כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

התמדה או ויתור?

מה אתם נוהגים לעשות במצבים קשים?

זה לא דבר של מה בכך, לקבל שיחת טלפון מהמכללה ולהבין שהועפת מהתואר.

זה בדיוק מה שקרה לפני ארבע שנים. התחלתי ללמוד במכללה האקדמית בתל אביב יפו בגיל 25. גיל מאוחר יחסית לכל הדעות. גם לדעתי התחלתי את התואר מאוחר. לפעמים אנחנו מבינים את הטעויות שלנו רק לאחר מעשה.

אחרי שסיימתי את השירות הצבאי שלי בהצטיינות הנשיא, הייתי על גג העולם. ידעתי שלא משנה מה ייקרה בדרכי, מכשולים, בורות, הרים, לא משנה מה! אצליח לעבור אותם. כי ככה. פשוט כי מגיע לי. טיפש שכמותי.

חייתי באובססיה שאני חייב ללמוד את התואר שלי באוניברסיטת תל אביב. הגעתי לשם עם גב זקוף, כוחי במותניי ועוצם ידי מחזיק את תעודת הבגרות, העלובה יש לציין, שלי.

"אני מצטערת אבל הממוצע שלך נמוך מדי" היה כל שהיועצת אמרה. לאחר מכן היא הסבירה לי שאצטרך להעלות את הממוצע הכולל של התעודה מעל 100 או בפרט להעלות את ציון המתמטיקה שלי למעל 85 ב-5 יחידות. לי היו 4 יחידות. מבחינתי חרב עליי עולמי.

חשבתי וחשבתי ואז מצאתי פיתרון - האוניברסיטה הפתוחה!
באוניברסיטה הפתוחה ישנם מסלולים שנקראים אפיקי מעבר. אתה לומד בעצם את שנה א' של התואר באוניברסיטה הפתוחה וחייב להוציא בכל הקורסים ציונים מעל 80 ואת שנה ב' והלאה אתה כבר ממשיך באוניברסיטת תל אביב.

ואני? יאללה קטן עליי! נרשמתי לקורס מבוא למדעי המחשב שמבחינתי היה קורס תכנות ולכן קל. כי קורסי תכנות הם קלים. ככה האמנתי בזמנו. טיפש שכמותי.

כשקיבלתי את הציון של המבחן, חשכו עיניי. קיבלתי 77. לפני שאתם עטים עלי עם קריאות הסחי, אני מזכיר לכם שהייתי צריך לסיים כל קורס עם ציון מעל 80. אז כמו כל סטודנט נואש, ערערתי. אני חושב שזו הייתה הפעם היחידה בחיי שאשכרה הושפלתי במענה לערעור. והמרצה לגמרי צדקה. זאת אומרת, בדיעבד.

ואז הגיעה טיפת החוכמה הראשונה שחלחלה לראש הפרד שלי. אם לא הצלחתי לקבל מעל 80 בקורס תכנות שהיה אמור להיות קל יותר מקורסי המתמטיקה הרבים שמרכיבים את השנה הראשונה של התואר, אין סיכוי לעבור את שאר האפיק בצורה הזו. לכל הדעות, תואר באוניברסיטה הפתוחה אינו תואר קל. נדרשת השקעה ומשמעת עצמית מאוד גבוהה. ואולי זה פשוט לא התאים לי אישית.

ואז... אחרי מחקרים על מכללות הגעתי לאקדמית. הכי קרוב שלי לאוניברסיטת תל אביב. טיפש שכמותי.
כשנרשמתי לאקדמית, תעודת הבגרות שלי שוב הייתה קוץ בעוכריי. מכיוון שהממוצע שלי היה נמוך יחסית לתלמידים רגילים של המכללה, הוחלט שאצטרף למסלול מיוחד של סטודנטים שנקרא המסלול המתוגבר. המסלול הורכב מסטודנטים שנתוני הפתיחה שלהם נמוכים יחסית לרף שקבעה המכללה, אך מאמינים בהם שהם יכולים להשתפר. בשנה הראשונה ללימודי התואר שלהם, הם מקבלים אקסטרא הרצאות ותרגולים.
אבל מה הקאץ'? עד תום השנה הראשונה ללימודיהם, הם נחשבים כסטודנטים על תנאי.
"אוקי אני חושב שלא תהיה בעיה במיוחד אם אתם נותנים עוד תגבורים" אמרתי ליועצת ההרשמה באקדמית. ובדיעבד, למה לא חשבתי בשום שלב על כמות ההשקעה שלי? טיפש שכמותי.

שום דבר ששווה באמת, קל להשיג.

ואז יום בהיר אחד, אחרי כמה נכשלים בקורסים אבל עם המון אמונה שיהיה בסדר קיבלתי טלפון מהמכללה.
"היי אורן, מה שלומך?" רכזת הסטודנטים אמרה בצידו השני של הקו.
"בסדר, מה שלומך?" עניתי.
"בסדר. אורן, רציתי להודיע לך שהוחלט שאתה לא ממשיך איתנו ושאנחנו מפסיקים את התואר שלך"

מה?

"מה ז"א? לא הבנתי אותך" סירבתי להאמין.
"מה, לא ציפית שהשיחה הזו תגיע? הרי אתה במסלול מתוגבר ויש לך שני נכשלים זה אומר שאתה לא ממשיך איתנו" אמרה בחוסר אנושיות, כאילו שהשיחה אליי היא עוד מטלה שהיא צריכה לסמן עליה וי.

לא ממש ידעתי איך להמשיך את השיחה בשלב הזה ולאחריה פניתי לחבר קרוב מהלימודים שתמך בי להילחם.
ונלחמתי, ערערתי, כתבתי מכתבים.
והפסדתי.
נזרקתי.

ביום ההוא שבו ידעתי שזה נגמר באופן סופי, עמדתי מול המראה בשירותים ואמרתי לעצמי
"זה לא יכול לחזור על עצמו אף פעם, הבנת? אתה כבר פאקינג בן 26! מתי תוציא תואר? בגיל 30?" חזרתי לעצמי על דברי הוריי.

עמדתי בעיניים דומעות על צוק הדרכים המתפצלות - דימיון או כיליון. האם לוותר על חלומי להיות מתכנת? ללכת ללמוד משהו פשוט יותר, העיקר שיהיה תואר, ולחיות חיים משעממים וחסרי תכלית בשבילי? או לחלום ולדמיין ולנסות שוב?
החלטתי לנסות שוב.

והיום... היום אני במקום אחר.
היום אני מדמיין שכל קורס הוא פאזל וכל הרצאה ותרגול הם חתיכות לעבר השלם. ואם זה קורס תכנותי, אז אני מדמיין מוצר שאני כותב בשפה או כל דבר אחר.
דימיון הוא אינסופי.
דימיון הוא כלי.

בעת כתיבת שורות אלה, אני נמצא שבוע לפני תחילתו של הסמסטר האחרון של התואר שלי ב-HIT עם ממוצע 80. לא הצטיינות, לא כל סיפור של כישלון שהובס צריך להסתיים עם הצטיינות וסוף מושלם.
אבל בהחלט הוכחתי לעצמי ומקווה שגם לכם:
הכל אפשרי אם לא רק תאמינו, אלא גם תשקיעו בעצמכם.

Oren Cohen עקוב אחר Oren
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D