כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 2 1

אָדוֹן שׁוֹקוֹ

"אתה מתכוון להיכנס או לא?" אני שומע אותה אומרת. אני מעביר את המשקל שלי מרגל אחת לשנייה, ולוקח נשימה עמוקה לפני שאני נכנס לחדר.

אני כבר חמש דקות עומד מול הדלת של החדר שינה, בדירת החדר וחצי שלנו. העיניים שלי מרצדות בין הידית לשעון שעל היד שלי, לא בטוח בעצמי. היא נמצאת מעבר לדלת, אולי היא ישנה עכשיו, או יושבת על המיטה ובוהה באיזו נקודה על הקיר. או שהיא בכלל מתעסקת בפלאפון שלה, מחוברת אליו ומנותקת מהסביבה. השקט הוא הרעש הכי צורם שיכול להיות, פעם מישהו אמר לי. וזה מה שקורה עכשיו.

השוקו המסורתי שאנחנו שותים מידי לילה בחורף כבר הפסיק להיות נוכח על השידה שליד המיטה. מסורת שלי מאז גיל שש, שהדבקתי אותה בה כשהתחלנו לצאת. גם הקולות הרוטנים שלה על הכוסות הריקים שהייתי משאיר שם על שולחן הכתיבה כבר חלפו מזמן. האמת שקצת התגעגעתי אליהם. לקולות שלה, לא לכוסות שוקו. טוב, אולי קצת.

אני נשען על הדלת, ממולל חוט סורר שנפרם מהטרנינג שלי ובמקביל עולה בי המחשבה שהיחסים שלנו מתחילים להיפרם, תפר אחר תפר. לולאה אחרי לולאה. נראה שכל התקופה הזו שתפרנו ביחד הולכת ונהפכת להיות בליל של חוטים מסובכים אחד בשני.

"אתה מתכוון להיכנס או לא?" אני שומע אותה אומרת. אני מעביר את המשקל שלי מרגל אחת לשנייה, ולוקח נשימה עמוקה לפני שאני נכנס לחדר. אוירת נכאים תהיה הגדרה כמעט מושלמת למה שהרגשתי כשנכנסתי.

היא ישבה על המיטה בגבה אליי, מקלפת את עצמה מהסוודר העבה שלבשה היום, והכתפיים שלה נהפכות בין רגע לעור ברווז. הדחף שבי לגשת אליה ולחבק אותה כמעט וגובר עליי, בשנייה האחרונה עצרתי עצמי. היא אספה את שיערה למין משהו מבולגן, שבעיניי מאוד החמיא לה. וככה אהבתי אותה, פשוטה כזו. ועדיין אוהב. היא נשכבת על המיטה, גבה החיוור מופנה אליי.

"תראי, אני..."
"אני יודעת. אתה לא צריך להגיד כלום", היא עונה לי עוד לפני שאני בכלל חושב מה להגיד לה, והתת מודע שלי אסיר תודה על כך.
"מה את יודעת גברת?" אני מתקיל אותה ומרוויח עוד כמה שניות של מחשבה ביני לבין עצמי. להעלות את סוגיית 'יחסינו לאן' זו לא אופציה. בחיים היא לא היתה וגם לא תהיה. אני בטוח שנוכל לפתור את זה. לשבור את השיגרה המתנוונת שנוצרה לה. פרידה זה לחלשים. כשהיא מסתובבת אליי ונשענת על המרפק, העיניים שלה משדרות לי זיק של שובבות, או שזו רק אשליה שהמצאתי לעצמי.

קצה פיה התעקל והפך לחיוך כשאמרה,
"אני יודעת. אני יודעת שאתה מתגעגע לאדון שוקו שלך. הוא על השיש במטבח, רועד מקור"

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

A C עקוב אחר A
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שמי נעמה
שמי נעמה
מעולה.
הגב
דווח
A C
A C
תודה ♥
הגב
דווח
Shir Levi
Shir Levi
פשוט וקולע. אין עלייך :)
הגב
דווח
טען עוד 5 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
סיפורים אחרונים
איך זה קרה?
איך זה קרה?
מאת: עמית
ההתנגשות חלק 13
ההתנגשות חלק 13
מאת: Miss D
דווקא אתה.
דווקא אתה.
מאת: עמית