כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

מבחני כניסה פרק 3: אז איך זה מרגיש לפספס את הטיסה חזרה הביתה?

הפקקים בדרך לשדה היו נוראיים, ואחת לכמה דקות שאלנו את הנהג כמה זמן נראה לו שיקח לנו להגיע בהתחשב בתנועה. בפעם השלישית רצוף שהוא ענה לנו שנראה לו שזה יקח משהו כמו 20-25 דקות כבר התחלתי לחשוש… כי הזמן שלו היו תקוע על 20-25 דקות למשך 20 דקות כבר. באותה פעם שלישית שהוא ענה לנו את התשובה הזו ירדתי מהמונית כדי לבדוק מה מצב הפקק. השעה באותו רגע הייתה כבר 8:43. אנחנו גבוליים בטירוף. את המבט שהפרצוף שלי תפס ברגע שהבנתי מה אורך הפקק אני יכול להקביל רק למבט אחד שראיתי קודם לכן בחיי: המבט של סימבה הקטן בסרט מלך האריות ברגע שהוא רואה את עדר הגנו רץ לכיוון שלו.

בדיוק ברגע וביום שכבר חשבתי שאני לא אצבור יותר חוויות בטיול הזה, בדיוק ביום שחשבתי שכבר עברתי הכל, שכבר חוויתי את כל מה שרציתי או הייתי צריך לחוות לאורך חמישה וחצי חודשים, בדיוק ביום שחשבתי שכבר לא יהיו לי מבחני כניסה יותר לשום מקום, שוב לעולם או למישהו שם למעלה היו תוכניות שונות בשבילי וכמעט והצלחתי לפספס את הטיסה שלי חזרה הביתה.

בוקר ה5/5 היה בוקר של רגשות מעורבים מאוד ובעיקר בוקר שלווה בהמון המון חששות. התעוררתי בהוסטל שלי בלימה והדברים שלי כבר היו מאורגנים מהלילה שלפני. ישבתי בחדר האוכל של ההוסטל ושתיתי תה בזמן שמחשבות מכל הטיול עפות לי במהירות 600 קמ״ש לתוך המוח. סיימתי להתארגן די מהר והמתנתי לאמיר, הבחור שפגשתי אתמול בהוסטל ריוונדל שיגיע עם המונית. אלינו הצטרפה בחורה נוספת שהייתה אמורה להגיע לשדה התעופה בלימה גם היא. שירה הגיעה להוסטל שלי ברחוב ברלין 1089 בשעה שקבעתי איתה, ב7:45 בדיוק, וביחד המתנו לאמיר שיגיע עם המונית שאוספת אותו. הוא לא הגיע… כבר עצרנו נהג מונית נוסף ברחוב ואמרנו שאם הוא לא יגיע עד השעה 8:05 ניסע בלעדיו. השעון תיקתק אבל שום דבר לא הלחיץ אותי בבוקר שכזה- כבר נסעתי כמה פעמים ממיראפלורס לשדה התעופה של העיר וזה לא לקח אף פעם יותר מ40 דקות. זה שגזרנו לעצמנו שעה היה מעשה נבון ואין שום סיכוי שיהיו לנו בעיות של זמנים.
בשעה 8:03 אמיר הגיע עם המונית והתנצל על האיחור. הוא עוד הוסיף תוך שהוא מעט מתנשף ״הנהג שקבעתי איתו לא הגיע… חיכיתי לו 4 דקות ותפסתי מונית חדשה. מצטער על האיחור״.
לא קרה כלום. העמסנו את המונית הקטנה בכמה מוצ׳ילות ענקיות והתחלנו בנסיעה לכיוון שדה התעופה. האווירה ברכב הייתה נהדרת והציפייה לקראת החזרה הביתה הייתה גדולה. הטיסה שלנו רק ב10:30, הבורדינג לטיסה מתחיל ב9:30, אין לנו כל סיבה לחשוש שאנחנו לא מגיעים בזמן.

אז זהו, שלא!

הבוקר של החמישי במאי היה בוקר שחור למדי בכל מה שקשור לתנועה בכבישי לימה ואיכשהו הצלחנו להיכנס לתוך הrush hour של הבוקר. הסיטואציה עדיין לא מלחיצה אותי. אני כבר מוצ׳ילר ותיק למדי, התגברתי על חרדת שדות התעופה שלי מזמן ואני מרגיש די נינוח עם ההגעה שלנו לשדה. כבר הוכחתי לעצמי שהאפשר להגיע לטרמינל חמישים דקות לפני טיסה וזה יהיה בסדר…

הפקקים בדרך לשדה היו נוראיים, ואחת לכמה דקות שאלנו את הנהג כמה זמן נראה לו שיקח לנו להגיע בהתחשב בתנועה. בפעם השלישית רצוף שהוא ענה לנו שנראה לו שזה יקח משהו כמו 20-25 דקות כבר התחלתי לחשוש… כי הזמן שלו היו תקוע על 20-25 דקות למשך 20 דקות כבר. באותה פעם שלישית שהוא ענה לנו את התשובה הזו ירדתי מהמונית כדי לבדוק מה מצב הפקק. השעה באותו רגע הייתה כבר 8:43. אנחנו גבוליים בטירוף. את המבט שהפרצוף שלי תפס ברגע שהבנתי מה אורך הפקק אני יכול להקביל רק למבט אחד שראיתי קודם לכן בחיי: המבט של סימבה הקטן בסרט מלך האריות ברגע שהוא רואה את עדר הגנו רץ לכיוון שלו. כן! ככה זה היה מבהיל. התחלתי לרוץ קדימה לאורך השדרה הרחבה שבא עמדנו כדי לראות האם זה רק עניין של צומת אחת או שזה הרבה יותר מזה. זה היה רע! זו הייתה השנייה הראשונה שהבנתי שיש סיכוי שאני מפספס את הטיסה הביתה. איבדתי את זה לחלוטין באותה שנייה. כל החרדת טרמינלים שלי לקחה פיקוד על המערכות באותו רגע, הלחץ טיפס לי בבום למוח והפאניקה תפסה שליטה על ההגאים. כל ניסיון שלי לנשום רגיל ולמנוע מעצמי להיכנס ללחץ כרגע עלו בתוהו. זה תקף אותי ברגע.
כיוון שרצתי קדימה כדי לראות כמה אנחנו באמת רחוקים מהצומת הייתי צריך לחזור למונית ולאסוף את החבר׳ה כדי שנמצא פתרון לבעייה שלנו. בריצה חזרה לאורך השדרה הרחבה הזו איבדתי את המונית. מדובר על שדרה ברוחב של שלושה נתיבים, מפוצצת משאיות ורכבים וזה היה כמו לחפש זברה מסויימת בתוך עדר… או שאם כבר התחלתי עם מטאפורת מלך האריות, אז זה היה כמו לחפש את סימבה הקטן בתוך עדר הגנו. לאורך שלוש דקות שנידמו לי כמו נצח חיפשתי את המונית. רצתי הלוך חזור לאורך הרחוב הענקי הזה וגמרתי לעצמי את מעט החמצן שעוד היה אמור להגיע למוח שלי ולעזור לי לתפקד טוב יותר. אחרי חיפוש היסטרי נהג המונית כנראה ראה אותי ויצא כדי לאותת לי איפה הוא. ברגע שהעיניים שלי תפסו את העיניים של אמיר אמרתי לו ״קחו את המוצ׳ילות אנחנו מתחילים לרוץ״. השעה הייתה כבר 8:52. בשעה 9:30 סוגרים את דלפק הצ׳ק אין. לפי המפה אנחנו רחוקים מהשדה מרחק של 4.5 קילומטר. זה המון!

שילמנו לנהג המונית את הסכום שהוא רצה בלי להתווכח. אין זמן עכשיו להתווכח. אנחנו עשויים לפספס את הטיסה שלנו כרגע.

התחלנו לרוץ. אני הקדמתי את אמיר ושירה ב100 מטרים בערך. הלכתי עם שתי מוצ׳ילות על הגב בקצב שהוא כמעט קצב ריצה. התחלתי לטפטף זיעה, אני לא יודע אם מהלחץ או מהמאמץ הפיזי שהעברתי את עצמי בדקות האחרונות. הצומת המרכזית כאמור הייתה במרחק 600 מטרים מהנקודה שבה המונית שלנו הייתה. שדה התעופה נמצא 4 קילומטרים נוספים מהצומת הראשית לאורך הרחוב המאונך לרחוב שבו עמדנו בפקק. היה לנו ברור שאנחנו צריך לתפוס מונית נוספת הכי מהר שאפשר.

התנועה לאורך הרחובות האלה הייתה איומה. הרמזורים בפרו לא באמת מתפקדים אז בכל צומת גדולה עומד שוטר שמכוון את התנועה. השוטרת שעמדה בצומת לא התחשבה בעניין שיש לי טיסה הביתה לתפוס וגם כשהיא כבר שיחררה את עדר המוניות שעמד בצד השני של הצומת כולן היו תפוסות ומלאות. מצאתי את עצמי עומד שני נתיבים בתוך הכביש הראשי עם היד מורמת באוויר בתחנונים כמעט בשביל שמישהו יעצור לי לטרמפ. אף אחד לא עצר והשעה כבר 9:00. כל הסרט פעולה שהתרחש לי מול העיניים כרגע ערך בערך 17 דקות אבל הרגשתי כאילו אני נמצא בסיטואציה הזו כבר שעתיים וחצי. לא הצלחתי אפילו להסדיר את הנשימה שלי מרוב לחץ שהייתי בו.

אחד המקומיים ראה את הפאניקה שאני ואמיר נמצאים בה ואמר לנו שכדאי לנו לחצות את הכביש ולתפוס אוטובוס לשדה התעופה. לא היה לנו יותר מדי זמן לחשוב. מקומיים מבינים עניין. אני מקשיב לו. וכך עשינו. בדיוק כשהגענו לצומת עבר שם האוטובוס לכיוון הטרמינל. עלינו עליו בלי לשים לב בכלל לכמה אנשים המוצ׳ילות שלנו נותנות כאפה בדרך. שלפתי שטר נוסף של 10 סול ושילמתי לנהג על שלושתנו. אמיר אמר לי באותו רגע ״אני לא יכול לחכות לשירה יותר! יש לה עוד שעה פור עלינו בטיסה שהיא אמורה לקחת. ברגע שאנחנו מגיעים לתחנה אנחנו רצים. אני לא יכול לחכות לה״ הסכמתי איתו לחלוטין. אין מצב שבגלל מישהי שתפסה איתי טרמפ הבוקר וכנראה שלא ניפגש שוב לעולם אני אפספס את הטיסה הביתה… יש גבול לכמה חברי ומתחשב אני יכול להיות.

הנסיעה באוטובוס ערכה בערך 7 דקות שהרגישו כמו 700. הורדתי מעלי את התיקים והסתכלתי בחרדה מתמדת לכיוון הנסיעה. לא הפסקתי למלמל כל הזמן ״סע! סע! רק תיסע! אל תעצור אל תעצור אל תעצור אל תעצור! סע!״ חצי לעצמי חצי לנהג. האנשים שהיו באוטובוס הסתכלו עלי עקום כאילו משהו לא בסדר איתי. כל רגע שלחתי מבט לכיוון השעון ולכיוון הסימון שלנו על המפה באפליקציה בטלפון. לא עברו 10 שניות בלי שאני אעשה את זה. החיים שלי כרגע הם סרט מתח ואני נמצא בסצינה האחרונה. העניין הוא שבניגוד לסרט מתח, אף אחד לא מבטיח לי סוף טוב בקייס הנוכחי. יש סיכוי ריאלי ואמיתי שאני מפספס עדיין את הטיסה הביתה.

ירדנו מהאוטובוס בצד המרוחק מהשדה. אני ואמיר רצנו עם המוצילות על הגב כאילו מדובר במירוץ למיליון. טיפסנו את המדרגות של הגשר שחוצה את הדרך הראשית תוך שאנחנו מטפטפים זיעה. כשירדנו שם הגברנו את קצב הריצה לכמעט ספרינט- הריאות שלי כבר לא קיבלו חמצן, אבל המשכתי לרוץ.

הגעתי לדלפק הצ׳ק אין בשעה 9:10, 20 דקות לפני הבורדינג של הטיסה. כיוון שעשינו את הצ׳ק אין לטיסה הזו באינטרנט כבר ביום לפני היינו רשומים לטיסה. הפקיד בעמדת הצ׳ק אין לא שאל אותי אפילו מי אני ואמר לכיווני כששלחתי לו את הדרכון ״מיסטר מטרסו?״ עניתי לו בהנהון. לא היה לי אוויר בריאות אפילו כדי להוציא מעצמי את ה״סי״ הזה.
מהרגע ששלחנו את המזוודות מפלס הלחץ ירד מ200 ל30. עכשיו המטוס לא ימריא בלעדינו כבר. הלכתי להמיר את הסול שנותר לי לדולרים אמריקאים ומשם המשכנו בהליכה מהירה לכיוון הבידוקים. עוד הספקנו לקנות לעצמנו משהו לשתות במחיר מופקע לפני שהגענו לשער העלייה למטוס. הגענו לשם 12 דקות לפני שעת הבורדינג. מצאתי לי כסא, זרקתי את התיק על הריצפה והרשתי לעצמי סוף סוף אחרי סרט פעולה באורך כמעט שעתיים עם סצינת סיום מורטת עצבים בת 50 דקות לשחרר את כל האוויר שהיה לי. סוף סוף יכולתי להירגע.
זהו!
אני בדרך הביתה…
ועכשיו שום דבר כבר לא ישבש לי את התוכניות…

מבחן כניסה שלישי ואחרון עבר בהצלחה, למרות שהייתי הכי קרוב ליפול בו מכל השלושה שהיו לי עד עכשיו!

אני בדרך הביתה!

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Rotem   Matarasso עקוב אחר Rotem
שמור סיפור
ספרים מאת Rotem   Matarasso Rotem Matarasso
צעד אחד אחרי אלוהים כשאדם מנסה למצוא את עצמו, בערך כמו שאני עושה כרגע, אז הוא מחפש תשובות לשאלות קיומיות ולדברים שגדולים ממנו. כשהוא לא מצליח למצוא את התשובות אז הוא מחפש במציאות את הדבר הזה שגדול ממנו, ואז הוא מוצא את אלוהים.
לפני שלוש שנים החלטתי שאני לא מוצא את אלוהים כמו שאבא שלי רצה שאראה אותו, כמו שסבא שלי ראה אותו וכמו שאמא שלא והאחיות שלי מוצאות אותו. בדרך של הדת, בדרך של לשמור שבת, לקיים מצוות ולהתפלל.
אלוהים זה מושג הרבה יותר גדול ממה שאנחנו בתור אנשים...
לפרטים נוספים
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Ilana Elizarov
Ilana Elizarov
לא מאכזב
הגב
דווח
Hila B
Hila B
אתה פשוט טוב
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Rotem Matarasso
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
תרגיל בשיווק
תרגיל בשיווק
מאת: Rotem Matarasso
שלושה קצוות בעייה אחת
שלושה קצוות בעייה אחת
מאת: Rotem Matarasso
לא האחת שאהבתי
לא האחת שאהבתי
מאת: Rotem Matarasso
הרפתקאות
הדרך הבייתה
הדרך הבייתה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
מאת: שקד מיכאל
חייה של הנסיכה דיאנה - פרק 4
חייה של הנסיכה דיאנה - פרק 4
מאת: Stav BH
סיפורים אחרונים
פרשתי כנפיים
פרשתי כנפיים
מאת: Just me .
הסיוטים שמעבר לפינה/ קללת בית העץ
הסיוטים שמעבר לפינה/ קללת בית העץ
מאת: M A
כך נפרדנו
כך נפרדנו
מאת: Alis .p
ילדים גדולים
ילדים גדולים
מאת: Lior K
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski