כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

טוהר

ביציאה ראינו פסנתר. הוא הסתכל עליו בעיניים נוצצות ואז עלי, התקרב אלי ונתן לי חיבוק ארוך ואוהב ולחש לי באוזן "אני אוהב את השמש, את האמת ואת הטוהר" המשפט הזה גרם לחבורת פרפרים להתהפך לי בבטן ולא שמתי לב שאני מונעת ממנו מלהשתחרר מהחיבוק.

אני מגיעה בריצה לתחנת הרכבת "באר שבע צפון", קונה מהר כרטיס ועולה במדרגות הנעות.

בתחנה, ליד הרציף, עמד פסנתר גדול, עליו ישב וניגן בצורה מדהימה וקסומה להפליא הנסיך הקטן. היו לו תלתלי זהב, חולצה קרועה וסנדלי שורש בלויות.

הצצתי בשעון וראיתי שהרכבת מגיעה רק עוד שלוש דקות, אז עצמתי עיניי והתמכרתי לקסם המוזיקה.

9:26, הכרוז מודיע שהרכבת שעליה אני צריכה לעלות נכנסת לתחנה וגורם לי לפקוח עיניים. אוף, לא מתחשק לי לעלות בכלל, הנגינה שלו גורמת לי לחייך ולרצות להשאר ברציף ולהאזין עוד ועוד ועוד. מהזווית של העין אני רואה שהוא מסתכל עלי ומחייך, אני מחזירה לו חיוך קטן ושולחת יד לכפתור של הרכבת שבדיוק עצרה, אחד הנוסעים שעמד לידי הקדים אותי, לחץ על הכפור הירוק ופתח את הדלת. נכנסתי.

אני מתקדמת קצת ומוצאת רביעיית מושבים פנויה, מרגישה על כך ניצחון קטן בלב ומתיישבת. הרכבת מתחילה לנסוע, שיט! אני נגד כיוון התנועה. לא נורא, אני מלכה עם רביעייה משלי, מקפצת בקלילות למושב הנגדי ועוצמת עיניים ברוגע. בדיוק חמש שניות של שקט עד שאני מבינה שהתיישבתי צמוד לחבורת ילדים בני חמש. אוי לא!

אני מתרגלת לרעשי הרקע ושוב שוקעת לי במחשבות. חושבת על זה שכל אחד מהאנשים ברכבת הזו בדרך לאנשהו, כל אחד עם המחשבות שלו, הסידורים שלו, האהבות שלו, הבעיות שלו, החלומות שלו.
ורק אני, איזו אחת עם יותר מדי מחשבות וניתוחים בראש, כזו ששמה לב לפרטים הקטנים שבדרך.

"סליחה, המקום הזה פנוי?" השאלה קטעה את מחשבותיי. הרמתי את ראשי, אדון תלתלי זהב וסנדלי שורש עם אצבעות הקסם בכבודו ובעצמו עמד מולי.
"לך על זה", חייכתי והוספתי "אתה מנגן מקסים, דרך אגב".
"תודה רבה", חייך אלי חזרה וחשף בפניי חיוך מהפנט. "אני יוגב, נעים מאוד" הושיט יד ללחוץ את ידי. "טוהר", עניתי.
"אז לאן מועדות פנייך עלמת הטוהר שלי?"
"לתל אביב, פגישה לפרוייקט חדש וסודי מאוד שאני עובדת עליו, ככה שאין סיכוי שתצליח להוציא ממני שום מידע!" חייכתי בעוקצנות ושנינו צחקנו.
"ואתה, לאן מועדות פניך? כשעליתי לרכבת ראיתי שאתה עדיין יושב ומנגן בפסנתר". "בעקבות הטוהר" ענה בפשטות והשאיר אותי מבולבלת.

הנסיעה עברה בנעימים, יוגב סיפר לי שהוא מדריך טיולים שגר בקיבוץ בצפון. מהקיבוצים ששוכחים את השם שלהם אחרי חצי שניה, העיקר שיודעים שזה 'קיבוץ בצפון'.
אני לא יודעת למה הוא בא אחריי, אם זו השמלה הפרחונית שלי או זה שאני קטנטונת שסוחבת עלי תיק ענק, בטוח שלא בגלל המבט העייף שלי והשיער ההפוך.

הוא סיפר לי שיש ימים שהוא יכול לשבת ולנגן שעות, במיוחד בתחנת הרכבת, שזה הדבר המרגיע ביותר עבורו בעולם. הוא תיאר לי איך הוא ממציא לכל אדם שמגיע לתחנה סיפור משלו שנותן לו השראה לנגינה, וכשמתחשק לו לקום הוא פשוט קם ועולה לרכבת עליה החליט לעלות, כי לדבריו, "אין לדעת לאן יובילו אותנו החלטותינו".

יש בזה משהו, חשבתי לעצמי.
משהו בהחלט משוגע, אבל יש.

אחד הילדים התחיל לבכות בצרחות שהוא גם רוצה במבה כמו שיש לאח שלו. הדמעות של הילד שברו את לבי. לא התאפקתי והוצאתי מהתיק כמה בלונים צבעוניים ארוכים ומשאבה קטנה ועמדתי מולו בחיוך. "אז איזו חיה בא לך?" שאלתי. הוא הסתכל עלי מבולבל ולפתע צעק "אריה!". אוי, הקטן הזה אתגר אותי על הבוקר, מה קשור עכשיו אריה? בקושי כלב אני מצליחה להכין. "איך אתה עם כלבים? אוהב?" למזלי הוא מיד קיפץ במקומו וצעק "כן, כן, כלב!". ניפחתי בלון אחד בצבע תכלת והכנתי לו כלב קטנטן וחמוד וברחתי משם לפני שכל ילדי הרכבת ירצו שאייצר עבורם גן חיות מבלונים.

"וואו, מרשים!" הסתכל עלי יוגב בפה פעור.
"מה, זה? שטויות!" שיחקתי אותה קלילה. אם רק היה יודע כמה כלבלבי בלונים הלכו לעולמם קודם לכן.

"אז טוהר, מה את עושה בחיים?" שאל והוציא אותי מבועת ההתלהבות המוגזמת מדי שלי מעצמי.

"סיימתי עכשיו תואר ראשון בתקשורת, אז כרגע אני נמצאת בתקופה הזו של הפגישות והראיונות של תחילת הדרך" עניתי תוך כדי שגלגלתי עיניים בצורה מצחיקה. שנינו פרצנו בצחוק.
"ומה את עושה בתכל'ס, ביום יום שלך? מה את אוהבת? מה גורם לך לחייך?" שאל אותי במפתיע.

חשבתי קצת ועניתי "חולמת, אני חושבת. כותבת אנשים, את הרגשות. חיה את המילים. נושמת את התקוות".

"ומה אתה אוהב?" שאלתי ורגע אחר כך הכריז הכרוז בהתלהבות יתר "הרכבת תכנס מיד לתחנת תל אביב סבידור מרכז!" קמתי, יוגב קם אחריי.

ביציאה ראינו פסנתר. הוא הסתכל עליו בעיניים נוצצות ואז עלי, התקרב אלי ונתן לי חיבוק ארוך ואוהב ולחש לי באוזן "אני אוהב את השמש, את האמת ואת הטוהר" המשפט הזה גרם לחבורת פרפרים להתהפך לי בבטן ולא שמתי לב שאני מונעת ממנו מלהשתחרר מהחיבוק. הוא התרחק ממני והלך לכיוון הפסנתר, הרים את ראשו ואמר "לעולם בעקבות הטוהר, אה?" קרץ לי, התיישב מול הפסנתר הישן והתחיל לעשות את הדבר הטהור ביותר עבורו.

ובזמן שצעדתי לכיוון היציאה מהתחנה שמעתי מאחורי מתנגן בצלילים נעימים את "לעולם בעקבות השמש".

מאז, בכל פעם כשאני רואה פסנתר באיזו תחנת רכבת אני מחפשת את תלתלי הזהב שלו, אולי את סנדלי השורש, ואולי את האהבה הטהורה לדברים החשובים באמת בחיים האלה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Rotem Ifergan עקוב אחר Rotem
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
מאיה ...
מאיה ...
וואו! זה כתוב כל כך טוב וסוחף!
מדהים! :)
הגב
דווח
ענבל לוי
ענבל לוי
יפייפהההה
הגב
דווח
A C
A C
וואו מדהים!! אוהבת כל כך את הכתיבה שלך ❤
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
Rotem Ifergan
מהחושך אל האור
מהחושך אל האור
מאת: Rotem Ifergan
משחקת באש
משחקת באש
מאת: Rotem Ifergan
מתנות מיוחדות
מתנות מיוחדות
מאת: Rotem Ifergan
הגעתי הביתה
הגעתי הביתה
מאת: Rotem Ifergan
חלומות
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אל תשני לי אותו
אל תשני לי אותו
מאת: אתי בן ארויה
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
האגם של האנשים הבודדים
האגם של האנשים הבודדים
מאת: Vera Vero
אהבה מוזרה
אהבה מוזרה
מאת: בת שבע מועלמי
תקועה- פרק 38
תקועה- פרק 38
מאת: Lee B
משחקי אהבה
משחקי אהבה
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov