כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 2

הוא היה לי בית- פרק 10

כשרוני מתאכזבת ומאיה יוצאת מהכלים

תוכן עניינים 1. הוא היה לי בית- פרק 12. הוא היה לי בית- פרק 23. הוא היה לי בית- פרק 34. הוא היה לי בית- פרק 45. הוא היה לי בית- פרק 56. הוא היה לי בית- פרק 67. הוא היה לי בית- פרק 78. הוא היה לי בית- פרק 89. הוא היה לי בית- פרק 910. הוא היה לי בית- פרק 10 11. הוא היה לי בית- פרק 1112. הוא היה לי בית- פרק 1213. הוא היה לי בית- פרק 1314. הוא היה לי בית- פרקים 14+15 15. הוא היה לי בית- פרק 1616. הוא היה לי בית- פרק 1717. הוא היה לי בית- פרק 1818. הוא היה לי בית- פרקים 19+2019. הוא היה לי בית- פרק 2120. הוא היה לי בית- פרק 2221. הוא היה לי בית- פרק 2322. הוא היה לי בית- פרק 2423. הוא היה לי בית- פרק 2524. הוא היה לי בית- פרקים 26+2725. הוא היה לי בית- פרק 2826. הוא היה לי בית- פרקים 29+3027. הוא היה לי בית- פרק 3128. הוא היה לי בית- פרק 3229. הוא היה לי בית- פרק 3330. הוא היה לי בית- פרק 3431. הוא היה לי בית- פרק 3532. הוא היה לי בית- פרק 3633. הוא היה לי בית- פרק 3734. הוא היה לי בית- פרקים 38+3935. הוא היה לי בית- פרק 40 36. הוא היה לי בית- פרק 4137. הוא היה לי בית- פרק 4238. הוא היה לי בית- פרק 4339. הוא היה לי בית- פרק 4440. הוא היה לי בית- פרק 4541. הוא היה לי בית- פרק 4642. הוא היה לי בית- פרק 4743. הוא היה לי בית- פרק 4844. הוא היה לי בית- פרק 4945. הוא היה לי בית- פרק 50 ואחרון

"אלוהים, את בסדר." הקול של אמא נשמע בשנייה שדרכתי בבית.
"אני בסדר. נכבה לי הפלאפון."
"איפה ישנת?" היא התקרבה אליי.
"אצל חברה."
"איזה חברה? אני דיברתי עם קריס והיא לא ידעה איפה את!" הקול שלה רעד והצעקה הייתה מהולה בבכי.
"אני חשבתי שאת..." היא מלמלה בין הדמעות.
"נו באמת. מה חשבת שהרגתי את עצמי-" היד שלה על הלחי שלי לא הביאה לי לסיים את המשפט.
"לא רק לך כואב מאיה." היא אמרה ונעלמה לחדר שלה, משאירה אותי עם דמעות בעיניים שפחדתי להוציא, כי לא ידעתי מתי הן יפסיקו.

התערוכה של רוני הגיעה ועד אז האנשים היחידים שדיברתי איתם בשבועיים האלו היו קריסטין וג'ק.
קריס התחילה לצאת עם יונתן והבטיחה שהם יבואו ביחד לתערוכה, לג'ק הייתה משמרת.
נכנסתי לבניין עם אמא שלי, רואה את רוני עומדת ליד מספר ציורים, קריס ויונתן כבר היו שם, ביחד עם עוד פרצוף מוכר.
הלב שלי פעם במהירות שיא.
האמת היא שלא ראיתי את גפן מאז הפעם ההיא שהביכה אותי יותר מחלק ניכר מהדברים שעשיתי בחיים.
"מאיה!" רוני קפצה עליי.
"היי קטנה" חייכתי אלייה והסתכלתי מסביב. מחפשת את אבא שלי.
"הוא עוד לא בא..." היא אמרה, כאילו קוראת את המחשבות שלי.
הסתכלתי על הציורים, היא ציירה 4 דיוקנים מושלמים להפליא, אחד מהם היה של אבא שלי. היא ציירה אותי ואת דניאל, את אבא שלי ואת אמא.
שניים מתוך ארבע לא היו פה.
"היי..." זיהיתי את הקול של גפן והנהנתי לעברו, מחייכת את החיוך הכי אמיתי שמצאתי.
"באת," אמרתי.
"את חדת הבחנה." הוא הרים גבה.
"קסם, אתה לא יכול להיות תמיד כל כך רציני..." החיוך שלי גדל והוא גיחך בתגובה.
"לא דרסו אותי כבר המון זמן, או אמרו לי עובדות מוזרות על ג'ירפות וחוץ מזה- הבטחתי לרוני..." הוא אמר ומשך בכתפיו, מעביר את המבט אלייה וגורם לי גם לבחון את הדרך שבה היא מסבירה על הציורים שלה. "היא מוכשרת..." הוא אמר, מחזיר את המבט אליי.
"כן, זה קטע במשפחה שלי..." חייכתי, נזכרת כמה דניאל מוכשר. כמה יפה הוא צייר, צילם ושר. כמה כל דבר שהוא נגע בו נהיה מדהים. כמה הוא עשה הכל עם תשוקה של חולמים וכמה חלומות היו רק באמצע הדרך.
"במה את מוכשרת?" הוא שאל שוב בהרמת גבה, קוטע את המחשבות שלי וגורם לי להסתכל עליו, שוב מעלה חיוך מזוייף.
"שום דבר." משכתי בכתפיי. "ברשותך..." הצבעתי על הפלאפון שלי ויצאתי מהמתחם של הבניין.
הוצאתי סיגרייה וחייגתי את המספר של אבא שלי.
תא קולי.
"בן זונה." מלמלתי לעצמי.
חייגתי את המספר של המשרד בארץ, יודעת שהוא פה כי הוא ישן בבית הלילה.
"חברת שוורץ השקעות בע"מ," זיהיתי את הקול של טלי.
"טלי, תעבירי לי את אבא שלי." דרשתי.
"הוא בישיב-"
"טלי. כדאי לך להעביר לי את אבא שלי." קבעתי.
"מאיה, את על רמקול, תדברי." שמעתי את הקול שלו.
"כדאי לך להזיז את התחת שלך לפה." קבעתי, לא מתעניינת בכמות האנשים ששומעים אותי.
"מאיה." הנחתי שהוא הוריד אותי מרמקול.
"היא מצפה לראות אותך. אז תקח את עצמך לכאן." את הסוף של המשפט צרחתי.
"אני מצטער מתוקה, אני בישיבה דחופה. נדבר בערב." הוא סיכם את השיחה.
הרגשתי את הדמעות נאגרות לי בעיניים ונכנסתי בסערה לבניין, עוברת אנשים המומים להפליא כמעט בדחיפה.
התקרבתי לתערוכה של אחותי, תולשת את הדיוקן שלו מהקיר.
"מאיה." זאת הייתה אמא שלי אבל התנתקתי, מסרבת לשמוע את מה שיש לה להגיד ויוצאת מהבניין באותה מהירות שנכנסתי אליו.
"הי. תעצרי." הרגשתי יד נתפסת בשלי.
"תעזוב אותי גפן. אני צריכה ללכת." מלמלתי תוך כדיי בכי היסטרי.
"לאן את הולכת? אני אסיע אותך." הוא חייך חיוך מנחם.
"זה מרחק הליכה." החזרתי.
"אז אני אלווה אותך, אה? את תלכי לאיבוד." הוא ניסה להתנהג כאילו אני במצב הרגיל שלי.
"אני לא צריכה בייביסיטר, אני ילדה גדולה." יצאתי מהאחיזה שלו והתחלתי להתרחק, בוחנת את הדיוקן שביד שלי ומתאפקת לא לקרוע אותו לחתיכות קטנות.
איך איש אחד יכול לאכזב כל כך הרבה אנשים? איך איש אחד יכול רגע להיות עולם ומלואו ורגע אחרי זה להחריב את כל העולם הזה?
איך האיש הזה יכול להיות אבא שלי? ויותר מזה, איך איש כזה יכול להיות אבא של ילדה מוצלחת כמו רוני או בחור מדהים כמו דניאל?
איך זה קרה לנו?
הגעתי לבניין המפואר אחריי פחות מרבע שעה הליכה, מציגה לשומר את התיק שלי והוא הנהן לעברי.
"מאיה." שמעתי את הקול של טלי והיא הסתכלה עליי בדאגה. "הוא בישיבה." היא הוסיפה ואני המשכתי ללכת לכיוון המשרד שלו בנחישות.
"הוא עדיין בישי-" היא חזרה על עצמה ואני פתחתי את הדלת וראיתי תרייסר אנשים שמבטיהם מופנים אליי בהפתעה.
"אני מצטערת אדוני, ניסיתי להגיד לה..." טלי פנתה אל אבא שלי והוא הנהן לעברה.
"מאיה, איך אני יכול לעזור לך?" הוא דיבר אליי.
"היא ציירה לך ציור." החזקתי את הדף עם הדיוקן המושלם שלו והתקרבתי לשולחן, מושיטה לו אותו. "למה אתה אף פעם לא שם?!" צרחתי.
"אני באמצע ישיבה." הוא פנה אליי.
"אתה תמיד באמצע משהו. הבת שלך בטוחה שאתה לא אוהב אותה. כבר יש לך בן אחד שחשב שאתה לא אוהב אותו, תראה לאן זה הוביל את כולנו!" זה היה תורי לצרוח.
"מאיה, תשקלי את המילים שלך!" הקול שלו היה נוקב.
"לך תזדיין עם המילים שלי!" צעקתי, "אתה קובר את עצמך בעבודה כי אתה מפחד להודות שזה באשמתך! שכל החרא הזה באשמתך!" המשכתי.
"מה באשמתי? שיש לך אוטו? שאת יכולה להמשיך לחיות בדירה מפוארת בלי לעשות שום דבר? שאין לך שאיפות? כל זה באשמתי?" הוא גיחך, נשמע רגוע.
"באשמתך הוא מת. באשמתך כולנו מתים!" הקול שלי יצא שבור והוא נעמד, מתקדם אליי במהירות שיא. "מה תעשה? תרביץ לי?" הסתכלתי עליו בהרמת גבה.
האנשים שישבו קודם סביב השולחן נעמדו בינינו והוא רק העביר את המבט בין היד המונפת שלו אליי.
"מאיה אני..." הוא מלמל.
"אתה בדיחה." סיכמתי ויצאתי משם, בורחת כאילו הרחוב יציל אותי מהצל הנוראי של האדם שהשארתי מאחור.

-------

שוב! תודה, תודה, תודה על כל האהבה!
אני כל כך שמחה שאתם אוהבים את הסיפור!
מה אתם חושבים שקרה עם ההורים של מאיה? למה הריחוק?
#שתפואותי ותמשיכו להצביע ולהגיב בשביל שכמה שיותר אנשים יגיעו אליו.
אוהבת המון! :)

מאיה ... עקוב אחר מאיה
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
ימית טייב
ימית טייב
תכתבי יותר על דניאל מה למה וכמה. מסקרן ממש
הגב
דווח
מאיה ...
מאיה ...
זה יגיע בהמשך ;)
הגב
דווח
guest
הסיפור שלך ממש דומה לסרט זכרי אותי לנצח הכתיבה ממש ממש מעניינת וזה מושך לקרוא ממנה עוד ועוד
הגב
דווח
טען עוד 4 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 32
הוא היה לי בית- פרק 32
מאת: מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 8
הוא היה לי בית- פרק 8
מאת: מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 23
הוא היה לי בית- פרק 23
מאת: מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 50 ואחרון
הוא היה לי בית- פרק 50 ואחרון
מאת: מאיה ...
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
הכל בסדר?
הכל בסדר?
מאת: Avaraius The Tale Teller
סבתא מה נשמע ?
סבתא מה נשמע ?
מאת: גיא גבע
נימי 2- פרק 9
נימי 2- פרק 9
מאת: שלכת כותבת מהלב
האישה שאיתי
האישה שאיתי
מאת: אלרן בשרי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה