כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

על ציפורים וחופש

פתאום ביום שישי אחד, ככה כמעט סתם, דרור חזרה להרגיש שלמה. זה מצחיק כי השם שלה בכלל אומר "חופש", אבל כבר המון זמן שהיא מרגישה אסירה שלו, מותירה את השם שלה רק עם משמעות מיותרת ומקוממת של שם של איזה ציפור...

פתאום ביום שישי אחד, ככה כמעט סתם, דרור חזרה להרגיש שלמה.
זה מצחיק כי השם שלה בכלל אומר "חופש", אבל כבר המון זמן שהיא מרגישה אסירה שלו, מותירה את השם שלה רק עם משמעות מיותרת ומקוממת של שם של איזה ציפור. עכשיו הוא אולי עוד לא משוחררת מכל הכבלים בעולם, אבל לפחות היא יכולה להגיד בלב שלם שהיא אסירה רק של עצמה.
לא ברור אם זה משהו באויר הזה של יום שישי בערב ממש אחרי כניסת השבת, איזה משפט שאריאל אמרה ועדיין מהדהד לה או אולי דווקא הריח המשכר של פאי תפוחים שעולה מהמטבח – אבל משהו פתאום השתחרר לה.
אתמול בלילה נוי החזיר לה את כל הדברים שהיא השאירה בדירה שלו. טוב, כמעט. כולם מינוס זוג תחתונים שהשאירה במגירה, בקבוק מרכך שהתעקשה שיחזיק אצלו באמבטיה, חצי ליטר חלב סויה (כי חוץ מרגישות ללקטוז יש לה גם אלרגיה לחיות מתות), ושעון שהוא לא הצליח למצוא ודרור תהתה אם אולי העדיף לא לחפש. "מעניין," היא חשבה לרגע כשסימס לה שהוא לא מוצא אותו אחרי שיצאה אליו ברגל, "אולי הוא רוצה להשאיר אצלו משהו למשמורת" שיהיה לו תירוץ לצלצל פתאום בעוד כמה חודשים כשקצת יתגעגע.
"בעצם..." היא התנערה מהר מאוד, "נוי הוא בכלל לא אדם של געגועים".
אבל דרור כן. דרור הייתה נוסטלגית, ולכן במשך כל הדרך לבית של נוי הריצה את מערכת היחסים שלהם, קטעים קטעים, בראש. את המבט המבולבל בעיניים בכל פעם שהציגו את עצמם כשלכל אדם ביקום היה נורא דחוף להתריע בפניהם שזה נורא נורא מצחיק שהם דרור הבת ונוי הבן, כי דרור זה בכלל שם של בן ונוי זה בכלל שם של בת; אבל לדרור לא היה אכפת. היא אהבה את השם שלה, חשבה תמיד שיש בו כח, בחופש.
אחר כך נזכרה בבוקר אחד של יום שלישי, כשהחליטו שכל העולם על הזין, הבריזו מהלימודים וקמו ונסעו לטיול מכל המקומות דווקא בעין גב, מי בכלל ידע שיש מקום כזה?
כמובן שכמה זכרונות על לילות משכרי חושים לא איחרו להגיע, אבל מאלה דרור התנערה הכי מהר. היה בו משהו, בנוי, שגרם לה להרגיש מאוד בטוחה בידיים שלו. הרגעים האלה לידו במיטה היו שווים הכל – את הריבים, רגשות התסכול בכל פעם שלא ידע לתת לה מה שהיה נחוץ לה, את העובדה שלנוי יש תחביב מעצבן כזה לכבות את הפלאפון ולהתנתק לכמה שעות מכל העולם, ואפילו את כל ההחמצות שפתאום נראו קטנות כל כך כי מה זה משנה אם תעמוד לנגד עינייה התגשמות הגבר המושלם כפי שתתאר באיזו רשימת מכולת מטופשת אם זה אומר שנוי לא יהיה חלק מהחיים שלה.
אחר כך את כל אלה היא עירבבה עם כמה שברירי זכרון על השיחות הכי פתוחות וגלויות שהיו לה והיו כולן איתו, על כמה אחרות בלי מילים שבכל זאת אמרו המון, וקינחה בחצי זכרון על נוי מיכאלי – הגבר היחיד שראה אותה באור מלא לגמרי עירומה.
היא ודאי הייתה שוקעת בעוד כמה אם הדרך מהבית שלה לבית של נוי לא הייתה כל כך קצרה, אבל היא כן הייתה.
כשנוי ירד למטה הוא הצליח לזייף חיוך, ואפילו שאל כמה שאלות מטופשות. כשראה שהיא עונה תשובות של חצי מילה התחיל לירות לכיוונה סתם משפטים בלי סימן שאלה בסוף, אולי כדי שלא יציק לו כשהיא לא עונה, ואחרי כמה שניות מביכות מאוד הוא מיהר לעלות למעלה. חיכו לו למעלה, תמיד מחכים לו. אפילו דרור תמיד חיכתה, ודרור היא לא בחורה כזאת שמחכה לדברים – היא בחורה שהולכת ומגשימה מטרות, מסמנת ומשיגה, בכל תחום חוץ מאיתו. רק לידו פתאום היא משתתקת, משתנקת. כבר שלוש שנים שגם כשהיא לא מודה בזה היא רק מחכה.
שירצה, שיגדל, שיתבגר, שיאהב אותה גם מחוץ לחדר.
שיודה, שיספר, שיעבוד, שפתאום יהיה בסדר.
שיקח אותה, יבוא איתה, יתן לה, שיחזור מהמשמרת.
שיסיים עם החבר, הידידה, המשפחה, אם אפשר לפני שהיא נגמרת.
שיהיה לה, יעשה לה, לא ישקר לה, ידבר במעשים לא רק מילים.
לא בכח, לא רק כשנח, לא לברוח, בלי לפחד כשהם נהיים אמיתיים.
ואולי זה בגלל זה שהשתחרר לה, שהיא סופסוף בלי חיוורון ומועקה – כי היום לראשונה מזה שנים שהיא לא רק יושבת ומחכה.
לפני שיצאה אליו דרור דאגה שתחכה לה בבית חברה תומכת, שהורידה למחשב את כל הפרקים של האנטומיה ושאף אחד לא נגע לה בגלידה שהיא קנתה מראש לכבוד המאורע. היא הייתה בטוחה שתחזור משם שבורה, בוכה, שזה יהיה הכי נורא בעולם. לא היה דבר שהיא פחדה ממנו כמו מהסוף הזה, ועכשיו כשהוא כאן מה פתאום נזכרת גברת הקלה לדפוק לה על דלתות הנשמה?
ועם החברה היא בכלל צוחקת, את התיקייה של האנטומיה דוחפת חזרה למחסן הסדרות למצבי חירום, והגלידה נשארת למלא את המקרר כי לדרור אין שום חלל למלא איתה.
וזה מדהים איך ככה ביום בהיר אחד פתאום, דרור מבינה ונזכרת איך זה מרגיש לחזור לנשום.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

ענת . עקוב אחר ענת
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
ענת .
ריח של סוף
ריח של סוף
מאת: ענת .
שתדע לך, אהוב שלי
שתדע לך, אהוב שלי
מאת: ענת .
מרק בטטה
מרק בטטה
מאת: ענת .
אוהבת
אוהבת
מאת: ענת .
לילה מטורף
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
הבת זונה הזו כמוני
הבת זונה הזו כמוני
מאת: קריסטין .
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself