול דינה, חמוש ליטר וחצי מים, וחצי מהוסס אמרתי לה, "אני מוכן כשאת מוכנה". דינה לקחה נשימה עמוקה מהחיים המייאשים האלה, הרגשתי כאילו היא לוקחת לי את כל האוויר שהיה בחדר.

"הסיפור של שמעון, הגבר החזק שלי, ושלי, אישה חזקה בזכותו התחיל לפני עשרים שנה. הוא היה הגלגלים שהסיעו את החיים שלנו לכל מקום שחלמנו, לכל מקום ששאפנו, גם ברגעים שהיה לו פנצ'ר באחד הגלגלים והחיים נעצרו לנו לשניה, הוא מייד היה מוצא פתרון לפאנצ'ר הזה ומביא גלגל אחר כדי שנשמיך את המסע שלנו. הוא היה הגלגלים שלי ברגעים שאיבדתי אמונה, שחשבתי שאין תקווה, שהרגשתי שאין כבר למה להמשיך. כמו אותו היום שנטע, הילדה שלנו נפטרה מסרטן בגיל שבע, חשבתי שהחיים שלי יפסקו, שהאוויר בגלגלים החזקים של שמעון נגמר, שאין סיכוי שנמשיך ליסוע גם ליום של המחר."

"רגע.. תמיד חשבתי שיש לך שבעה ילדים, תמיד הבית היה מפוצץ בנפשות אוהבות, הייתם תמיד ניראים לי כמו משפחה שכתובה בחלומות", דינה צחקה לעצמה מעט, "זה בגלל ששמעון החליט לתרום את האברים של נטע שלי לילדים שהיו בסיכון של חיים ומוות, לאחד יש את הלב שלה, לשניה את הריאות, לשלישית את הכליות וכך הלאה, נטע שלי הלכה לעולם אחר והשאירה אותי לבד, ושמעון הכניס לחיים שלנו עוד שבעה ילדים שהם לא שלנו, אבל הם חלק גדול מאיתנו, יש בכל אחד ואחת חלק מנטע שלנו". חשבתי לעצמי שאיזה מזל שהבאתי את הבקבוק מים של הליטר וחצי מהמקרר, בלי לשים לב הוא כבר עמד להגמר, הדמעות שחנקו לי את הגרון כבר עמדו להשבר דבר שהיה גורם לי להתפרק כמו ילד קטן מול דינה, אבל אם האישה החזקה שלמולי לא בוכה מהחיים האלה, מי אני שאבכה מולה, ילד, שהבעיות הכי גדולות בחיים שלו זה איך לעבור את התואר שבחרתי ללמוד ואיזה יעד אני אבחר לטוס בקיץ, ילד, שהגלגלים שלו עדין לא התחילו לסחוב אף אחד במסע של החיים.

"אני לא יודע מה להג.." דינה קטעה אותי, "זה לא הסיפור ילד שלי, את המכשול הזה גם עברנו, כל החיים האלה מכשולים, השאלה כמה הגלגלים של הזוגיות חזקים, והגלגלים של שמעון שלי... אף פעם לא נגמרים.", החלטתי לקחת הפסקה מהסיפור הזה שכל כך היה קשה לי לשמוע ויצאתי לעבר הגינה, לשמעון. "שמעון איזה עץ זית יפה.." "יפה כמו החיים ילד, החיים האלה יפים, גם כשהשורשים כבר חלשים, שמזדקנים, העצים אף פעם לא מתייאשים, תמיד הם יניבו פרי למרות שחשבת שהם מתים מבפנים, תמיד הם יהיו בעד החיים."

כבר לא ידעתי מה לחשוב, כמה אופטימיות יש בזוג שעברו כמעט הכל בחיים, שנשברו, שהתגברו, שנפלו וקמו, שסוחבים את החיים על הגב העייף שלהם, ולא שוכחים לחייך. כמה שאנחנו דור שפספס חיים יפים יותר, שבוכים, שכל מכשול קטן מוליד הרים של חיים מתסכלים, הרגשתי שאני עומד ללמוד מוסר השכל שילווה אותי לכל החיים.

"דינה אפשר להמשיך"? " כן ילד שלי, שב". "אתה רואה את התמונה הזאת שעומדת על המדף ליד המקרר? , זה מהטיול האחרון שלי ושל שמעון לחו"ל. היינו מטיילים המון, לא נתנו לכאב מהמוות של נטע לעצור לנו את החיים, נתנו לכאב הזה כבוד של מלכים, הלכנו לקבר כל חודש, הדלקנו נר, נשבענו להזכר, ולא לשכוח אותה, והיינו מלאים תקווה שהיא מסתכלת עלינו מהשמיים גאה, שההורים שלה לא הפסיקו את החיים בגללה." "אני בטוח שהיא גאה בכם דינה.. , אני גאה בכם".

"אז מה קרה בעצם לשמעון? , למה הוא על כיסא גלגלים?", "תדע לך, גם הגלגלים הכי חזקים בסוף נשברים, זה קרה בלילה, שמעון ואני הלכנו לישון ובערך ב שלוש בבוקר הרגשתי שמשהו לא בסדר עם שמעון, הרגשתי שהוא התעייף לסחוב את החיים שלנו. הוא קיבל ארוע מוחי ששיתק לו את שתי הרליים, מאז אותו הלילה הוא על כיסא גלגלים, נגמר האוויר, מארבע רגליים שמתהלכות בעולם הפכנו לשתי רגליים ושני גלגלים."
"ואו דינה, אני.. אני כל כך כואב לשמוע על כל הדברים שעברת בחיים, שעברתם, אתם פשוט זוג שגדול בכמה רמות על החיים", "הבטחת שלא תיקח את זה למקום שלילי, אין מה לכאוב ילד שלי, עכשיו אני אשאל אותך שאלה, הבנת את המוסר השכל שאני מנסה להעביר לך?"

הפעלתי את כל הגלגלים של המוח ולא הצלחתי למצוא תשובה, "אני.. ל." התחלתי לבכות כמו ילד קטן, הבטחתי שלא אבכה, אבל זה יותר מידי קשה. הטישו שהיה מיועד בכלל לדמעות של דינה פגש לפתע את הדמעות שלי כאשר היד מלאת הקמטים שלה מנגבת את הדמעות מפניי, היא הרימה את ראשי ואמרה, "החיים מלאים במכשולים, חלקם קשים וחלקם קשים יותר, חלק מיאשיים ורוצים לגרום לך לוותר, חלקם גם לא מוכנים את הראש לשחרר, בלי המכשולים הללו לא יכלנו להעריך את החיים האלה ולהבין שהם יותר חזקים מכל דבר, מכל מכשול, מכל רגע שחור."

"תודה דינה... תודה שלימדת אותי כל כך הרבה.. , אז מי מניע את הגלגלים של החיים שלכם עכשיו?"
"ילד שלי.. אומנם לשמעון אין תחושה ברגליים, אבל לי יש שתיי ידיים, שסוחבות את הכיסא עם שני הגלגלים של שמעון, הוא אומנם יושב על כיסא גלגלים, אבל הוא הכיסא גלגלים שלי, והוא כיסא הגלגלים הכי יפה שראיתי בחיים ."

Eran Savi עקוב אחר Eran
שמור סיפור
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Shira A
Shira A
מטורפת על האופן בו אתה מגיש את הדברים
כישרון שלי ❤️
הגב
דווח
Eran Savi
Eran Savi
אין לי דרך להסביר כמה אני אוהב ומעריך באמת ... אתן חלק ענק, הכל בזכותכן
הגב
דווח
Miss Secret
Miss Secret
אתה פשוט הכותב הכי מיוחד ומוכשר שיש!
הגב
דווח
טען עוד 12 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Eran Savi
יום יבוא ונבין, שחיינו את החיים לא נכון.
יום יבוא ונבין, שחיינו את החיים לא נכון.
מאת: Eran Savi
נהיינו כמו האנסטגרם?
נהיינו כמו האנסטגרם?
מאת: Eran Savi
זה כבר תקופה..
זה כבר תקופה..
מאת: Eran Savi
תלמדי אותי לאהוב
תלמדי אותי לאהוב
מאת: Eran Savi
אהבה
כבר לא פוחדת שתהיה לך אחרת
כבר לא פוחדת שתהיה לך אחרת
מאת: אתי בן ארויה
לב רקוב ומקולקל
לב רקוב ומקולקל
מאת: ימית טייב
מוזיקה לנשמה
מוזיקה לנשמה
מאת: מור מורי
אודם בחורף פרק 7
אודם בחורף פרק 7
מאת: V D
המדורגים ביותר
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
כנראה שאלוהים אוהב אותי
כנראה שאלוהים אוהב אותי
מאת: someone else
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
מומלצים מהמגזין
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
בנים תבינו, הן שרוטות.
בנים תבינו, הן שרוטות.
מאת: Nadav Barak
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף