כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
4

הוא היה לי בית 2- פרק 9

מאיה

פרק 9- מאיה:

התעוררתי עם בטן מתהפכת, יובש בפה (בתוספת טעם לוואי של חלב מקולקל) ומעט מאוד זיכרון מליל אמש.
בלי לשכוח לציין שכאב הראש הרג אותי, לא לבשתי מכנסיים והייתה לי יד על החזה. עכשיו, כל אדם שפוי היה כנראה נלחץ מהסיטואציה, בזמן שאני הייתי רגועה בצורה מפתיעה. אם לשפוט לפי טמפרטורת הגוף (חום קיצוני, בנוסח תנור) והצורה שבה היד שלו נחה על החזה שלי, ידעתי לזהות את הגוף שצמוד אליי, ידעתי להגיד בוודאות שהאף של גפן צמוד לי לצוואר ושזאת הרגל שלו שעוטפת את שלי.
חלק קטן ממני רצה להישאר בדיוק ככה. כי אם להתחיל לציין את כל הדברים שהתגעגעתי אליהם, להתעורר לידו היה בראש הרשימה. הנשיקות הקטנות שהגיעו אוטומטית לכתף כשהעיניים שלו עדיין עצומות, הצורה שבה הוא אמר את השם שלי כשהקול שלו עוד צרוד משינה. הדרך שבה הוא מלמל לתוך האוזן שלי בצורה נואשת, או הצמיד אותי אליו אפילו יותר בשביל שלא נזוז מהתנוחה הנוכחית עד שמישהו מאיתנו יהיה רעב מכדיי להישאר.
אבל חלק גדול ממני ידע שאני נמצאת רגעים ספורים מלהקיא על המיטה. שלא נדבר על מחשבה רגעית על שון.
"גפן," לחשתי, סוגרת את הפה ונושכת את השפה במהירות. לא עשיתי את זה רק כי הייתי לחוצה, עשיתי את זה בעיקר כי הרגשתי את התחושה המציקה והמוכרת בגרון. "גפן." אמרתי את זה בצורה נחושה יותר, בזמן שהבטן שלי ממשיכה להתהפך. הוא הגיב הפעם, אבל לא בצורה שציפיתי שהוא יגיב כי במקום לשחרר הוא קירב אותי אליו אפילו יותר, מהדק את האחיזה ומצמיד את השפתיים שלו לכתף שלי.
"גפן..." לקחתי נשימה עמוקה, עוצמת עיניים לרגע ומביאה לו מרפקית בצלעות. כנראה חזקה מידי.
הרגשתי איך הגוף שלו נהיה נוקשה בשנייה והזינוק מהמיטה לא איחר להגיע, מוריד את הטמפרטורה ביחד עם אחוזי הלחות.
"לא קרה כלום." הוא אמר במהירות, חצי רדום ואחוז בהלה, "אני נשבע שלא עשיתי כלום, רק נרדמתי." הוא נשם בכבדות, העביר את יד ימין על העורף והסתכל על כל חלק בחדר שלו, בשביל לא להסתכל ישירות בעיניים שלי.
עם כמה שזה מפתיע, לא הייתי מודאגת ממה הוא עשה או לא עשה הלילה כי אחד הדברים ששמתי לב אליהם כשהתעוררתי זה שהמכנס שלו עדיין עליו. אומנם ללא חגורה, אבל הוא עדיין לבש אותו.
"לא, לא, לא." מלמלתי לאט, מרגישה את הבטן שלי צועקת מבפנים (עד כמה שהיא יכולה), "אני עומדת להקיא," התחלתי להתקדם בריצה, עם יד על הפה, לשירותים שצמודים לחדר שלו, מתיישבת מול האסלה ומתחילה לרוקן את כל מה שהצטבר מליל הטיפשות שלי. הרגשתי את הידיים של גפן על הכתפיים שלי ושמעתי אותו נאנח בזמן שהוא החזיק את השיער שלי ביד אחת ואת השנייה פשוט העביר בצורות שונות על הכתף במטרה להרגיע אותי. כשסיימתי והורדתי את המים, הסתובבתי במהירות ונשענתי על הקיר, מנסה להסדיר נשימה.
"מה לעזאזל שתיתי אתמול?" מלמלתי.
"ערבבת וודקה עם רדבול," הוא נאנח פעם נוספת, מסתכל עליי מלמעלה ונשען על הכיור, "ואז שתית שני בקבוקיי בירה, ערמה של צ'ייסרים וקוקטייל שאני דיי בטוח שהיה על בסיס חלב." הוא הסתכל עליי בהרמת גבה. זה מסביר את הטעם של החלב שהרגשתי כשקמתי.
"מי לעזאזל נתן לי וודקה רדבול? זה רוצח אותי." את הסוף מלמלתי לעצמי ויכולתי לנחש שהוא מגלגל עיניים.
"קחי..." הוא הושיט לי מברשת שיניים שהוא הוציא מאחת המגירות והצביע על המשחה, יוצא מהשירותים בשביל לתת לי פרטיות. לשנייה הרגשתי מבוכה מהסיטואציה אבל במקביל ידעתי שגפן ראה אותי במצבים משונים הרבה יותר מהמצב הנוכחי.
כשניסיתי להיעמד זה היכה בי, כאב חד בגב התחתון שהציף את כל הזכרונות מהלילה האחרון. הייתי במצב נוראי, לא הצלחתי לעמוד על הרגליים או להרכיב משפטים הגיוניים. הייתי כל-כך רחוקה מתיאור של שכרות שאני דיי בטוחה שלא הייתי אמורה להיות בחיים כרגע, או לפחות לעבור שטיפת קיבה.
זכרתי את השיר שהכרחתי את גפן לשים ארבע-עשרה פעמים ברצף במהלך לילה כשהיינו במאימי, ופתאום הוא הושמע במסיבה, זכרתי שהוא עקץ אותי על זה. כמו כל פעם שאני שיכורה מידי מצאתי את עצמי בשירותים ללא נעליים. כמעט כמו כל פעם, גפן מצא את עצמו בעמדה שהוא צריך להציל אותי מעצמי. זכרתי כיור. זכרתי את עצמי נופלת לתוך הכיור אחריי שנישקתי אותו, מה שמסביר את הכאב בגב שגרם לי להרגיש כאילו אני סובלת מפריצת דיסק.
הכרחתי אותו לקחת אותי לבית שלו, זכרתי את הסטרפטיז המאולתר שאילצתי אותו לעבור ואת עצמי על ארבע מגלה עד כמה שהוא במצוקה באותו רגע ואת רמת ההתעללות שהעברתי אותו.
עמדתי להקיא שוב. אני לא יודעת מה היה נורא יותר- להיזכר בכל מה שעשיתי בלילה האחרון או ההבנה שאני צריכה להתמודד עם כל זה הבוקר ושאני בבית שלו אז אין לי לאן לברוח.
הוא ישב על הכסא שלו ובהה באוויר כשעל השולחן מונחת כוס מים וכדור להפחתת כאבים.
"אז..." מלמלתי ובלעתי רוק.
"תשתי. את מיובשת." הוא קבע והושיט לי את המים, מוסיף את הכדור. "הכל מאיה." הקול שלו היה נוקשה כי הוא ידע שאני מתקשה לשתות בכמויות גדולות.
"אתה יכול להתחיל," אמרתי, נשענת על הקיר.
"להתחיל מה?" הוא שאל, מסתכל עליי בסקרנות.
"לספר לי את כל הדברים שעשיתי ואמרתי, שנינו יודעים שאתה רוצה." בגלל שזכרתי איך התנהגתי רציתי לבדוק אם הוא יזקוף את זה כנגדי. אם הוא ינסה להשפיל אותי עם המילים שיצאו לי מהפה רק בשביל לראות אותי מובכת ולהעמיד אותי במקום.
"לא עשית כלום." הוא משך בכתפיו והסתכל עליי באדישות, מושיט לי במהירות מכנס ללבוש ומתיישב חזרה בזמן שאני עושה בדיוק את מה שנדרש ממני.
"כלום?" הרמתי גבה, "גם לא אמרתי שום דבר? אני תמיד עושה משהו." ציינתי. זה היה נכון, אני לא מסוגלת לשמור על הפה שלי בדרך כלל אבל כשאני שיכורה זאת רמה חדשה של ברברת. אני לא נרגעת ואני אף פעם לא אומרת את הדברים הנכונים, בוטה מהרגיל ותמיד מתנהלת בצורה לא ראויה.
"כן, זה היה שינוי מרענן." הוא הוסיף גיחוך והיד שלו עברה באי נוחות על העורף.
שנינו ידענו שזה לא נכון, שנינו ידענו שהוא שוב עושה את זה- מנסה להציל אותי מעצמי. זה גרם לי לרצות לברוח מהבית שלו, לבכות את עצמי למוות ולהתכרבל תוך כדיי מרתון נצחי של יומני הערפד. העדפתי אותו כועס מאשר דואג. העדפתי שהוא לא יסבול את הנוכחות שלי ושיאשים אותי בכל הדברים הרעים שקורים לו. הדבר האחרון שרציתי זה שהוא ימשיך לדאוג לי.
"איך הגעתי לפה?" שאלתי, נותנת לו עוד הזדמנות להגיד משהו לא במקום, משהו שיפתח ריב שלא נצליח לצאת ממנו.
"התעקשת," הוא נאנח בפעם המי יודע כמה, "כנראה כוחו של הרגל." הוא מלמל ואני הנהנתי. "את יכולה להיות רגועה, לא קרה שום דבר שיכול להרוס לך את החיים, אני לא אהרוס לך את החיים." הוא בלע רוק בסוף המשפט.
"אתה לא תוכל להרוס לי את החיים אף פעם קסם." הייתי מזועזעת ממה שיצא לו מהפה, הייתי עוד יותר מזועזעת ממה שיצא לי מהפה. קראתי לו קסם. עברו שנתיים, אני מתחתנת למען השם וקראתי לו קסם. "אני מצטערת, לא התכוונ-"
"כמו שאמרתי קודם, הכל בסדר, כוחו של הרגל." הוא קטע אותי, פותח את החדר. "אני חייב להתארגן, יש לי סידורים." עוד פעם היד שלו עברה על העורף והוא הסתכל עליי לשנייה, מעביר את המבט במהירות לשולחן מאחוריי בזמן שאני הנהנתי.
"תודה גפן..." מלמלתי, לא בטוחה אם הוא שומע אותי ומרגישה את הלב שלי צונח בשנייה שהדלת נטרקה מאחוריי.
אומנם לא שכבתי איתו אבל הרגשתי את המבוכה שהגיעה עם הנסיעה הזאת הביתה כמו שלא הרגשתי מבוכה מעולם.

שון התקשר אליי שלוש פעמים ובפעם הרביעית החלטתי לענות.
"את פאקינג צוחקת עליי, נכון?" הוא צרח. "תגידי לי שאת צוחקת עליי ושאמא שלי לא שלחה לי עכשיו כתבה שהפרצוף שלך מרוח עליה נשענת על הכתף של האקס שלך כשאת בקושי מצליחה ללכת." הוא המשיך. שיט.
שון. בכלל לא חשבתי על ההשכלות של הלילה הזה מבחינת הזוגיות שלי.
"לא קרה כלום..." מלמלתי.
"לא קרה כלום, מאיה? את תצטרכי לנסות שוב. כי זה הדבר הכי לא משכנע ששמעתי בחיים." הוא אמר. אם הוא היה יכול לחנוק אותי הוא היה חונק.
"כואב לי הראש." נאנחתי, מרחיקה קצת את המכשיר מהאוזן.
"מאיה, שכבת איתו?" הוא שאל.
היה שקט מביך. כל כך מביך שלא עלתה לי שום עובדה חשובה מספיק לספר לו, לא הייתה לי שום הערה מצחיקה, לא ידעתי מה להגיד.
"אני לא מאמין." הוא מלמל.
"אומייגאד שון, תירגע. לא שכבתי איתו." מצאתי את עצמי מגלגלת עיניים למרות שהוא לא רואה.
"אז תתני לי הסבר הגיוני לקאמבק כביכול שאת וגפן שרוני חווים. כי מסתבר שאתם מאורסים כי את מסתובבת עם טבעת, שלא טרחת להסביר להם שהיא ממני, ושאת חוזרת שיכורה לגמרי על הידיים של 'אהובך' התומך והמקסים שחוזר לדרך הישר." הוא אמר את המשפט בזלזול.
"אני לא מסבירה שום דבר לעיתונאים." השבתי.
"אז 'אהובך' לא טרח להסביר. לשניכם נוח שיחשבו שאתם עומדים להתחתן, אני מבין נכון?" הוא המשיך להתעצבן מבלי להקשיב.
"שון," עצרתי לקחת אוויר, "אני וגפן לא עשינו שום דבר וגם הוא לא מסביר כלום לעיתונאים, הם מסיקים דברים לבד. הוא ראה שהייתי שיכורה ולקח אותי הביתה. זה הכל." הסברתי, מבלי לציין לבית של מי הלכנו, "ותאמין לי, לאף אחד מאיתנו לא נוח שיחשבו שאנחנו מאורסים." גלגלתי עיניים. לא ידעתי שכותבים עלינו כתבות. ידעתי שכותבים עליו אבל לא ציפיתי שאתמול בערב יהיה ביג דיל. דפיקות בדלת קטעו את חוט המחשבה שלי וניתקתי לשון בתירוץ שאני צריכה לענות, קוטעת את רצף הצעקות שלו.
ענת עמדה מול העיניים שלי עם מבט שלא ידעתי לקרוא וכאב הראש שלי התגבר, תזוזה לא נכונה בשביל שהיא תוכל לעבור גרמה לי לזעוק מכאב גב מתפלח והיא הסתכלה עליי בדאגה.
"את בסדר?" היא שאלה, מופתעת.
"כן, נתפס לי שריר..." מלמלתי. "מה את עושה פה?" שאלתי.
"מה את עושה?" הוא החזירה את השאלה אליי, "לא רק פה, אלא בכללי, מה את עושה?" היא הסבירה.
"יש לי כמה מחוייבויות לחברה של אבא שלי, אני אצא לך מהווריד מהר, אל תדאגי..." החזרתי והתיישבתי על הספה.
"אני מוכנה להצעת הקפה הזאת, אם היא עדיין בתוקף." היא אמרה אחרי כמה שניות של שקט והסתכלה עליי בהרמת גבה כשראתה כמה מופתעת אני. הנהנתי בתגובה והתחלתי להתקדם למטבח בצעדים קטנים.
"ברצינות, את בסדר?" היא שאלה שוב, שמה לב ליד שהייתה על הגב שלי והרימה תוך שניות את החולצה. "פאק, מאיה, מה זה?" היא נראתה מזועזעת.
"זה ממש נורא?" שאלתי בלחץ, פחדתי להסתכל על ההשתקפות של זה במראה ולהבין שאני אפילו טיפשה יותר ממה שחשבתי קודם.
"בדקה שאני מסתכלת על זה, הסימן הזה החליף פעמיים צבעים." הטון שלה שילב דאגה וחוסר הבנה. "איך עשית את זה?" היא שאלה שוב.
"נפלתי לכיור." מלמלתי.
שתיקה מביכה.
"את יודעת שהאמריקאים קיבלו את פסל החירות מצרפת במתנה?" שאלתי והיא הסתכלה עליי מופתעת אפילו יותר, אבל עדיין שותקת ואז פורצת בצחוק מתגלגל שגרם גם לי לצחוק, עד שבכיתי.
בכיתי כל כך חזק שבעצמי לא הבנתי מה קורה. בכיתי כי כאב לי הראש והגב רצח אותי, בכיתי כי שכבתי במיטה כל כך מוכרת הלילה ליד בחור שניסה להבטיח לי נצח ולא קיבלתי, בכיתי כי אני מתחתנת, בכיתי על העובדה שהחברה הכי טובה שלי, אחת היחידות שהיו לי שונאת אותי וכנראה הגיעה לבית שלי בשביל לצעוק עליי שוב, בכיתי כי מי שאמור לשנוא אותי עדיין מתייחס אליי טוב ובמקביל הורס לעצמו את החיים ואני יודעת שהרבה מזה בגללי. בכיתי כי התגעגעתי ליותר מידי אנשים ובמקביל אף אחד מהם לא התגעגע אליי בחזרה.
ענת עומדת מולי וכועסת עליי, אמרתי לגפן 'לא' ועכשיו הוא שונא אותי, רוני בת תשע ולא ראיתי אותה מתבגרת בשנתיים האחרונות, שון נמצא אלפי קילומטרים ממני ודניאל... דניאל מת.
"אני אחבק אותך אבל אני לא סולחת לך." היא מלמלה והרגשתי את הידיים שלה עוטפות אותי.
"תודה..." החזרתי, מנסה לא ללכלך לה את החולצה או להבין למה זה מגיע לי?

"אני ניסיתי להבין הרבה זמן..." היא אמרה אחריי שנרגעתי והתיישבנו על הספה בסלון, כל אחת מחזיקה את הקפה שלה. "טסתם לפריז, זאת הייתה עוד חופשה. ואז חזרתם, עבר פחות משבוע והוא כבר לא דיבר עלייך, עברו פחות משבועיים ואת כבר היית בניו-יורק." היא התחילה לספר את הדברים מנקודת המבט שלה.
"הוא לא דיבר עם אף אחד על זה, כאילו כלום לא קרה, כאילו הכל כרגיל. זה היה פסיכי." היא המשיכה, "ואת? את סיננת אותי. את יואב. את כולם. את נעלמת כאילו מעולם לא היית קיימת." היא משכה בכתפיה.
"לקח לו חודשיים לספר לי, אחריי איומים ואחריי שהוצאתי מהאוזן את אחת הבלונדיניות שהוא הביא לדירה שלי, שעם הזמן הוא עבר לגור בחדר הפנוי."
"אני מצטערת..." מלמלתי בתגובה, לא יודעת מה להגיד ועדיין נלחמת בנשימות שלי- שלא היו סדירות. "מה יכולתי לעשות? הייתי אמורה להגיד לו 'כן'? הייתי אמורה להגיד לו שאני בסדר עם להתחתן?" שאלתי.
"גאד, לא." היא נאנחה. "אמרתי את זה גם לגפן. זה היה מוקדם מידי ומהר מידי, אני לא אומרת. אבל, את נעלמת מאיה." היא הסתכלה עליי במבט מאשים.
"את אמרת את המילה האחרונה ונעלמת, משאירה אותי להתמודד עם הכל. את לא מתארת לעצמך אפילו איך השארת אותו." היא ניסתה להגיד.
"את חושבת שאני לא יודעת?!" צעקתי בתגובה, מרגישה את הדמעות נאגרות פעם נוספת. "אין יום שאני לא חושבת על מה שהשארתי מאחור. אבל זה היה טו מאץ'. אפשר להגיד שבערך מאז שחזרתי מסין גרנו ביחד. הכל עבר לי במהירות מטורפת מול העיניים. לא הספקתי לעשות כלום והוא כבר הציע לי נצח." נשמעתי נואשת ובסוף הקול שלי נשבר, מוציאה צווחה קטנה ללא שליטה.
"אמרתי לך את זה לפני שלוש שנים, כשהיה לכם ריב גדול." היא בלעה רוק, "גפן נותן מעצמו את כולו והוא מצפה שכולם יהיו בקצב שלו." היא משכה בכתפיה.
"אני לא הצלחתי. זה היה יותר מידי." הקול שלי יצא שקט ממה שציפיתי, מהול בנשימות לא יציבות.
"אבל את עזבת גם אותי." היא המשיכה, גורמת לי להסתכל עליה בהפתעה. "אל תסתכלי עליי ככה." היא נאנחה שוב, "את היית חברה שלי גם. הגיע לי להבין למה את לא בחיים שלי יותר. זה המינימום שהגיע לי." שמעתי שהקול שלה נהיה לא יציב בצורה לא אופיינית לבחורה החזקה שיושבת מולי. ראיתי כמה דמעות בודדות נאגרות בעיניים שלה. "את פגעת גם בי." היא המשיכה. "ועכשיו את כנראה תיעלמי שוב, כי זה מה שאת עושה. את נעלמת בשנייה שקשה לך." היא בכתה ממש.
וככה פתאום בכינו ביחד, ככה פתאום היא אפשרה לי לחבק אותה ולתמוך בה ולא רק להפך.
ככה פתאום הייתה לי אפשרות לקבל את חברה שלי בחזרה.
"אני מצטערת..." מלמלתי בפעם המי יודע כמה להיום. בכלל, מי סופר, אולי הפעם המי יודע כמה לחיים שלמים.
-----------------

תודה על המילים היפות, אתם מרגשים אותי כל פעם מחדש :)

מאיה ... עקוב אחר מאיה
שמור סיפור
לסיפור זה 30 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
רק אל תגידי לנו שגם אותנו את עוזבת למען שנתיים בני יורק בלי עוד פרקים
הגב
דווח
שחר מרדכי
שחר מרדכי
יאלהה המשךך
הגב
דווח
guest
מאיה?
הגב
דווח
טען עוד 35 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 32
הוא היה לי בית- פרק 32
מאת: מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 8
הוא היה לי בית- פרק 8
מאת: מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 23
הוא היה לי בית- פרק 23
מאת: מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 50 ואחרון
הוא היה לי בית- פרק 50 ואחרון
מאת: מאיה ...
סיפורים אחרונים
קולטר
קולטר
מאת: אין לי .
המזח / אצטרובל
המזח / אצטרובל
מאת: איש המגבעת
צפצוף
צפצוף
מאת: איש המגבעת
מכשפה
מכשפה
מאת: imagine me
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan