כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

בין אהבה לשנאה

פעם אהבתי לשתוק ביחד. אבל פתאום כל הביחד הזה הפך לחוד.

לא סתם אומרים שבין אהבה לשנאה נמתח גבול דק מאוד.
הוא כל כך דק עד שכמעט ואי אפשר להבחין בו.
מרחוק אפילו נדמה שהגבול הזה לא קיים בכלל.
והשניים נוגעים לא נוגעים. מאיימים להפוך לאחד.

זוכר את היום הזה שהתוודנו על הרושם הראשוני שיצרנו?
אמרת לי שהיית בטוח שאני מלאה בעצמי והתבדת ואני סיפרתי שהייתי בטוחה שאתה שטחי.
צחקנו המון והחלטנו שכל אחד יספר מה התכונה האהובה עליו אצל השני.
אני אמרתי שאני אוהבת את הנתינה שלך.
ואתה זרקת בכזאת נונשלנטיות שאתה אוהב את ההרגשה שאני נותנת לך.
שלושה חודשים,
שתי משמרות קבועות בשבוע,
שש שעות למשמרת,
שהביאו ל144 שעות היכרות.
144 שעות שעברנו יחד מהרגע שהכרתי אותך ועד אותו היום,
היום שבו התאהבתי. או יותר נכון התפמפמתי, כמו שנהגת לקרוא לזה.

"נו אין מצב שלא התפמפמת פעם" אמרת לי באחת השיחות הראשונות שלנו על זוגיות.
אחרי השוק הראשוני מהמשפט הזה ואחרי שצחקתי שעות, הסברתי לך שאנשים נוטים להתבלבל בין אהבה לקראש ממושך ושאהבה היא מצרך נדיר ביותר.
"יש אנשים שחיים חיים שלמים בלי הפמפום הזה. ואני רק בת 20". נכנעת.
הבדל הגילאים הזה שלנו היה שולי רוב הזמן, עד הרגע שהייתי מעלה אותו ואז היית מתכווץ בכיסא הזה שלך ונע באי נוחות. מצחיק שזה הפריע לך רק כשהיו מדברים על זה.
כאילו שאר הזמן דמיינת שהפער הזה בינינו מצטמצם.

הפעם הראשונה בה נפגשנו מחוץ לעבודה היה ערב הגיבוש הזה של העובדים. זוכר?
שאבי תרם את הבית שלו ועשינו אצלו על האש.
כולם ישבו בגינה סביב שולחן לבן גדול. ואנחנו נשארנו בפנים.
זה לא היה דייט, אבל זה הרגיש כמו אחד.
שיתפנו, פרקנו, צחקנו, ליטפנו. ואז הגיע רגע השתיקה הזה, שכל כך ברור לאן יוביל.
ובמקום להפוך את זה להכי צפוי שיש התחלת לדגדג אותי וניסיתי להימלט ממך בצרחות.
אחר כך תפסת אותי והחזקת את ראשי בין כפות ידיך. הגנבת מבט החוצה, לוודא שכולם עדין מרוכזים בעצמם ואמרת לי "אני הולך לנשק אותך עכשיו למקרה שתהית".
עוד לפני שהספקתי להגיב, קירבת שפתיך אל שפתי ותוך רגע מצאתי עצמי מתקשה להתנתק.
עד היום אני לא יודעת להגיד אם זה אתה שפשוט מנשק טוב או אם זה הרגש שהפך את הנשיקה הזאת לבלתי נשכחת.
מאותו הערב הפכנו בלתי נפרדים.
סחפת אותי. ריגשת אותי.
בלבלת אותי. ריתקת אותי.
הכנסת לחיי קשת רגשות שלא הכרתי.
רגשות נעימים. רגשות שאף אחד לא יאחל שיעלמו.
רגשות שאין אחד שלא היה מתמכר אליהן.
אבל איך אומרים? הגבול הזה שנמתח בין אהבה לשנאה הוא גבול דק. דק מאוד.

אני יודעת להצביע בדיוק על הרגע הזה שבו התקרבנו מדי אל הגבול.
זרקת לי את המשפט "אל תהיי ילדה קטנה" ועניתי לך שכזאת אני. ילדה.
אני זוכרת את המבט הזה שלך. מבט שאחריו הגיעו עשר דקות של שתיקה.
עשר הדקות הכי ארוכות בחיי.
בכל רגע שעבר רציתי לקבור את עצמי מתחת לאדמה. להיעלם.
ניסיתי לשחזר בראש את ההרגשה שהרגשתי בפעם הקודמת שנפגשנו כדי שלפחות ישאר לי טעם טוב אחרי משמרת ארורה כזאת. אך ללא הצלחה.

הייתי בטוחה שזאת מעידה חד פעמית, שלמחרת אקום ואתה תתקשר כמו כל בוקר ותלווה אותי טלפונית עד שאגיע לבסיס. אבל זה לא מה שקרה.
הטעם המר נדבק ללשון והפך למועקה ששקעה בבטן והלכה והתפשטה.
חוסר התקשורת הפתאומי הזה הרג אותי. העיניים האוהבות שלך הפכו קרות.
הפסקת לתפוס אותי במבט כמו שנהגת לעשות. והשתיקות האלה...
פעם אהבתי לשתוק ביחד. אבל פתאום כל הביחד הזה הפך לחוד.

ביום שבו התפטרת מהעבודה הבנתי שאני עומדת לאבד אותך. טענת שזה לא המקום בשבילך. "תראי אותי. אני נושק ל30, מוקף בצעירים. הגיע הרגע שלי למצוא את המקום שלי. בטח שלא כאן". זרקת את המילים האלו בכזו קלות... וכל מילה מורגשת, כל מילה חותכת.
ופתאום קשה לנשום. שכחתי איך לנשום בלעדיך.
כמה קל היה לך לעזוב את המקום שחיבר בינינו.
המקום שעשה לך כל כך טוב.

האהבה הפכה לפחד מלאבד אותך,
הפחד הפך לתסכול,
התסכול הפך לכעס,
ומשם הדרך לשנאה היתה קצרה מדי.
תיעבתי אותך. שנאתי אותך על זה שויתרת עלי.
שנאתי אותך על זה שהתהפכת.
שנאתי את הגישה שלך.
והמבט הקר.
והריח.
והקול.
וצורת ההליכה שלך.
והכחכוח הזה בגרון.
שנאתי הכל. ואהבתי הכל.
ושנאתי שאהבתי ואהבתי ששנאתי.
ומצאתי את עצמי נתלית על הגבול הדק הזה. מתדנדנת מפה לשם ומשם לפה.

באותה הקלות שבה נכנסת לחיי כך גם יצאת.
הצלחת למלא את הלב שלי לאט לאט ואז לרוקן בבת אחת.
השארת אותי כבויה. משחזרת רגעים. מחפשת סיבות.
איך אפשר יום אחד לאהוב כל כך ויום אחר לעזוב.
אבל לא היית שם כדי לספק לי תשובות. ונשאר לי רק לתהות.

היום אני רוצה להגיד תודה.
תודה על חווית פמפום ראשונה, על רגשות מפתיעים, על טוב ועל רע. כי מרע רק לומדים.
ושלא תטעה, לא השארת אחריך שבר כלי. אני כבר לא תלויה על הגבול הדק שבין אהבה לשנאה. משכתי עצמי עוד מזמן. ואני למעלה עכשיו. בוררת בזהירות.
הולכת מעתה בצעדים קטנים ובטוחים. מגנה על הלב.

ואתה...
אתה היית ותישאר האהבה והשנאה הכי גדולה שלי.
זה שהפך אותי פיקחת, קידם אותי אל הוודאות ולימד אותי שהחיים יודעים גם לתת וגם לקחת, לטלטל ולטשטש גבולות.

גבריאלה אגס עקוב אחר גבריאלה
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
just me
just me
מהמם
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
גבריאלה אגס
המדריך לשים עלי
המדריך לשים עלי
מאת: גבריאלה אגס
משהו בך
משהו בך
מאת: גבריאלה אגס
חצי אדם
חצי אדם
מאת: גבריאלה אגס
חלקי פאזל משופשפים
חלקי פאזל משופשפים
מאת: גבריאלה אגס
דייטינג
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .
לא מגיע לך .
לא מגיע לך .
מאת: Anael Sol
הרי הוא כבר מכיר אותך.
הרי הוא כבר מכיר אותך.
מאת: Lia Marie
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה