כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

אני חוששת שהוא שבר אותי

"אני אוסף לבבות, שובר אותם ומשאיר אותם אצלי, ככה זה תמיד"

התעוררתי בבוקר אחד, הסתכלתי במראה וראיתי סדקים.
הבנתי שמשהו קרה, שמשהו לא בסדר, שנשברתי.
הסתכלתי טוב טוב כדי לוודא שהכל במקום ושלא נפל שום דבר ושאלו בסך הכל סדקים-סדקים אפשר לשפץ.
ואז ראיתי שחסר חלק בצד שמאל של החזה-הלב שלי נעלם.
הפכתי את הבית כולו, אולי הוא נפל ולא שמתי לב.
לא מצאתי.
החלטתי לצאת לחפש את הלב שלי.
עשיתי רשימה איפה הוא יכול להיות.
כזאת אני, מסודרת.
אירגנתי לי תיק עם צידה לדרך ודבק, כדי שאוכל להדביק אותו חזרה כשאמצא אותו, ויצאתי לחפש את הלב שלי.
עברתי בכל המקומות שבהם הוא יכול היה להיות-הוא לא היה שם.
התיישבתי על איזה ספסל וחשבתי, אולי פספסתי איזשהו מקום.
פתאום הבנתי, הלב שלי לא נמצא איפשהו, אלא אצל מישהו. ידעתי מי זה.
אזרתי את כל האומץ הדרוש ועשיתי את הדרך אליו.
הגעתי, דפקתי על הדלת וחיכיתי לתשובה.
אם הלב שלי היה במקום בטח היו שומעים אותו ממרחקים.
הוא פתח את הדלת וחייך אליי חיוך מוכר, חיבק אותי ואמר שטוב לראות אותי שוב.
"תקשיב, הלב שלי כאן במקרה? התעוררתי בבוקר והוא פשוט לא היה עליי, או בכל מקום אפשרי אחר" שאלתי בקרירות כי לא בדיוק הרגשתי.
בכל זאת, אין לי לב כרגע.
"כן, הוא כאן" הוא אמר והחיוך נמחק, "אבל אני לא יכול להחזיר לך אותו".
"מה? מה זאת אומרת לא יכול? זה שלי! אני זקוקה לו!" אמרתי וסוף סוף הרגשתי משהו, כעס.
"את ידעת לאן את נכנסת, ידעת שאני אוסף לבבות, את לא יכולה להעניק לי אותו ואז לבקש אותו ממני בחזרה, זה לא מנומס".
עכשיו כבר ממש התחלתי לצעוק, "אתה בא ללמד אותי נימוסים והליכות עכשיו? אני רוצה את הלב שלי, עכשיו. אתה לקחת לי אותו בלי רשות ואם כבר נימוסים-זה ממש לא מנומס".
הוא הביט בי במבט עצוב ואמר שהוא מצטער, ואני צריכה ללכת עכשיו.
"אפשר רק לראות אותו? פעם אחרונה? בבקשה?" ביקשתי בעיניים יבשות, למרות שאם היה לי לב אני בטוחה שהייתי בוכה.
הוא הכניס אותי ואמר לי לחכות, הוא חזר אחרי דקה עם קופסא מעץ, פתח אותה ונתן לי לראות.
הוא היה שבור. לאלפי חתיכות קטנות.
הוא כנראה ראה את ההלם בהבעת הפנים שלי והרגיש צורך להסביר. "אני אוסף לבבות, שובר אותם ומשאיר אותם אצלי, ככה זה תמיד".
שאלתי למה, והוא פשוט משך כתפיים וליווה אותי לדלת. "הלב שלך יגדל חזרה, אני מבטיח לך. אמנם יקח לו קצת זמן אבל הוא יחזור אלייך." הוא אמר וסגר את הדלת.
וככה חזרתי הביתה, סדוקה ובלי לב.
הסדקים כבר התאחו, אבל הלב שלי עדיין שם, אצלו.
הוא נהג בי כבובה על חוטים, שיחק ברגשות שלי וניגן על העצבים שלי, וכשכבר שיעממתי אותו הוא פשוט זרק והמשיך לבובה הבאה. ואני נותרתי שם, סדוקה ובלי חלק אחד משמעותי ושבור.
אני חוששת שהוא שבר אותי.

Idan Shai עקוב אחר Idan
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
אנונימית 1
אנונימית 1
וואוו
הגב
דווח
Idan Shai
Idan Shai
תודה ענקית
הגב
דווח
הבחור הביישן
הבחור הביישן
מלכה!
הגב
דווח
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Idan Shai
פעם אחרונה ודי.
פעם אחרונה ודי.
מאת: Idan Shai
קופסא מעץ
קופסא מעץ
מאת: Idan Shai
חוויה מתקנת
חוויה מתקנת
מאת: Idan Shai
המדורגים ביותר
אבק של כוכבים - פרק 55
אבק של כוכבים - פרק 55
מאת: Anna Shtren
״ עולם מסוכן ״ פרק 29
״ עולם מסוכן ״ פרק 29
מאת: ליאל לוי
כישרון על
כישרון על
מאת: Shira A
מומלצים מהמגירה
בא לך
בא לך
מאת: Anonimit Anonimit
יום אחד כל זה יגמר
יום אחד כל זה יגמר
מאת: Sapir Swisa
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni Nassi