כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

אבא, איך הכרת את אמא?

הבטתי בה. האישה הכי יפה בעולם. היא לא באמת השתנתה. לחייה סמוקות והלב שלה, אין טוב כמוהו. נשבעתי שאשמור עליה, אתן לה בית וגג מפני הגשמים, לא אפסיק להשיב אותה אל חוף מבטחים. ולמרות שאני מצליח לקרוא אותה, אפילו עיניי עצומות, היא מקפידה להסתיר את רגשותיה, כמו שומרת סוד אסור. האישה שלי, פורחת יותר מהאביב. עיניי נבלעות בעיניה, ולאן שלא אלך, תמיד אל זרועותיה ארצה לברוח. שפתיי נושקות לשפתיה, ובשקט בשקט לוחשות, תישארי.

כשהערב יורד והכוכבים הראשונים מבצבצים שם למעלה,
אני נפרד לשלום מהאנשים במשרד שאני מפסיק לחבב בערך בסביבות הצהריים המוקדמים,
סוגר אחריי את דלת המקום שמספק לי מעט אוויר לנשימה
ומנסה להתניע.
הטרנטה שלי קצת משתעלת, אך משחולף צימאונה גם פרארי פראיירית על ידה,
היא מחייכת ובזהירות לוקחת אותי אל מחוז חפצי.
למען האמת, אני שונא את השקט של הדרכים. כי אחרי הצפצופים, הקריאות הזועמות של הממהרים והאורות היפים של העיר הנשקפת באופק הים, אתה נשאר לבד.
ואחרי שנגמרות הדרכים כולן,
מעביר יד על זיפיי וממהר לצאת, אני לוקח את הסיכון האומלל ששוב תתקע, לוחץ חמש במעלית
ועם תפילותיי הנענות מגיע הביתה.
כמעט חסר כוחות, רעב, תשוש,
חצי קלאץ'.

ובבית, באורח קסם, כל הדאגות נעלמות, היתושים הקטנים שישבו לי על האוזן מתאדים והאושר מתקרב לאיטו בגלים שקטים וטובים. כל היום מחכה לרגעים האלה, שזר לא יבין, השייכים רק לנו.
האישה היפה שלי, עוזבת הכול, כאילו וחיכתה רק לי. לחייה סמוקות, היא עייפה לא פחות ממני ובכל זאת, מתאמצת להסתיר. כנראה שרוב הזמן באמת אני מעמיד פני לא יודע, שאם ידעתי גם הייתי מעריך אותה כראוי לאישה כמוה. איזה אידיוט.
היא יותר פורחת מהאביב, ובעודה עומלת על ארוחת הערב, עושה רונדלים בין התנור אל השיש וגם הסלון, מתפנה אליי, אפילו שאין לה מה לאהוב בי.
שפתיי נושקות לשפתיה, אני מביט בה דקה ארוכה ושואל איך עבר עליה היום. היא מהנהנת, מניחה ידה על כתפי ואני מתקרב להדביק לה עוד נשיקה.
הקול הכי מתוק בעולם משיג אותי, "אבא!"
אני מתכופף ומחבק חזק את בני. בורא עולם נתן לנו אותו במתנה. כמה שאני אוהב אותו.
"ציירתי לך שמיים, פרחים ואת שנינו" הוא רץ אל חדרו, וחוזר עם נייר צבעוני. בינתיים אני מספיק להשחיל חיוך קטן אל אמו, מודה לה על שהביאה את האושר שלנו אל העולם.
"איזה יופי" אני צובט את לחייו השמנמנות ומתכנן לאן להזיז את המגנט על המקרר, זה עם הדודה הרחוקה, לטובת הציור החדש, כך שלא תיעלב כמו בפעם הקודמת. "תשמור שאמא לא תשים לב שהיא לא מופיעה" אני קורץ לו והוא מצמיד את הדף אל גופו הקטן.
הוא מתיישב על ברכיי. לימונדה צוננת מונחת לפנינו, וצבעי עיפרון מכל קצוות הקשת.
התגעגעתי להרגיש אותו.
תכף ועוד עמוד מתמלא בצהוב, תכלת וקווים שחורים.
"תראה, הנה המכונית שלך אבא!"
"כל הכבוד חמודי" אני צוחק "אבל זה לא דומה למכונית שלי. יותר כמו פרארי."
"אז מה?" הוא מושך בכתפיו ומוסיף עוד ענן לשמיים.
אני מותח חיוך גדול מפה לאוזן. כל היום שווה את הרגעים הללו.
אז מה.

*****

"איך אמא ואני הכרנו?" אני חוזר על שאלתו, מעט מופתע, מכחכח בגרוני ומתחיל לספר.

----
פעם אחת בצהריים, הגעתי אל התחנה הישנה של העיר. קצת יותר צעיר, קצת יותר שעיר, ודי טיפש.
היא עמדה שם, יפהפייה וזוהרת. בין כל האנשים, חיפשתי את עיניה. התלבטתי האם לגשת אליה, אך את הרהוריי השיג הספק.
פתאום הבחינה בי, וחייכה.

"את יודעת אולי מתי עובר קו עשרים?" שמעתי את עצמי שואל.

"לפני שתי דקות עבר אחד" ענתה ועשתה פרצוף מתבאס בשמי.

"טוב, אוטובוסים זה כמו גרעינים" סיננתי.
כעת היה תורי לעשות פרצוף עקום.

הרוח מילאה במקומנו את מה שפחדנו להגיד,
ולפני שהגיע קו עשרים ולקח אותי, ראיתי אותה מתרחקת.

"חכה רגע, נהג!" עשיתי את הצעד אולי הנועז שעשיתי כל חיי ורצתי לעברו.
נכנסתי אחרון.
מזלי שיתר הגברים היו עיוורים לה, ונשאר מקום פנוי.
התיישבתי. בלי לשאול.

"זה עשרים ושתיים. רצית עשרים, לא?"

"מה זה משנה. פיסטוקים, קשיו, כל הדרכים מובילות לרומא."

היא צחקה.

פטפטנו על הא ודא ומה שבלב. זה יהיה אירוני להגיד שידעתי שתהיה האישה של חיי, מכיוון שלא באמת האמנתי שתמצא בי משהו.
החלפנו טלפונים, משום מה הסכימה.
בסוף זה ייהרס, כמו אחרי סופה. הייתי בטוח.
ירדתי מהאוטובוס. לקחתי עוד אחד אל היעד המקורי. זה לא עניין אותי.
לפעמים כדאי לשנות תכניות. לפעמים שווה לצאת מהקווים.

אחרי תקופה נפגשנו.
אם זה אפשרי, היא הייתה יפה אפילו יותר.
התאהבתי.

אחרי עוד תקופה התחתנו. הצעתי לה נישואין, עד היום אין לי מושג איך הסכימה.
אהבנו עד דמעות. זה מה שמחזיק אותי, שאף פעם לא הפסקנו.
לפני שלוש שנים נולד לנו ילד מקסים. מיד ידעתי שהוא דומה לה.
אלוקים עד לרחשי ליבי, הלוואי שבקרוב יזרע בבטנה עוד בוטן קטנטן ומתוק.
הלוואי.

*****

"זה יפה. אפשר עוד דף, אבא?"

"בטח, אהוב שלי. בטח."

על הדף השלישי הבן שלי צייר את שלושתנו, משפחה אוהבת.

"אתם נותנים לי ידיים ועושים לי אחת שתיים שלוש, ואני קופץ!"

"גבוה?"

"עד לשמיים."

ליטפתי את שיערו, ושכחתי מהכול.
פתאום, לא פחדתי מהשקט, ולא מימים ארוכים המסרבים להיגמר.
הרגשתי איך יום שלם מתגמד, כמו צימוק, כלעומת הדקות האלה, בהן אהוביי עוטפים אותי בחום.
אני יודע, אני זה שאמור לשמור עליהם, אבל הם מחזקים אותי.
ולא משנה כמה ריק אני, הם ממלאים את כל המצברים שיש לי בגוף, בעיקר את הלב.
בלעדיהם, כל טיפת חמצן עכורה,
האביב חף מפרחים
והצלקות שוקקות חיים.
הם מעלימים כל טיפת כאב סוררת הניתזת מעיניי בצנעה.
האוויר לנשימה עבורי.
אני אוהב אותם, כשעולה הבוקר, כשיורד הערב וסתם בצהריים,
כשבחורים אבודים מחליפים קווים בעד הסיכוי הכי זעום, גם אם הוא רחוק מהעין,
לבנות בית.

אבא! אתה יוצא מהקווים!"

הרגשתי פתאום איך ידי מציירת ללא הכוונה,
צובעת בתוך הלב הקטן שטמן הילד שלנו בבטנה של אשתי.

"אם נחכה עוד קצת נקבל מתנה קטנה." לחש לי.

חייכתי, נושא עיניי למרומים, ושתקתי.
ליבי דיבר בעד עצמו.

קראתי גם לאם ילדיי וישבנו שם, מחובקים וקרובים.
הם לימדו אותי מהן רגשות,
כעת ידעתי שטוב לי.
ואם טוב גם להם, אני מאושר.

"אבל אבא" חזר בני ואמר "אתה שוב יוצא מהקווים."

הנחתי את העיפרון האדום בידו, שישלים את המלאכה,
ובמקום להתנצל הודיתי
"לא נורא,
לפעמים שווה לצאת מהקווים."

ואהבתי אותם חזק יותר.
אם זה אפשרי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

ליאור ליאור עקוב אחר ליאור
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
בן אסייג
בן אסייג
וואו מדהים ביופיו, כתיבה מרתקת!! אהבתי והתחברתי מאוד, אליפות
הגב
דווח
ליאור ליאור
ליאור ליאור
תודה רבה בן!!! אין עליך!
שמחה שהתחברת (:
הגב
דווח
Noam Harshish
Noam Harshish
וואו!
מרגש וסוחף ברמה מטורפת, תותחית
הגב
דווח
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
ליאור ליאור
איך ככה?
איך ככה?
מאת: ליאור ליאור
מה היית משנה בי?
מה היית משנה בי?
מאת: ליאור ליאור
24/7
24/7
מאת: ליאור ליאור
תשעה באב
תשעה באב
מאת: ליאור ליאור
אהבה
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
סיפורים אחרונים
לנצח אחי, אזכור אותך תמיד.
לנצח אחי, אזכור אותך תמיד.
מאת: Orel Yosef
שברי אהבה בתולית
שברי אהבה בתולית
מאת: Tzori Admoni
בריאן הבריון
בריאן הבריון
מאת: Uv Kid
ילדי מלחמה
ילדי מלחמה
מאת: רותם ...
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי