כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

אני גאיה: פרק שני- לעזאזל:

אחרי שהמטוס נחת אני הייתי הראשונה שהתרוממה על רגליה, או לפחות זה מה שחשבתי, כי כשהרמתי את ראשי קלטתי יותר מידי ישראלים חסרי סבלנות עומדים על רגליהם, מחכים בעצבנות לפתיחת שערי המטוס אל אדמת אמריקה המופלאה.

אחרי שהמטוס נחת אני הייתי הראשונה שהתרוממה על רגליה, או לפחות זה מה שחשבתי, כי כשהרמתי את ראשי קלטתי יותר מידי ישראלים חסרי סבלנות עומדים על רגליהם, מחכים בעצבנות לפתיחת שערי המטוס אל אדמת אמריקה המופלאה.
לא הייתי רגילה לכל הרעש וההמולה. כל הטיסות האחרונות שלקחתי היו עם אביתר והן כולן ללא יוצא מן הכלל היו במחלקת עסקים. הרבה אנשים נוטים לחשוב שאביתר ואני זה סיפור סינדרלה; שאני איזו לכלוכית, פשוטת- עם שאביתר עשה לה טובה והחליט לקחת אותה תחת חסותו. אך לא כך היה הדבר. אביתר הכיר אותי בכלל באירוע חברתי של המעמד הגבוה. המשפחה שלי הייתה מוזמנת, כמו כל שנה, לאירוע צדקה המתנשא והמיותר הזה. גם אביתר היה מוזמן. ואיך לא? הוא הבן הממשיך של איש העסקים הגדול של ישראל, וכמובן- הפרצוף היפה של המדינה. ולמרות שכולם בטוחים שאני היא זאת שהפילה עצמה לרגליו- הוא היה זה שחיזר אחריי.
התור החל להתקדם וכך גם אני.

________________________

כשיצאתי מכל עמדות הבידוק אל אולם הנוסעים הרגשתי הקלה מסוימת. אני על אדמת אמריקה. אני בארה״ב. הבטתי מסביבי, מתחילה להוריד אט- אט את הצעיף שחנק אותי ואת משקפי השמש הענקיות. העניינים המשיכו כהרגלם, אף עין לא בחנה אותי בקפידה. נשמתי לרווחה, מתחילה לבחון את כל האנשים שעמדו בציפייה לנוחתים; משפחה גדולה עמדה ברחבה הענקית והחזיקה יותר מידי שלטים ובלונים. בחורה דקיקה רצה לכיוונם בהתרגשות רבה. כולם מיהרו לחבק אותה בצעקות ובכי. התרגשתי בשביל הבחורה היפה, ולרגע קטן רציתי להתחלף איתה. רציתי גם אני לעמוד בין בני משפחה אוהבים ומחבקים. אבל איפה אני ואיפה בני המשפחה האוהבים שלי.
בחור חייכן עמד ברחבה במבוכה קלה. בלון לב ענק היה קשור למפרק כף ידו, כמו ילד שתופס את ידי הוריו, ספק אם זה הילד שמפחד ללכת לאיבוד, או ההורים שמפחדים שהילד יברח. לבסוף בחור שזוף נעמד מול הבחור המובך, והשניים החליפו נשיקה קלילה ומהירה. חייכתי מהמראות המרגשים, ממשיכה להעביר את מבטי בין ההמון שמילא את האולם. לחץ החל לבעור בי. מיה אמרה במפורש שמישהו יחכה לי. שיבואו לאסוף אותי. נשכתי את שפתי בחוזקה, מתחילה לסרוק מהר מידי את כל הפרצופים הלא-מוכרים. לבסוף, רגע לפני שהצלחתי לפצוע את שפתיי, קלטתי את השלט הקטן. שמה של מיה התנוסס עליו באותיות עבריות ועקומות לחלוטין. הבחור שהחזיק את הקרטון הביט מסביב כשמבט דואג מתנוסס על פניו. בגדיו היו זרוקים ומרושלים על גופו וכובע אסף את שיערותיו. התקדמתי לכיוונו, קולטת אוזנייה אחת צמודה לאוזן שמואל שלו, בעוד האוזנייה השנייה הייתה שמוטה על גופו, מתעננת קדימה- אחורה במין קצב אחיד מעצבן. נעמדתי מולו, מושיטה לו את ידי. ״היי, אני גאיה. מה שלומך?״
עיניו ננעצו בי באי הבנה. ״סליחה?״ הוא הסיט את מבטו במהירות קדימה, מביט אל השער שדרכו נכנסתי, מחפש בעיניו משהו לא מובן.
ידי נשמטה חזרה אל צידי גופי. ״אההה מיה, חברה שלי, זאת שהשם שלה על השלט שלך,״ נקשתי על השלט. הבחור הזיז אותו ממני במהירות. ״היא מממ שלחה אותי לפה. היא אמרה לי שתחכה לי.״
משהו במבטו הדואג החל להשתנות. זה היה כעס שמילא את פניו, גורם לגבותיו להיצמד זו לזו ולשפתיו להתכווץ. ״בת של זונה.״ הוא מלמל לעצמו, מקמט את הקרטון בכעס.
״תראה, זו כנראה טעות. אין צורך לקלל,״ כעסתי. ״כנראה זו לא אותה מיה.״
״את מדברת על מיה גולדמן, בחורה גבוהה, שיער שטני, חושבת שמגיע לה הכול?״
״אפשר להתווכח על הפרט האחרון.״
״בסדר, זו אחותי. בואי.״ הוא הסתובב בגסות והחל ללכת. אחותו? אני מכירה את כל המשפחה של מיה. אין שום ספק שהוא לא קשור אליה.
״היי! חכה!״ התחלתי לרוץ אחריו, גוררת את המזוודה הענקית שלי אחריי, בקושי מצליחה לעמוד בקצב ההליכה של הבחור המוזר. ואז נעצרתי, בעצבים. מי זה הבחור הזה בכלל? אולי הוא בכלל רוצח שכיר?
שילבתי את ידיי בכעס, מביטה בבחור הצעיר ממשיך להתקדם בצעדים ארוכים ומהירים. לאחר מספר שניות הוא העביר את מבטו לאחור, נועץ בי את עיניו בזעם מסוים. ״את לא מתכוונת לבוא?״ העברית שלו בלטה מידי בין ההמון הרב.
לא עניתי לו. אני לא מתכוונת לנהל את השיחה הזאת בצעקות באמצע שדה התעופה.
הבחור הביט בי עוד מספר רגעים. כמעט יכולתי לראות בעיניי את הסבלנות שלו; כמו שערה דקיקה שעוד רגע עלולה להיקרע ולהישבר.
לבסוף הוא החל להתקדם לעברי. הבטתי מסביבי בלחץ. יש פה יותר מידי אנשים בשביל לבצע רצח או חטיפה, אבל כשהוא נעמד מולי שום דבר מהדברים הללו לא קרו. הוא פשוט לקח את המזוודה הענקית שלי לידיו. ״תעזוב את זה.״ אמרתי בנוקשות, מנסה לשמור על קור רוח.
הבחור הרים לעברי גבה. ״זה או שתבואי איתי, או שתישארי כאן.״
״אני בכלל לא מכירה אותך.״ ידי נחה על ידו, מונעת ממנו למשוך את המזוודה שלי אליו.
״זה לא מנע ממך ללכת איתי מקודם.״
לקח לי רגע לענות. ״אתה בכלל לא אח של מיה.״
״אה, באמת?״ הוא החל לצחוק. ״מי את שתחליטי את זה?״
״החברה הכי טובה שלה.״
״טוב, אז מסתבר שאתן לא כאלו חברות טובות.״ הוא חטף את המזוודה מידיי והחל להתקדם. בהלה פשטה בי. התחלתי לרוץ אחריו, מנסה בכל כוחי לעצור אותו ללא הצלחה מרובה.
לבסוף הוא נעצר, וזה היה מול הכביש הראשי. ״אחי!״ צעקתי בכעס, גורמת לכמות עיניים להינעץ בי, ולא מהסיבה שבגללה הייתי רגילה. ״זו המזוודה שלי!״
הבחור נאנח בייאוש והרים את ידו מעלה, מסמן לאחת המוניות לעצור לידנו. ״נכון, ומיה השביעה אותי שאני אשמור על הציוד שיגיע בטיסה,״ הוא הרים את המזוודה לכיוון תא המטען. ״וזה מה שאני עושה, למרות שזה לא מגיע לה.״
המזוודה שלי החליקה לתוך תא המטען שנטרק בכעס. הבחור הסתובב אלי והביט בי בעיניו הזהובות. משהו במבט שלו נראה טוב ומושך, אבל גיליתי שאסור להאמין לטוב הזה כל- כך מהר. ״את מתכוונת להיכנס למונית? או שאת צריכה שאני אפתח לך את הדלת?״
״אני לא מעוניינת לבוא איתך לשום מקום,״ עניתי בהתגוננות. הבחור נאנח בייאוש. פיו נפתח על מנת להשיב, ואז הפה שלי נפתח ולא הפסיק לדבר. ״אני לא יודעת בכלל מי אתה. אתה טוען שאתה אח של החברה הכי טובה שלי. אתה לא אח של מיה. אני זאת שאוכלת איתה ארוחות ערב וארוחות שישי. אתה אף פעם לא היית שם. אפילו את השם שלך לא אמרת לי. איך אני אמורה לדעת שאתה לא מתכוון לחטוף אותי? או לאנוס אותי? או לרצוח אותי?״ עצרתי. נשמתי עמוקות, מרגישה את לחיי מאדימות, ספק ממבוכה- ספק מכעס.
״סיימת?״ עיניו סרקו אותי בפעם הראשונה. נאלצתי להנהן לחיוב. ״יופי. קוראים לי עומר גולדמן ואני אחיה החורג של מיה גולדמן. בגלל זה את לא מכירה אותי. עכשיו תפסיקי עם השטויות ותעלי למונית.״ הוא התקדם לדלת המונית ופתח אותה.
״למה לי להאמין לך?״
״כי אין לי שום סיבה שבעולם לעמוד שעה באולם הנוסעים ולחכות שהטיסה שלך, שנחתה באיחור, תגיע, ולחכות דווקא לך מכל הנוסעים, בשביל לרצוח דווקא אותך. שלא נדבר על זה שאחותי תחמנה אותי ולא ידעתי בכלל שאת מגיעה. ציפיתי להגעה שלה,״ משהו בקולו נשמע עצוב לרגע, ואז הוא התעשת על עצמו. ״תראי, אם את לא רוצה את יכולה להישאר פה.״ הוא נכנס לתוך המונית. חשש עלה בי. הייתי חייבת להגיע להחלטה. יכולתי לשמוע את ההורים שלי ברקע כועסים- ״איך עלית למונית עם בחור שאת בכלל לא מכירה?״, ומצד שני, יכולתי לראות את חברתי הטובה מיה, זאת שמסוגלת לתחמן ולשקר בשבילי, גם אם זה אומר לתחמן את אחיה החורג. ואז החלטתי. ״אוקי, אני מגיעה. אבל אני יושבת מקדימה,״ הרגשתי ילדותית. ״מטעמי ביטחון.״
הבחור נאנח וסגר את הדלת. נאלצתי להיכנס במהירות, כי כשסגרתי את הדלת, המונית החלה להאיץ ולנסוע, אלוהים יודע לאן.

________________________

ניו- יורק הייתה מדהימה ביופייה. עם ההנחה הזאת אף אחד לא היה יכול להתווכח. אבל למרות כל גורדי השחקים המרהיבים ביופיים, הרחובות העמוסים והמלאים בכל טוב הרגשתי מאוימת. באתי מישראל הקטנה, מיישוב יוקרתי במרכז הארץ, וכל השדות הירוקים והשמיים הפתוחים היו חסרים לי בנוף העמוס של ניו- יורק.
תמיד התווכחנו על זה, אביתר ואני, איפה נבנה את הבית שלנו- האם זה יהיה בבניין יוקרה בלב תל- אביב, או ביישוב שקט ופסטורלי. הוויכוח האם נגור בארץ הוכרע על ידי עוד בהתחלה. לא הסכמתי לשמוע על מקום מגורים אחר מלבד ארץ ישראל.
צחקתי על עצמי בראשי. איפה אני עכשיו, אה? מאוד פטריוטי מצדי.
נכנסנו לשכונה שנראתה קצת שונה יותר מהרחובות היוקרתיים והמרהיבים של ניו- יורק; הכל נראה חשוך הודות לצפיפות ולגובה הבניינים, והתחזוקה של הרחוב נראתה לקויה יותר. פחד החל לחלחל בי. לאן עומר הזה לוקח אותי? ואז חלפנו על השכונה המפחידה ונעצרנו בשכונת ביניים; שכונה שלא הייתה מבריקה ונוצצת, אך גם לא נראתה כאילו נלקחה מסרטי הפשע והאימה האמריקאים. נשפתי לרווחה, מרשה לעצמי להפנות את ראשי לאחור. ״הגענו?״ שאלתי בעברית. עומר הנהן והושיט שטר לנהג המונית. ״לא- לא. אני-״
״תפסיקי עם ההצגות המפגרות. את אורחת אז תנהגי כאחת כזו.״ והוא פתח את הדלת שלו.
מבוכה פשטה בי. העברתי מבט אל הנהג, מוסרת לו תודה באנגלית מהירה. רגע לאחר מכן כבר עמדנו מול בניין ישן. ״הקודן שבור, אז בימים הקרובים, שתהיי אצלי, תצטרכי לדאוג לנעול את הדלת כל הזמן. אנחנו כבר לא בישראל, ופה יש אנשים שרק מחפשים דרך לפרוץ לדירות של אנשים אחרים.״ עומר פתח לי את הדלת בג׳נטלמניות מושלמת, מה שלא זכיתי לראות אצלו בשדה התעופה.
״איזו קומה אתה גר?״ חיפשתי בעיניי אחר מעלית. הייתה אחת כזו, אך שלט גדול באנגלית היה צמוד אליה. לא תקין.
״שמונה.״ הוא ענה, והחל להתקדם לעבר גרם המדרגות כשהמזוודה הענקית שלי בידיו. נחרדתי. התחלתי לעלות אחריו, מרגישה כמה הכושר שלי לוקה בחסר.
אחרי מספר דקות שבהן עלינו במדרגות בשקט מופתי הגענו אל הדירה. אני לא יודעת למה כל- כך ציפיתי בכניסה לדירה, אבל שום דבר ממה שראיתי לא תאם לציפיות שלי; הדירה הייתה קטנה מידי, חשוכה ומבולגנת. הסלון היה בפתח הדירה, וכולו היה מורכב ממספר ספות לא תואמות וטלוויזיה קטנה. מאחורי הטלוויזיה היה וילון ענק. מעניין מה יש מאחורי הווילון הגדול. מצד ימין שלי עמד מטבח קטן וריק שהשקיף אל הסלון הצפוף.
״החדר משמואל,״ עומר הצביע על דלת סגורה. ״בשבילך.״ הוא זנח את המזוודה שלי והחל לחצות את הסלון הקטן. דלת נוספת הופיעה בסוף הסלון, ממש מול הדלת של החדר שהוקצה עבורי. עומר נכנס דרך הדלת הזו וטרק אותה בחוזקה. תחושת בדידות הציפה אותי שוב, גורמת לי להתקדם לכיוון הסלון ולהתיישב עליו בייאוש. לאן מיה לקחה אותי? היא הרי הבטיחה לי ״מישהו יחכה לך בשדה התעופה, והוא ידאג לך. תסמכי עלי.״ התחושה שחשתי אחרי מילותיה של מיה רק התחזקה בי עכשיו יותר ויותר. זו הייתה תחושת פחד. הרי תמיד כשמיה אמרה לי לסמוך עליה, משהו רע קורה. גם אם זה אומר ש״תסמכי עלי, המסיבה הזאת הולכת להיות להיט!״ ואז איכשהו מצאנו את עצמנו באיזו חורשה מלאה באנשים מוזרים מידי, מנסות לברוח מהם בבהלה. או ״סמכי עלי, המעריצות של אביתר הפעם ישנאו אותך רק כי השמלה הזאת יושבת עלייך בול!״ ואז כל המדינה צחקה עלי, שהעזתי לצאת ככה מהבית, ועוד לשטיח אדום.
לצערי, גם אמרתי לה את זה. אבל אף אחד לא יכול מול הבחורה הזאת, שכן לכל דבר יש לה תירוץ או הסבר. ״אני לא מבינה,״ אני עוד שומעת את קולה בראשי, צועק אלי מתוך ארון הבגדים שלי. היא זרקה לכיווני יותר מידי בגדים, ואני נאלצתי את כולם לקפל מחדש ולהכניס לתוך המזוודה הענקית. ״לא נהנית בכל המקרים האלו?״ היא הוציאה את ראשה מתוך הארון הגדול. הבטתי בה במבט מיואש. ״אוי, אל תעשי לי את המבט הזה! אחרי המסיבה הזאת שברחנו ממנה צחקנו שבועות! ואת השמלה אחר כך גזרנו ושרפנו בטקס רשמי. את לא יכולה להגיד שזאת לא חוויה.״
״זו חוויה, מיה, אבל השאלה האם זו חוויה שלילית או חיובית.״
מיה הביטה בי בזעם. ״למדת מחוויות הללו משהו?״
נאלצתי להנהן.
״יופי. אז זה אומר שזה היה משתלם. עכשיו תמשיכי לארוז! ניו- יורק מחכה לך!״
אהבתי את צורת הראיה של מיה. לא משנה מה היה קורה, היא הייתה מצליחה למצוא את הנקודה הטובה בכל דבר. אני בדיוק ההפך ממנה. בכל דבר אני יכולה לראות את הכישלון והאכזבה. טוב אולי בגלל זה אנחנו חברות כל-כך טובות. תמיד אומרים שהפכים נמשכים, ואין שום ספק שאני ומיה הפכים מושלמים.
צעקות נשמעו מחדרו של עומר. הוא זה שצעק, וזה לא נשמע נעים. ״מיה, את תסתמי את הפה שלך לפעם אחת בחיים שלך ותקשיבי לי!״
נדרכתי במקומי.
״את התקשרת אלי ואמרת שאת חייבת את העזרה שלי. נכון? אני לא אמרתי לך כלום! לא שאלתי שאלות, לא הצקתי. אפילו הלכתי וקניתי לך פאקינג חדר חדש! וכל זה כי אמרת לי שאת תגיעי לתקופה ארוכה. ביקשת ממני את השלט המזדיין הזה בירידה מהמטוס ואפילו אותו עשיתי. ואז מה אני מגלה? שאת שולחת את אחת מהחברות שלך לחופשה בניו- יורק ועל חשבוני! אני הייתי בטוח שקרה לך משהו!״
היה שקט למשך דקה ארוכה. אני מאמינה שמיה ענתה לאחיה החורג, אם הוא באמת אחיה החורג. סמכתי עליה שיהיו לה מילים מספיק טובות וחזקות לענות לו, אבל אני לא חושבת ששום צירוף מילים בעולם יוכל לעמוד מול הטענה המנצחת של עומר- מיה שיקרה לו. הוא השקיע בשבילה ואני זאת שהופעתי.
האמת, לא הופתעתי על מיה. כבר קרו כל- כך הרבה מקרים שהיא תחמנה אותי בשביל לעזור לאחרים, אבל תמיד ידעתי שאם היא הגיעה למצבים כאלה, כנראה שהדבר שקרה מאוד חמור, ולכן אף פעם לא רבנו על הדברים האלו.
״לא-״ שמעתי את הצעקות מתחדשות. ״מיה, את לא מקשיבה לי!״
חשתי ברע. החלטתי. אני לא נשארת פה. לא מגיע לעומר שאני אפול עליו ככה. אין שום סיבה שאני אשאר במקום שאיני רצויה בו.
ואז הדלת נפתחה בעוצמה. עומר יצא אל כיוון המטבח. נעמדתי על רגליי בבהלה, צופה בו מוזג לעצמו כוס מים. הוא הביט בי ואני הבטתי בו. לבסוף אמרתי. ״תודה שאספת אותי לבית שלך. אני אלך עכשיו.״ התקדמתי לכיוון המזוודה שלי.
״לאן?״ הוא פלט לכיווני.
״זה בסדר, אני לא מקרה צדקה,״ הנחתי על עיניי את משקפי השמש הגדולות, מקווה שיגנו עלי מפני הדמעות. ״אני אוכל להרשות לעצמי מלון.״
עומר לא עצר בעדי, ולכן מצאתי את עצמי גוררת את הכבוד המועט שנותר בי ביחד עם המזוודה הענקית שלי אל רחובות ניו-יורק הלא מוכרים והמנוכרים.
הירידה במדרגות הייתה מתישה, בעיקר נפשית. חשתי את גרוני נצרב מהדמעות, ואת עיניי כואבות. כשהגעתי אל פתח הבניין הבטתי מסביבי בייאוש רב. השכונה נראתה אין סופית, ושום תחבורה ציבורית לא הופיעה בה. נשברתי. הדמעות החלו לזלוג מעצמן, והזעקות שפרצו מפי לא היו מביכות אף חיה שנתפסה בשבי. לעזאזל.
תירגעי, גאיה.
נשימה עמוקה.
נשיפה.
לעזאזל.
נשימה עמוקה.
נשיפה.
לעזאזל- לעזאזל- לעזאזל!
לעזאזל עם אביתר הבוגד, לעזאזל ערוצי התקשורת וחדשות הבידור, לעזאזל ההורים שלי עם החוסר אמונה שלהם, לעזאזל מיה והרעיונות המפגרים שלה, לעזאזל ניו- יורק ולעזאזל עומר העלאק אח חורג של מיה. לעזאזל עם כולם.
ולעזאזל אני. בעיקר אני.
אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, על הרצפה המלוכלכת, כשידיי מכסות את עיניי הדולפות. אבל בשלב מסוים עומר התיישב לצידי, מושיט לי כוס מים קרים. הבטתי בו בשנאה שלא הגיעה לו. ״מיה שלחה אותך אלי?״
״היא ניחשה שברחת אחרי הצרחות שלי,״ הוא עדיין הושיט לעברי את כוס המים. ״היא צודקת, בסופו של יום, לא הייתי צריך לצעוק עליה לידך. אני מצטער.״
״אני פשוט שונאת אותה. גם מרחוק היא מנהלת אותי.״ לקחתי את כוס המים ביד רועדת ולגמתי אותה במכה. זה עצר את הרעידות שפשטו את כל גופי. איך לא שמתי לב לרעידות האלו כל הזמן הזה?
עומר צחק. והצחוק שלו היה יפה מידי. ״תתעודדי, אותי היא בקושי רואה והיא מצליחה לנהל.״
זה גרם לי לצחוק. ״אני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות,״ חתמתי את הצחוק באנחה כואבת, חשה את הצריבות בגרון עולה שוב. ״הכל בישראל פשוט נפל לי בין הידיים. נשארתי יתומה מהכול. ואז מיה הגיעה והחליטה שאני צריכה להגיע דווקא לניו- יורק. מכל המקומות בעולם, היא החליטה שניו- יורק זה המקום המושלם בשבילי לנקות את הראש. אני מצטערת שהיא תחמנה אותך בשבילי. אני לא יודעת מה בכלל חשבתי לעצמי שהסכמתי לקנות את הכרטיס טיסה המזדיין הזה. איזו טעות!״ הדמעות פרצו שוב, גורמות לפניי להתרטב בשנית. לעזאזל.
עומר לא ענה במשך דקה ארוכה. לבסוף הוא נאנח ואמר. ״תאמיני לי, את לא היחידה שבורחת לפה כשרע. המון אנשים עושים את זה.״
מבטי נח על פניו, סורקות אותו. לפתע יכולתי לקלוט את עיניו הזהובות טוב יותר. זה היה מעטה של חום וצהוב שבהקו ביחד לעברי. מבנה פניו היה חד וברור, מסוג מבני הפנים שקל לצייר, ובכל זאת הוא נראה יפה ועדין. ניצני זיפים הופיעו בפניו, מה שגרם למראה שלו להיראות בוגר יותר. ״אתה עשית את זה?״
חיוך עלה על פניו, אבל לא ידעתי להגיד אם זה היה חיוך שמח או עצוב. ובעצם, איך חיוך יכול להיות עצוב? אבל משהו בעיניו אמר שהוא אינו שמח. משהו בעיניו הציג עצב עמוק. ״תראי, התנהגתי לא לעניין, וגם מתחיל להחשיך. אני חושב שעדיף שהלילה תשני פה, את גם נראית לא טוב, תאכלי משהו, תתקלחי ומחר אני כבר אעזור לך למצוא מלון טוב. מה את אומרת?״
ההתחמקות שלו הייתה די מוצלחת, בעיקר כי לא היו בי יותר מידי כוחות להתנגד למקלחת, ארוחה חמה ומיטה טובה. ״אני לא רוצה להעיק. זה בסדר, אני מכירה מלונות פה, רק אם תוכל להשיג לי מונית.״
״אההה-״ גבותיו התכווצו. ״גאיה?״
הנהנתי באישור.
״אני מתעקש. זה רק לילה אחד. גם יש מנעול די טוב בחדר שלך, ככה שאין לך מה לפחד מאונס.״ הוא חייך. לא הצלחתי למנוע מחיוך לעלות על פניי.
״מעולה, אני אקח את זה כתשובה חיובית.״ הוא נעמד על רגליו, ועוד לפני שהספקתי לשים לב, המזוודה שלי הייתה עמוק בחדר המדרגות ביחד עם עומר, האח החורג של מיה, זה שאני ממש לא מכירה, אבל הולכת לישון בדירה שלו הלילה.
לעזאזל. איך הגעתי למצב הזה?

Lin Amzallag עקוב אחר Lin
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
פליז תמשיכח כבררר
הגב
דווח
Lin Amzallag
Lin Amzallag
כבר מעלה עוד פרק (-:
הגב
דווח
Baka Subs
Baka Subs
נשמע ממש מעניין! כפי שאני מכירה את הכתיבה שלך אני מאמינה שהסיפור הזה הולך להיות מרתק ומדהים :)
שמחה שחזרת לכתוב
מאטי~
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
Lin Amzallag
אני גאיה: פרק שמיני- אולי כדאי שתחזרי:
אני גאיה: פרק שמיני- אולי כדאי שתחזרי:
מאת: Lin Amzallag
אני גאיה: פרק שלישי- חלום בלהות:
אני גאיה: פרק שלישי- חלום בלהות:
מאת: Lin Amzallag
אני גאיה: פרק תשיעי- נקמה:
אני גאיה: פרק תשיעי- נקמה:
מאת: Lin Amzallag
אני גאיה: פרק ראשון- טיסה לניו-יורק:
אני גאיה: פרק ראשון- טיסה לניו-יורק:
מאת: Lin Amzallag
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
תשקרי לי בכנות
תשקרי לי בכנות
מאת: Avaraius The Tale Teller
משל יגאל
משל יגאל
מאת: בועז בן לביא
לא לוותר
לא לוותר
מאת: Carmel Levy
ק ר ש   ג י ה ו ץ
ק ר ש ג י ה ו ץ
מאת: רינה זיגדון
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer