כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 2

הוא היה לי בית- פרק 12

על ביקור פתע ודעות קדומות

תוכן עניינים 1. הוא היה לי בית- פרק 12. הוא היה לי בית- פרק 23. הוא היה לי בית- פרק 34. הוא היה לי בית- פרק 45. הוא היה לי בית- פרק 56. הוא היה לי בית- פרק 67. הוא היה לי בית- פרק 78. הוא היה לי בית- פרק 89. הוא היה לי בית- פרק 910. הוא היה לי בית- פרק 10 11. הוא היה לי בית- פרק 1112. הוא היה לי בית- פרק 1213. הוא היה לי בית- פרק 1314. הוא היה לי בית- פרקים 14+15 15. הוא היה לי בית- פרק 1616. הוא היה לי בית- פרק 1717. הוא היה לי בית- פרק 1818. הוא היה לי בית- פרקים 19+2019. הוא היה לי בית- פרק 2120. הוא היה לי בית- פרק 2221. הוא היה לי בית- פרק 2322. הוא היה לי בית- פרק 2423. הוא היה לי בית- פרק 2524. הוא היה לי בית- פרקים 26+2725. הוא היה לי בית- פרק 2826. הוא היה לי בית- פרקים 29+3027. הוא היה לי בית- פרק 3128. הוא היה לי בית- פרק 3229. הוא היה לי בית- פרק 3330. הוא היה לי בית- פרק 3431. הוא היה לי בית- פרק 3532. הוא היה לי בית- פרק 3633. הוא היה לי בית- פרק 3734. הוא היה לי בית- פרקים 38+3935. הוא היה לי בית- פרק 40 36. הוא היה לי בית- פרק 4137. הוא היה לי בית- פרק 4238. הוא היה לי בית- פרק 4339. הוא היה לי בית- פרק 4440. הוא היה לי בית- פרק 4541. הוא היה לי בית- פרק 4642. הוא היה לי בית- פרק 4743. הוא היה לי בית- פרק 4844. הוא היה לי בית- פרק 4945. הוא היה לי בית- פרק 50 ואחרון

המצלמה שלי אצל גפן.
עברו יומיים והמצלמה שלי עדיין אצל גפן.
כשהוא יצא מהדלת הוא נעלם עם המצלמה ואם היא לא הייתה במקור של דניאל אז אולי גם הייתי מוותרת על לחשוב עליה. אלוהים יודע שאני לא יודעת לצלם.
נכנסתי למטבח והתחלתי לאפות. זה מה שאני עושה בשביל לנקות את הראש –ובשביל לשחד אנשים-, כשסיימתי היו מולי 12 מאפינס מושלמים.
החלפתי בגדים ועמדתי לצאת לכיוון האוטו, עד שאתוס עצר אותי, מסתכל עליי בעיניי זאב שלא יביישו את האלפה של אף להקה.
לפעמים אני חושבת שהוא יותר זאב מכלב זאב, אבל זה משהו שאני יכולה לחיות איתו.
"אתה רוצה אחד?" שאלתי והוא המשיך להסתכל עליי במבט ספק מורעב ספק נואש, מניע את הראש.
"אז אתה רוצה אחד." גיחכתי והוצאתי לו את אחד המאפים, יודעת שההבדל בכמות לא יורגש.
נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון שמעולם לא ציפיתי שיהיה מוכר אבל התמצאתי מהר, יחסית לעצמי, כאילו הדרך לבית של גפן הייתה חקוקה בזיכרון שלי יותר מדרכים אחרות שהכרתי, כאילו המפה לבית שלו הייתה המפה לבית של עצמי.
צלצלתי. חושבת כמה זה אירוני שאני נמצאת פה כל כך הרבה, סך הכל דרסתי את הבחור והנה אני עומדת בפתח הדירה שלו בפעם המי יודע כמה, עם 11 מאפים, לחוצה כאילו באתי להתרים לצופים.
"מאיה!" שמעתי את הקול של אחותו –מיכל, הזכרתי לעצמי-.
"היי! גפן בבית?" שאלתי וחייכתי את החיוך הכי מדוייק שמצאתי.
בתגובה שמעתי את הזמזום של השער וקיבלתי את זה כרמז להיכנס, רואה את מיכל עומדת בכניסה ומחכה לי.
"היי!" היא משכה אותי לחיבוק, כאילו אנחנו חברות כבר עשור.
"היי," החזרתי, ממשיכה לחייך. משהו בנינוחות שלה הוריד ממני קצת מהלחץ.
"קפה?" היא שאלה כשנכנסנו.
גוש פרווה רץ לעברי, מרחרח את הרגל שלי ומסתכל עליי כמו שאתוס הסתכל עליי קודם. הנחתי את הקופסה לידי והתכופפתי אליו, מעבירה יד על הפרווה שלו.
"נייקו לא אוהב אנשים חדשים בדרך כלל, זה הישג!" היא צחקקה. נייקו. קוראים לגוש פרווה נייקו.
"הוא פשוט רוצה את המאפים שהבאתי..." צחקתי לעברה גם.
"הבאת מאפים? אז עכשיו אנחנו חייבות לשבת לקפה!" היא קבעה, "רק תזכירי לי איך את שותה..." הוסיפה מהר.
"אממ... אני לא חושבת שאני נשארת להרבה... גפן פה?" שאלתי.
"גפן ישן, יש לו שעון מעורר לעוד חצי שעה ואם נעיר אותו לפניי הוא יהרוג את שתינו, עם הפריימיירה והכל..." היא גלגלה עיניים.
"פרימיירה?" שאלתי.
"כן, מה, הוא לא אמר לך שזה היום? הבכורה של הסרט שלו? הוא מתרגש כמו ילדה קטנה. אני דיי בטוחה שהוא לא ישן כל הלילה..." היא שוב צחקה.
"הו, אז אני פשוט אחזור ביום אחר..." נשכתי את השפה.
ככה זה כשאין לך מספר טלפון של בן אדם ואת צריכה לראות אותו- את אף פעם לא בטיימינג.
"איזה מצחיקה! הוא ישמח שבאת! פשוט תצטרכי להעביר חצי שעה איתי," היא גיחכה, "אבל אני לא נוראית כמוהו, אז זה יעבור מהר יותר." היא הוסיפה וגם אני צחקתי, מסבירה לה איך אני שותה קפה.
"אז, הבאתי מאפינס. אבל יש תנאי." אמרתי ופתחתי את הקופסה, רואה את נייקו רץ וקופץ על הספה.
פעם קודמת שהייתי פה לא יצא לי להתרשם מהמקום. הבית היה מעוצב בצורה מושלמת, מואר להפליא, עם רהיטים בהירים ופרקט תואם. הקירות היו מכוסים בציורים שלא הכרתי והשלווה שמקום הקרין דיברה בשם הבעלים.
דניאל תמיד אמר שאפשר להגיד המון על האדם מחלקת האלוהים שלו- מהפינה שהוא גר בה.
והאלגנטיות של בית משפחת שרוני דיברה בווליום גבוה.
"אני לא בנויה לתנאים כשיש מולי מאפינס!" היא אמרה בשיא הרצינות.
"את חייבת להגיד לי מה את חושבת. אבל בכנות. אני טובה עם ביקורת! אל תתביישי!" הנהנתי והושטתי לה את אחד המאפים, רואה איך היא נוגסת בו ועוצמת עיניים לשנייה.
"אני מבינה מה הוא מוצא בך!" היא הגיבה ואני הרגשתי את הדם עולה לי ללחיים. יודעת שתוך שניות אני אהיה אדומה.
"הוא לא מוצא בי כלום," מלמלתי, "אני רק הבחורה ש..." עצרתי את עצמי.
"שמה? שדרסה אותו?" היא אמרה בהרמת גבה, משחזרת את הפרצוף שגפן משתמש בו כל כך הרבה.
"הו." הייתי מופתעת, לא חשבתי שהוא סיפר לה. ידעתי שהוא בטח סיפר את זה לאנשים, כאילו, אני הייתי מספרת אם מישהו מטורף היה דורס אותי ואז צורח ובוכה בהיסטריה ויום למחרת לוקח אותי לרופאת ילדים.
מה שבאמת הפתיע אותי זה החיבה שלה למרות שדרסתי את אחיה. בגלל זה חשבתי שלא היה לה מושג.
"אני וגפן קרובים, חלק מלהיות קרובים זה לספר אחד לשנייה אם נדרסנו..." היא כאילו ענתה להפתעה שלי.
"הו," זה כנראה הדבר היחיד שייצא לי מהפה. "אני לא דרסתי אותו בכוונה ואני גם לקחתי אותו לרופא..." הוספתי במהירות.
"זה בסדר, לא נגרם לו יותר מידי נזק, כל אחד צריך להידרס מידי פעם. ואם זאת בחורה יפה שמכינה מאפינס שיש להם טעם של גן עדן- אז הייתי אפילו ממליצה לו להידרס בתדירות גבוהה יותר." היא צחקה ולקחה עוד ביס, גורמת לי להאדים אפילו יותר.
דיברנו עוד קצת על השירות הצבאי שלה ועל זה שהיא לא יכולה לחכות לקבל הסמכה רשמית בתפקיד שלה במודיעין. היא סיפרה שעוד שעתיים יש לה טיפול אצל מאפרת וספר לכבוד הפרימיירה לסרט של גפן –שקוראים לו 'שתיקה רועמת', ככה למדתי- ושהיא אפילו קצת מתרגשת בשבילו, אבל שאסור לגלות לו את זה.
"את מדברת לעצמך עכשיו?" שמעתי קול מוכר והסתובבתי אחורה במהירות, רואה את גפן המופתע מעביר את המבט שלו ממני למיכל ולשולחן, כאילו מנסה להבין את הסיטואציה שנקלע אליה.
הוא לא לבש חולצה. או מכנסיים. הוא פשוט עמד שם בבוקסר והסתכל מסביב.
"תתלבש." מיכל גלגלה לכיוונו עיניים בזמן שאני מנסה להישאר מרוכזת בכל דבר שהוא לא הקוביות שלו, שהסתכלו עליי –אם הן היו יכולות הן היו מסתכלות, אני בטוחה- ולבסוף נעלם לחדר שלו, חוזר אחריי כמה דקות.
"היי..." הוא לבש חולצת טריקו גזורה ומכנס כדורסל, מעביר את היד על העורף.
"וואו, אפשר לחתוך את המתח עם סכין. אני בחדר. ביוש." מיכל אמרה בקלילות ונעמדה, "אבל אני אקח עוד אחד קודם..." היא אמרה ולקחה עוד מאפין לפניי שנעלמה.
"מה זה?" הוא שאל והצביע על הקופסה.
"מאפינס, אני הכנתי. אתה לא חייב לנסות אבל אני אשמח אם תטעם ואם אתה טועם אז אתה חייב להגיד לי איך יצ-" הפקסתי את עצמי כשהוא לקח ביס מאחד, אחריי שנייה דוחף את כולו לפה.
"קסם, אתה צריך ללעוס, אתה תיחנק ככה." אמרתי, מושיטה לו את הקפה שלי מהפחד האמיתי שהוא לא יצליח לעכל את זה.
"זה ממש טוב." הוא קבע לבסוף והסתכל עליי.
"באמת?"
"לא. אני משקר לך." הוא גלגל עיניים.
"הו." למה שבן אדם שלא נהנה מהמאפינס שלו ידחוף אותו כל כך מהר לפה.
"את חושבת יותר מידי," הוא גיחך.
שתיקה מביכה.
"אתה יודע שג'ירפות ישנות רק שעתיים בלילה?" שאלתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש.
"מה?" הוא הסתכל עליי במבט משועשע.
"רק שעתיים. תמיד תהיתי איך זה אפשרי." משכתי בכתפיי.
"את יודעת הרבה יותר מידי על ג'ירפות." הוא קבע.
"אף פעם אין יותר מידי, תמיד אפשר ללמוד עוד."
"אני כמעט בטוח שמתישהו כל המידע שבן אדם יכול להכיל על ג'ירפות ייגמר..." הוא עדיין נראה משועשע. "למה את פה?" הוא שאל לבסוף, מוריד את חצי החיוך מהפנים.
"לשאול את דעתך על המאפינס שלי." אמרתי, זה חצי אמת. הוא בתגובה הרים גבה. "ולבקש את המצלמה שלי." הוספתי במהירות. לוקחת את השלוק האחרון של הקפה.
הוא הנהן ונעמד, משהו שעשיתי ישר אחריו וביחד התקדמנו לחדר שלו.
שוב מצאתי את עצמי בוחנת את המקום שנכנסתי אליו, מבינה כמה פספסתי בביקור האחרון שלי. הקירות שלו היו צבועים בצבע שמנת, חוץ מקיר כחול אחד, שחלקו היה מכוסה בתמונות של נופים ואנשים.
"אתה צילמת את זה?" שאלתי, בלי לחשוב שאני פולשת לפרטיות שלו.
"כן..." הוא לא נראה מוטרד.
"וואו, אתה ממש טוב." הסתכלתי עליו והעברתי את המבט למדפים שלו, רואה גביעיי כדורסל שמכסים מדף שלם ורואה על מדף אחר אוסף של מצלמות שלא יבייש את קולקציית התקליטים שלי.
"הייתי בטוחה שאתה רק שחקן..." מצאתי את עצמי ממלמלת. "כאילו, זה מה שידעתי. שאתה משחק בסדרה שאחותי אוהבת." המשכתי, לא יודעת מאיפה מצאתי את האומץ להסתכל עליו ולראות את המבט הבוחן שלו.
"אני מאמין שיש באדם הרבה מעבר למה שאדם אחר בוחר לראות בו." הוא משך בכתפיו, ממשיך להסתכל עליי ומביא לי לעכל את מה שהוא אמר.
והלוואי וכולם היו חושבים ככה, הלוואי וכולם היו רואים מעבר למה שהם בוחרים לראות, אולי דניאל עוד היה חי.

--------------------

פרק אחרון להיום...
אני ממש אוהבת אותו!
מצפה לשמוע מה אתם חושבים!
תמשיכו להצביע ולהגיב (זה באמת משמח אותי ובאמת הדעה שלכם והביקורת מעניינות אותי) :)

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

מאיה ... עקוב אחר מאיה
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
אפשר להגיע לרגע שהוא ינשק אותה כבר?
הגב
דווח
מאיה ...
מאיה ...
אולי אולי ;)
הגב
דווח
Tslil M
Tslil M
מדהים ומרתק!! כל הכבוד על התדירות! מחכה לפרק הבא... השארת קצת מתח ;)
הגב
דווח
טען עוד 5 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 32
הוא היה לי בית- פרק 32
מאת: מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 8
הוא היה לי בית- פרק 8
מאת: מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 23
הוא היה לי בית- פרק 23
מאת: מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 50 ואחרון
הוא היה לי בית- פרק 50 ואחרון
מאת: מאיה ...
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה