כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

מוישל'ה שלי

איזה חיים היו לנו יחד

"מוישלה, איך נטשת אותי ככה" חשבתי. אני זוכרת איך הלכתי באותו יום גורלי לחפש אותו ברחובות. לחפש אותו לפני שאוותר ואלך להיות איתו לתמיד. ידעתי שאני לא באמת אמצא אותו אבל ניסיתי. העדפתי להביט באנשים ולשבריר השנייה הזה לחשוב שאולי מצאתי את מוישלה שלי.

לאחר כמה ניסיונות כושלים כאלה ונפילה ברחוב, עזרו לי להתיישב בתוך איזה בר סמוך והגישו לי כוס מים. אם רק היו יודעים שזה כל מה שהייתי צריכה. החזקתי את התיק שלי קרוב לחזה. ספק מגנה על תוכנו מידיים זרות, ספק מתביישת שינסו לעצור אותי.

אף אחד לא מבין באמת מה זה לאבד את אהבת חייך, חשבתי לעצמי. הבכי בלילות, הייאוש, הבית הריק מקולות וממראות אבל כה רווי ברגשות ובזיכרונות.

"גברתי, הכל בסדר?" מישהי אמרה לי. היה לה סינר, פנקס ועט אז הבנתי שהיא עובדת במקום.
"כן, אני רק אשתה את המים ואלך" אמרתי ונידבתי לה חיוך מעושה.
"אם את צריכה משהו אז אני מסתובבת, תקראי לי" אמרה לי, חייכה והלכה.
הבטתי בה מתרחקת ונעמדת לשאול זוג צעיר אם הם רוצים להזמין משהו.

צביטה בלב.

מוישלה, גם אנחנו היינו פעם ככה, חשבתי. טסנו לחו"ל והתיישבנו לנו במסעדה בצרפת. אתה הזמנת לנו דגי סלמון אפויים על מצע של חסה ועגבניות שרי בצד, בדיוק כמו שהבחור הצעיר הזה מזמין לו ולבת זוגו את הארוחה שלהם. כל מה שבאמת היה איכפת לי באותו רגע קסום היה להסתכל על הפה המזוקן שלך שמפיק את המילים המכשפות של השפה היפה הזו.

דמעה החלה זולגת במורד לחיי.
הושטתי את ידי אל תוך התיק. רק שתי טבליות חשבתי. זה כל מה שצריך כדי להיות שוב עם מוישלה שלי. כל מה שצריך כדי להפסיק את הכאב. כל מה שצריך כדי לסגור את החלל העצום שנפער לי בנשמה עם לכתו של בעלי היקר.
55 שנה של אושר צרוף נגדעו להם. "אני לא יודעת מה לעשות משה, אני מפחדת" אמרתי בשקט. החזקתי את היד בתוך התיק, משתהה כאילו שזה ישנה משהו.

רינג רינג. טלפון.
אנשים הביטו בי מכל קצוות הבר החשוך, מבקשים דרך עיניהם השואלות שאענה לטלפון, אנתק אותו או אצא החוצה. שאחתוך את הקשר שיצרתי עם העולם הפרטי שלהם. לכל אחד יש בעיות. כל אחד בא לכאן כדי לשפוך את יגונו בטיפה המרה או לחילופין בשיחה.
אז עניתי, כיאה למבקרי המקום והטבעתי את יגוני בשיחה.

"הלו?"
"אמא? מה שלומך?" יעל. מסכנה שלי. היא לקחה את המוות הכי קשה מכל הילדים. היא ויעקב הם הילדים הכי בוגרים. הם בילו הכי הרבה זמן עם אבא שלהם.
"אני בסדר, אל תדאגי לי. מה איתך? מה שלום כולם? אתם רוצים לבוא לשבת?"
"אמא, אשתו של יונתן שלי ילדה בבית חולים שבוע שעבר"
"באמת? למה לא אמרתם לי?" תהיתי בפליאה.
"גם לי לא אמרו, לא רצו להפריע לנו בשבעה" יעל אמרה.
"בסדר, מה ילדה?" שאלתי
יעל נשמה עמוק. יכלתי להרגיש את הדמעות שלה דרך הטלפון.
"היא ילדה בן, אמא" היא אמרה.
"הם קראו לו משה".

Oren Cohen עקוב אחר Oren
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
סיפורים אחרונים
ורד
ורד
מאת: Alter A
בין צ'צ'נים למלחמות דת
בין צ'צ'נים למלחמות דת
מאת: Justice gov
שני ילדים בעולם
שני ילדים בעולם
מאת: סנופקין M.F
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions