כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

ויהי אור

״השד המזורגג בכד השקוף הזה, זו לא הייתה כוונת האל, כשהוא אמר ׳ויהי אור׳, הו לא ולא!״

תומאס ישב כפוף מעל שולחן העץ הכבד, הוא העדיף שיקראו לו תומי, כפי שאמו נהגה לעשות כשעוד הייתה בין החיים. החושך הקשה על עיניו לזהות את הפרטים, והאש בעששית ריקדה את מחול השדים הקבוע שלה, מסיטה את אלומת האור לכל כיוון שהשדים שלה החליטו באותו הרגע. תומאס, או תומי, אחז בחוט להט מסולסל וקטנטן, אצבעותיו אחזו בו בקצה אחד, עיניו התרוצצו לאורכו דרך המונוקל, ראשו קדח, הוא ידע שזה קרוב. שד חדש נכנס בעששית והסיט שוב את אלומת האור מעבודתו, הכלים הפזורים באי סדר מוחלט על שולחן העבודה הכבד הקשו עליו את המשך העבודה.

תומי כבר לא ישן יומיים, הוא אכל לחם עבש ושתה בתדירות גבוהה מדי, כך בטח אמא הייתה טוענת באוזניו עם ציקצוקי לשון, את התרופה החדשה שבדיוק פרצה אל השוק, משקה שחור, מוגז ומתוק. תומי תהה לא פעם מה בדיוק היו השפעותיו ותרומתו של צמח הקוקה במשקה, אך ויתר על הניסיון להצדיק את השימוש בו, הטעם והעקצוץ העדין מן הגזים התחבבו עליו וזה הספיק לו באותם ימים. גופו גירד מחוסר מגע עם סבון או מים טריים ביומיים האחרונים, אך תומי היה נחוש להשתיק את שדי העששית. השדים הטריפו את רוחו ואת עיניו, הצורך העז שלו לשלוט בכל המתרחש סביבו, והמוח האנליטי המפקפק בעובדות והרגלי העולם, לא הניחו לו מנוח.

״השד המזורגג בכד השקוף הזה, זו לא הייתה כוונת האל, כשהוא אמר ׳ויהי אור׳, הו לא ולא!״ אמר לבנג׳מין שבא לבקרו ולשכנעו לצאת לסיבוב ברחובות דטרויט, בנג׳מין ויתר ותומאס המשיך בשלו. חישוביו הראו לו שזה אפשרי, חוט הפחם התאים לתפקידו, החשמל שזרם בבסיס מיכל הזכוכית המעוצב כטיפה הפוכה היה במידה הנכונה, רק אור היה חסר. תומי קילל, הוא קילל את אלוהים, את עצמו, את אמא, את בנג׳מין שהפריע לו, ואת השדים המזורגגים בעששית. שאריות כוחו האחרונות נגזלו על ידי שטף הקללות הלא פוסק , הוא גירד בזקנו בן כמה הימים והלך לישון!

רעש גרירה העיר את תומי, הוא פקח את עיניו, הן שרפו, הוא חש בראשו את מחול השדים של שנתו הטרופה. אור הבוקר חדר דרך חריצי התריסים, עיניו כאבו, נפשו קינאה בקלות בה האור קיים פתאום. רעש הגרירה נשמע שוב, תומי התיישב על מיטתו בזריזות, נעל את נעלי הבית, הרים את מוט הפלדה הקרוב למיטתו וזינק אל חדר העבודה ממנו בקעו הרעשים. ״נראה שאדוני מעוניין בריסוק עצמות אקראי?!״ זעק בקול המפחיד ביותר שגרונו הצליח להפיק כה סמוך להשכמתו. עיניו הצטמצמו, פיו התעוות לצידו הימני, נחיריו התרחבו, צבע עורו האדים, כך חשב, או לפחות קיווה, יראה מאיים יותר.

תומי קפא במקומו, פניו שינו את הבעתן לפליאה מוחלטת תחילה ומיד התעוותו להבעת כלימה עמוקה עם חיבור התמונה שעיניו שידרו אל החלק ההוא במוח שאחראי על תרגום התמונה, הוא מעולם לא הצליח לזכור את שמו, ותהה על כך עכשיו. המוט עדיין היה מונף באוויר מעל ראשו, כותנת הלילה עדיין הייתה לגופו, והאויב האיום אשר ניצב מולו, היה לא אחרת מאשר העוזרת האישית, מיס אנבל. מיס אנבל הייתה אישה צעירה, שאפתנית ומוכשרת, אך מבחינת תומי היא הייתה הסיבה היחידה לשפיותו, או אולי הסיבה היחידה לשדים בנשמתו.

״מר אדיסון״ כך נהגה אנבל לכנות את תומי, עקב הפרש הגילאים והכבוד שרכשה לממציא הגדול של דורו. ״אם יורשה לי, ארצה להעיר את תשומת ליבך לעובדה שהנך בכותנת שינה, אוחז במוט מתכת כלשהו מעל ראשך וניצב אל מול עלמה, אין זה מופע מכובד, לכל הדעות״. תומי הסמיק, מלמל הברות לא ברורות, ערנותו שבה אליו בשבריר הרגע, מבטו השתנה, מלמוליו החמירו, המוט נשמט מידיו והוא החל במנוסה אל עבר חדר השינה. ליבו הלם בחוזקה, עיניה התכולות עדייו שרפו בנשמתו, שיערה הזהוב נצרב בעיניו, הוא שטף את פניו וניסה להרגיע את קצב פעימות הלב, אך לשווא. הידיעה שאנבל נמצאת רק מספר צעדים, ופתיחת דלת אחת ממנו לא הותירה לו מנוח.

תומי שטף שוב את פניו בעודו מביט במראה ומזדעזע ממראהו, הוא החל בסידור פגעי העבודה הממושכת וההזנחה. הוא התקלח, גילח את זקנו המטונף, התיז על עצמו מן הבושם הצרפתי אותו קנתה לו אנבל כמתנת יום הולדת ולבש את חליפתו הנאה. הוא ניסה להרגיע את מחשבותיו, למקדן בפתרון החידה אשר הטבע הציב בפניו, אך לשווא. דמותה של אנבל המשיכה לצרוב בו, בטנו התפתלה מכאבים, מתאגרף דמיוני הלם בה באגרופיו ללא רחמים וללא הפסקה. הוא יצא אל חדר עבודה שוב, החדר היה מסודר יותר, מואר יותר, אנבל הגיפה את הווילונות, ולראשונה מזה שבוע אור חדר אל החדר.

״מה הפעם אדוני מנסה להמציא לאנושות, איזהו האתגר הציב הטבע בפני אדוני הפעם?״ שאלה אנבל בקולה המתוק. הוא בהה בה מספר שניות בניסיון לסדר את מחשבותיו, ״אור, אני רוצה אור״ אמר בקול רועד, אך לא, אינו התכוון למחקר ולניסויים האינסופיים שערך בשבוע האחרון, אלא אור ומנוח לנשמתו הבוערת. הוא השתתק, אנבל ענתה משהו שחלף דרכו, והתיישב אל מול הכלים הפזורים, הזכוכיות בצורת הטיפה וחוטי הפחם. אנבל ניגשה לשולחן המסמכים והחלה לטפל בכל אשר ״מר תומאס״ לא ידע ולא רצה לטפל.

בין ניסיון אחד לשני תומי ניסה לחטוף מבטים קצרים באנבל, כל מבט חטוף אותו הגניב שימש כחומר בעירה לנפשו המיוסרת ובטנו כשק אגרוף למתאגרף חסר השובע. יום אחד הוא הבטיח לעצמו הוא ימצא את אותו מתאגרף ויתנקם בו על כל אגרוף ואגרוף אשר קרע את בטנו ונפשו. אך כוחותיו לא הואילו והוא נמשך כפרפר מהופנט אל האש, היא הייתה ההמצאה היחידה אותה לא היה מסוגל להכיל או לשפר, היא הייתה מושלמת. אך הוא שתק, הוא ידע שכל מילה, כל רמז למתחולל בתוכו יכול לגרום לה לברוח, הוא לא היה מוכן להטיל את נפשו לחסדי הגורל ולהסתכן באבדנה.

תומי הטיח ״טיפת זכוכית״ נוספת אל הקיר בעצבים ״זה אמור לעבוד!! בשם כל השדים והאלים, מה חסר?!״. אנבל הסיתה את מבטה מן ערימת הניירות שמר תומאס השאיר לטיפולה והביטה בו, מבטה החם שרף בעורפו. היא חייכה למראה הגבר הבוגר, בעל החזות המרשימה, נלחם בתאוותו כילד הנכשל במשחק שוב ושוב. חיוכה גבר למשמע ניסיונו הכושל לא לקלל בפניה. מבטיהם נפגשו, חיוכה המיס את ליבו, הוא חייך בחזרה, מודע להצגה אליה נחשפה בזה הרגע. אנבל החלה לצחוק, תומאס הביט בה צוחקת, איך עיניה התכווצו מעט, פיה התרחב, עינייה נמלאו ברק, כל גופה צחק עמה.

חוט הלהט נדלק ברגע, הוא בער כפי שתומי תכנן שיבער, כל חוטי הלהט על השולחן נדלקו, תומי הביט בהם בהשתאות. פניו התעוותו להבעה הלומה, הוא הביט בחוטי הלהט, הסית את מבטו אל אנבל הצוחקת, וחזרה אל חוטי הלהט. האורות רקדו לצלילי צחוקה, למקצב פעימות ליבו, האורות רקדו מחול שדים בשיגעון שרק מנגינת צחוקה של אנבל יכלה להסביר. הוא ידע, האור נדלק, ההמצאה עבדה, אך היא זמנית, כל תוחלת חייה הינה כתוחלת חייו של צחוקה של הנערה הזכה שצחקה מולו. ולא נשאר לו אלא להיזכר במילותיו האחרונות של חברו אלן אדגר פו:
״יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלדָּה,
בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי;
אַך יָדַענוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים -
אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי.
וְרָאוּנוּ שַ-רפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,
וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.״
בראשו עברה רק מחשבה אחת בודדה וטהורה, שתי מילים ריחפו בה, מילים אלוהיות שנישאו בפי כולם, אך פתאום קיבלו את משמעותן האמיתית ממש מול פניו בהתגלות של טוהר, יופי וצחוק: ״ויהי אור״.

שלא תפסיקי לחייך לעולם…

אלי-עד נימו עקוב אחר אלי-עד
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Eran Lipshtein
Eran Lipshtein
מאוד ציורי
הגב
דווח
אלי-עד נימו
אלי-עד נימו
תודה
אשמח לשמוע מה אתה חושב על השאר
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
היסטוריה
תגנבי את הדמעות
תגנבי את הדמעות
מאת: אתי בן ארויה
לפעמים אנחנו צריכים לחזור להתחלה כדי להבין את הסוף
לפעמים אנחנו צריכים לחזור להתחלה כדי להבין את הסוף
מאת: Danielle Salama
איפה הם אותם גברים?
איפה הם אותם גברים?
מאת: שקד מיכאל
מצטיירת בתוכך.
מצטיירת בתוכך.
מאת: La Femme
סיפורים אחרונים
"הוא זרק את השירים"
"הוא זרק את השירים"
מאת: שלכת כותבת מהלב
נהנת?
נהנת?
מאת: imagine me
perfect imperfections
perfect imperfections
מאת: No Name Needed .
נימי 2- פרק 7
נימי 2- פרק 7
מאת: שלכת כותבת מהלב
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan