כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2 1

שותפים - פרק 23

למה אתה עושה לי עיניים?

"יו, אלמה!" קרא סרגיי והרים את ידו לקראתה. אלמה הייתה מאופרת ומקושטת כרגיל, אבל הפעם מתחת לחצאית המיני שלה לא היו שום גרביונים. היא זינקה מעמדתה על יד פודיום וחיבקה את סרגיי. "מה קורה, יא חתיך?" קראה בשמחה והגישה לו את לחיה. "מה זה, אתה עובד היום?"
סרגיי הדביק לה נשיקה רטובה על הלחי והניד בראשו. "לא. היום באתי להנות."
"שמרת מקום?" אלמה חזרה אל הפודיום כדי לבדוק את הרשימות שלה.
"לא," אמר סרגיי בטון מתנצל. למרות שעמדתי ממש על ידו, נדמה לי שהיא לא הייתה מודעת לקיומי. היא קימטה את מצחה ואמרה: "טוב, יש לי פה הזמנה, אני אזיז אותם. בוא... בואו," עיניה נתקלו בי, וחיוכה התהדק בחוסר שביעות רצון קל.
סרגיי ואני טיפסנו אל הכיסאות הגבוהים, ממש במרכז הבר, וזרקורים חמים זהרו סביבנו. הוא שקק חיים כרגיל; המלצרים התרוצצו עם מגשים עמוסים כרגיל; לרגע היה אפשר לטעות ולחשוב שאף מלחמה לא עומדת בפתח.
סרגיי לבש חולצה שחורה הדוקה וענד שתי שרשראות כסף על צווארו. שערו השטני התפזר ברוך סביב פניו, ובשילוב עם התאורה הוא נראה כמעט כמו הילה. הגוונים החמים של האור הבליטו את עיניו הכחולות היפהפיות, ואני הרגשתי איך כל העורקים שלי מתכווצים ומתרחבים מרוב כמיהה.
"מה קורה, אחי?" ניגש אלינו מלצר מחויך וטפח על שכמו של סרגיי. אוזניו היו מכוסות עגילים ופירסינגים, ושיערו הארוך היה אסוף לגולה גבוהה.
"ליאור, יא אח."
"עם מי הכבוד?" ליאור הגיש לי את ידו ללחיצה. "דני," אמרתי ולחצתי אותה בחיוך.
"דני, איזה תענוג. מה זה, דייט ראשון? נראה לי אני צריך להזהיר אותך מפניו," הוא הצביע באגודלו על סרגיי וצחק. אבל סרגיי אפילו לא חייך. "זאת השותפה שלי, אהבל."
המבט שנסוך על פניו של ליאור גרם לי לפרוץ בצחוק. "לא חשוב, תמחקו את השורה הזאת," אמר. "איך אני מפנק אתכם?"
"נראה לי אני אתחיל עם קנקן של הבלגית, ולה תביא צ'טורנגה," אמר סרגיי, לא שהבנתי מה זה אומר.
"סגור," אמר ליאור. "צ'ייסרים?"
"איזה צ'ייסר את שותה?" סרגיי שאל אותי.
"ערק."
הוא חייך בזווית הפה והטה את ראשו לליאור, אבל המשיך להסתכל עליי: "פעמיים ערק."
ליאור הנהן ונעלם בין השולחנות.
"מה לעזאזל הזמנת?" טפחתי באצבעי על ידו של סרגיי. "מה זה צ'נו... צ'טר..."
"צ'טורנגה. זה קוקטייל מעולה. את תאהבי." הוא הוציא מכיס מכנסיו נייר גלגול ושקית טבק והניח אותם על השולחן. "יפריע לך?"
"לא," אמרתי. אני לא יודעת למה, אבל הסלידה שלי מסיגריות נעלמה לפתע כשהן נגעו לו. יותר מכך. לצפות בו תוחב את הדבר הזה בין שפתותיו, נושף סלילי עשן בעודו מסתכל עליי, ונרגע יותר ויותר עם כל שאיפה... למה לעזאזל זה מדליק אותי? זה?!
"לא ידעתי שאתה מעשן."
"לא עישנתי מאז צוק איתן," סרגיי טפח על הסיגריה בקצה אצבעו מעל המאפרה. "ברגע שנסיים עם הסאגה הזאת אני אפסיק שוב."
הנהנתי בשפתיים חתומות והתבוננתי בו לוקח שאיפה נוספת. "מה שלום אמא שלך?"
עיניו הצטעפו. "היא מוגדרת במצב בינוני. ממש מבאס להיות לידה עם כל חליפות המגן והשיט הזה."
"בטוח," לחשתי. "אבל היא בטח הייתה מאושרת כשבאת לבקר."
"כן," הוא חייך, ועיניו נמלאו תקווה. "זה עשה לה טוב."
"מה אומרים הרופאים?"
"הם טוענים שכרגע היא לא בסכנה. לא יודע כמה זה נכון." סרגיי לקח שאיפה נוספת והטה את ראשו כדי לנשוף את העשן רחוק ממני. תהיתי למה דווקא עכשיו, כשאמא שלו – מעשנת כבדה לשעבר – מתדרדרת ממחלת נשימה, הוא חש צורך לברוח אל הסיגריות. ידעתי שפועלים כאן הרבה מנגנונים במקביל, משום שסרגיי מתמודד גם עם מצבה של אימו וגם עם מטענים, מי יודע באיזה משקל, סביב צו המילואים. ובכל זאת לא יכולתי שלא לשים לב לצירוף המקרים הזה.
המלצר חזר עם מגש עמוס. הוא הניח על השולחן קנקן ענק מלא בנוזל ענברי ומזג ממנו לכוס זכוכית; לפניי הניח קוקטייל ירוק עם קישוטי לימון ופרחים; ובצד ארבעה צ'ייסרים של ערק. "תודה, גבר," שחרר אותו סרגיי, וכשנעצתי מבטים מסוקרנים במשקאות, הוא הסביר. "ובכן, גברת, את קיבלת את הצ'טורנגה, קוקטייל על בסיס ויסקי עם בזיליקום, לימון, מלפפון, נענע, מיץ אוכמניות ומלח ים. אני שותה בירה מיובאת מבלגיה במהדורה מוגבלת, את מוזמנת לטעום."
"יש פה חלוקה מגדרית מאד ברורה של המשקאות," הפטרתי.
"פמינאצית, פשוט תשתי."
אבל אני המשכתי לבחון את השולחן. "מה זה, כמה ליטרים יש פה?" בהיתי בקנקן הענק.
סרגיי חייך. "באנו להשתכר, לא?" הוא הניף את כוסו. "יאללה, תשתי כבר. לחיים!"
חייכתי ונטלתי בכניעה את הכוס. "לחיים." השקנו כוסות. לקוקטייל היה טעם מריר-חמצמץ שירד בחספוס במורד גרוני. "זה טעים!" התפעלתי, וסרגיי חייך בשביעות רצון. "אמרתי לך."
הייתי מוכרחה לקחת עוד כמה לגימות.
"אז מה עשית כל הסופ"ש?" שאל סרגיי.
"למדתי. וניגנתי הרבה. המון. אפילו השתמשתי במחברת שקנית לי."
"כן?!" הוא התלהב. "מה כתבת בה?"
"את השיר ששרנו כאן, עפיפונים. וגם התחלתי לכתוב שיר חדש אבל עוד אין לו מילים."
"עפיפונים זה שיר מדהים. אני חושב שלא אמרתי לך אז, אבל את היית פשוט מהפנטת על הבמה."
הסמקתי ופזלתי הצידה. "אתה לא צריך להתחנף. שנינו יודעים שרוני הייתה הכוכבת האמיתית." לרגע התחרטתי שבכלל העליתי את שמה של רוני בשיחה, אבל נראה שלסרגיי זה לא הפריע במיוחד. "בסדר, היא דפקה הופעה," הוא אמר. "עם סקסופון זה קל. אבל את היית מרגשת. ברגע שהתחלת לשיר קיבלתי עור ברווז. למה את לא שרה בבית?"
הוא אמר עכשיו בבית במקום בדירה?
"לא יודעת, זה מביך," הסמקתי. "זה פרוץ מדי. מנגינה היא מופשטת יותר, אז אני יכולה לדברר את התחושות שלי בלי להסגיר שום דבר. עם מילים זה שונה. כל המחשבות שלי על השולחן."
"אבל זה מה שמרגש," אמר סרגיי. "לא נראה לי שיש לך מושג עד כמה. כשנסיים את הקאדר הזה אני רוצה לשמוע את השיר החדש שלך."
"כן, המפקד," צחקקתי.
"אוי, לא," הוא טפח על מצחו. "לא צריך להחזיר אותי לצה"ל כבר מעכשיו."
"הפקודים שלך בטנק קוראים לך המפקד?"
"רק כשבא להם לעצבן אותי," הוא צחק. "וזה טנקים, ברבים. אני מ"מ, אני מפקד על שלושה."
"על שלושה טנקים?!" פערתי את פי.
"כן. תזכירי לי למה יצאתי לקצונה?"
"כי היית צהוב ומטומטם?"
"למה אף אחד לא הזהיר אותי בגיל עשרים?" הוא הרים את אחד הצ'ייסרים שלו. "בואי, בואי, אנחנו צריכים לשתות בשביל זה."
השקנו כוסות ובלענו בנשימה אחת את המשקאות החריפים. אבל אני מיד הנפתי גם את הצ'ייסר השני. "יאללה, שניים במכה," אתגרתי אותו. סרגיי חייך בהתלהבות והורדנו גם את המנה השנייה.
"אז מה בדיוק אתה עושה בתור מפקד על שלושה טנקים?" שאלתי. "אתה יושב בתוך הטנק?"
"אני בולט החוצה כדי לראות את כל השלושה, וגם את השדה." סרגיי חידש את מלאי הבירה שלו. "ובגדול מקבל פקודות בקשר ומתרגם אותם לשטח."
ניסיתי לדמיין את התמונה וכיווצתי את גבותיי. "זה לא מסוכן לבלוט מהטנק?"
"זה כן," הוא נשען לאחור. "מה איתך? את אף פעם לא מדברת על התפקיד שלך."
"מה אתה רוצה לדעת?"
"מה אתם עושים. למי אתם מאזינים. איך זה נראה."
צחקתי והשענתי את סנטרי על כפות ידיי. "אתה יודע שאני לא יכולה לענות על זה."
"גם אם אני ממש אתחנן?"
"אתה רוצה שאגיע לכלא, סרג'?" שאלתי בקול מתגרה. סרגיי רכן לעברי והביט לתוך עיניי. "אף אחד לא יידע שסיפרת לי."
"אף אחד חוץ מהשב"כ, והצבא, והמשטרה, ועוד כמה גופים..."
"את יכולה לפחות להגיד לי לאן את נוסעת מחר?"
"אתה יודע שלא," חייכתי. האלכוהול התחיל לסחרר את ראשי. סרגיי לגם מהבירה שלו ורכן עוד יותר קדימה. "מה אני צריך לעשות כדי שתתחילי לדבר, דניאלה?"
"אין לך מה לעשות," אמרתי, מודעת בכל תא בגופי לקרבה של פניו אל פניי. הדי הבושם שלו הציפו את אפי וגרמו לי לחוש שיכורה מאד למרות שהאלכוהול רק התחיל להשפיע.
למעשה, כשחושבים על זה, זאת הפעם הראשונה שסרגיי התבשם לכבודי.
טוב, לא בדיוק לכבודי, אבל במובן מסוים...
"בטוח יש משהו," הוא אמר.
"טוב," העמדתי פני מתלבטת. "אתה יכול לשלם את כל השכירות והחשבונות במשך חצי שנה."
"מה? את תמכרי את המדינה שלך בשביל לא לשלם שכירות חצי שנה?!"
"וחשבונות," הדגשתי. סרגיי צחק והציץ בכוס שלפניי. "סיימת את הקוקטייל שלך?"
הורדתי את מבטי וגיליתי שהכוס שלפניי התרוקנה לגמרי. "כן, מסתבר." נדהמתי לגלות שהקנקן של סרגיי כמעט גמור גם הוא. הוא איתר את ליאור בעיניו וסימן לו בידו את הסימן המוסכם להחלפה. כעבור רגע הגיע אל השולחן קוקטייל חדש, ורוד הפעם, קנקן מלא וסיבוב כפול נוסף של צ'ייסרים לכל אחד.
שתינו מיד את הצ'ייסרים הכפולים. התבוננתי בצוואר של סרגיי כשבלע את המשקאות בזה אחר זה, בעצמות הבריח הבולטות שלו ובשרירים הארוכים והחטובים של פלג גופו העליון. הוא הניח את הכוס השנייה על השולחן וחייך אליי. "מה?"
רק אז קלטתי שאני בוהה בו. "כלום. ניסיתי לדמיין איך אתה נראה במדים."
למה אמרתי את זה עכשיו?
"זה עושה לך את זה?" סרגיי קרץ לי, ואני גלגלתי עיניים. "אתה בלתי נסבל."
"אני בטוח שאת הורסת במדים."
הו, לעזאזל, מה עשיתי. "מדים לא מחמיאים לבנות כמו לבנים."
"חולק עלייך," סרגיי הניד בראשו. "אתן לוהטות במדים. בטח את, עם התחת שלך, וואו..."
"סרגיי!" צעקתי והתרוממתי כדי להצליף בראשו. הוא הרים את ידיו במגננה. "אני צוחק, אני צוחק! די עם האלימות!"
חזרתי למקומי. "אין לך אלוהים, אתה יודע?"
"די, תשחררי לי. אני שיכור."
השערות שלי סמרו והסטתי את המבט. עיניי נדדו בחלל הבר, כמחפשות תשובה הולמת, אך אז נתקלו במבטה של אלמה. היא עמדה על יד פודיום המארחת ונעצה בנו את עיניה, וברגע שמבטי נח עליה היא הזיזה את הראש.
"סרג'," התקרבתי אליו כדי לא לצעוק, וחיוך שובבי על פניי, "נראה לי שאלמה בוהה בך."
"אלמה?" סרגיי קימט את מצחו והסתכל לאחור בחוסר טקט מושלם. "אל תסתכל," התעצבנתי. הוא צחק והסתובב חזרה. "יכול להיות."
"נראה לי שמבאס אותה לראות אותך שותה עם מישהי אחרת." האם הרמתי לעצמי עכשיו בקול רם? למה האלכוהול הופך אותי לכזאת מביכה?
"היא רגילה לזה," אמר סרגיי בביטול.
"זה לא אומר שזה לא מבאס אותה."
הוא בחן אותי בחיוך משועשע. לא הצלחתי להחליט כיצד לפענח את המבט שלו: מצד אחד הוא נראה כאילו הוא עומד לצחוק, ומצד שני נראה כאילו הוא עומד להסתער עליי ולקרוע ממני את הבגדים. השדים השתוללו בעיניו.
הרגשתי איך התשוקה שדולקת בתוכי ומתעצמת. עכשיו היה תורי לחייך חיוך ממזרי. "סריוז'ה," פניתי אליו, "זצ'ם טי מניה סטרויש גלאסקי?"
זה היה המשפט היחידי שידעתי לומר ברוסית: למה אתה עושה לי עיניים.
גבותיו התרוממו בהפתעה, והוא פרץ בצחוק. "פטמו שטו יא ני מגו וזייאץ מאיי גלזה אט טיבה, דניאלה," ענה ברוסית מושלמת, והדופק שלי האיץ. "לא הבנתי כלום."
הוא נשען לאחור, שיכור מהנאה. "דווקא נשמע שאת מדברת מצוין."
"זה היה המשפט היחידי שאני יודעת להגיד," הסגרתי את עצמי. "אבל מה אתה אמרת? אני רוצה ללמוד!"
"אמרתי, זה מפני שאני לא יכול להוריד ממך את העיניים."
השתתקתי והבטתי בו. רציתי להמשיך לחייך אבל השפתיים שלי רטטו מדי. הייתי שיכורה מכדי להתלבט האם הוא התכוון לזה באמת או לא. זה היה גדול עליי. הייתי מסוחררת כל כך.
"אתה חייב ללמד אותי להגיד עוד דברים ברוסית."
"בכיף. איפה למדת את המשפט הזה בכלל?"
"כשהייתי בצבא חברה לימדה אותי מילים של איזה שיר ברוסית," סיפרתי לו. "שכחתי כבר את כל המילים, אבל את המשפט הזה אני זוכרת."
"גדול. המבטא שעשית לא רע בכלל."
"תודה, תודה," העמדתי פנים שאני משתחווה בפני קהל. "מהיתרונות של שמיעה מוזיקלית."
סרגיי העיף מבט חטוף בשעון הטלפון שלו. "מה דעתך שנזוז? מתחיל להיות מאוחר, ואנחנו בכל זאת צריכים לקום מחר בחמש בבוקר..."
"כן," חיוכי נמחק בבת אחת. לא היה כיף לחזור למציאות. "אין ברירה."
סרגיי סימן לליאור שאנחנו הולכים. ליאור הפריח לו נשיקה מהעבר השני של הבר ונופף לנו בידו. "אנחנו לא משלמים בכלל?" שאלתי את סרגיי.
"אל תדאגי. מחפים עליי."
הוא עטף את כתפי בידו והוביל אותי בין השולחנות. עברנו ליד הפודיום של אלמה, שעמדה שם ודיברה עם שני בחורים שהמתינו לשולחן, או התחילו איתה, או גם וגם. אבל כשהיא הבחינה בסרגיי חולף על פניה היא עזבה אותם בבת אחת ופנתה אליו. "זהו? הולכים?"
"כן," סרגיי נעצר לידה, "צריך לקום מוקדם מחר. הקפיצו אותי."
"לאן? לצבא?!" היא פערה את פיה.
"מישהו צריך להגן עלייך מהטילים, לא?" הוא חיבק אותה ביד אחת ונישק אותה שוב על לחיה. אני מוכנה להישבע שבאותו הרגע היא הסתכלה עליי בחיוך של ניצחון.
"בואי," אמר לי סרגיי והתחלנו להתקדם במעלה הרחוב.
התנדנדתי קצת. הייתי שיכורה יותר משחשבתי. לא ממש הרגשתי את הרגליים שלי כשהלכתי. הראש שלי צף איפשהו באוויר, מעליהן. סרגיי הלך לידי וידו התחככה בידי מדי פעם, בטעות, או לא בטעות. כל חיכוך כזה הטעין אותי בחשמל.
"אפילו לא ארזתי," התמרמרתי. "אין לי מושג לכמה זמן אני צריכה לארוז. אין לי מושג איפה המדים שלי אפילו."
"גם אני לא ארזתי. נארוז על הבוקר."
"זה אומר לקום עוד יותר מוקדם!"
"נישן בנסיעה," אמר סרגיי, ולי התחיל ליפול האסימון ששנינו עוזבים מחר לזמן בלתי ידוע. סרגיי שלף משקית הטבק שלו סיגריה שגלגל מראש והדליק אותה כדי לעשן בדרך. "כוס אמא של המדינה המזדיינת הזאת," קילל.
ניסיתי למקד את העיניים המזוגגות שלי בכברת הדרך שלפנינו. "רק שלא תתפוס אותנו איזה אזעקה עכשיו."
"אם מתחילה אזעקה אני לא יודע מה אני אעשה," אמר סרגיי.
"תצית איזו מכונית. מה קרה? כולם עושים את זה עכשיו."
הוא צחק, ממש. "בדיוק. בואי נלך לשבור איזה חלון של איזו חנות. יאללה, בגלל כל הפסיכופתים האלה אני צריך לחזור לחור המסריח ההוא ולסכן את החיים שלי? מה נסגר?"
"אל תדאג. אני אעדכן אותך בזמן אמת על כל מה שקורה. בשביל מה יש לך חפרפרת במודיעין?"
"יופי, תעדכני אותי כל הזמן," הוא צהל. "אני אהיה מחובר לטלפון באינפוזיה. אני אסדר שיהיה לי מטען בתוך הטנק."
צחקתי. "אני אסדר שתהיה לי קליטה מתחת לאדמה. מי יכול עלינו?"
"אף אחד," קרא סרגיי. צחקתי כל כך עד שכמעט נפלתי עליו, אבל הוא תפס אותי וייצב אותי בחזרה. "את קצת שיכורה," הוא גיחך, ולמרות שכבר התיישרתי חזרה, הוא המשיך להחזיק בי. אולי מפני שנכנסנו לבניין והתחלנו לעלות במדרגות.
"זה טוב," המהמתי, מתנדנדת בין ידיו. "לשתות זה חשוב. זה בריא ללב."
"וזה בריא לנפש. מילואים לא בריאים לנפש," אמר סרגיי.
"לא!" כעסתי. "וגם אין שם אלכוהול."
"ואין סמים."
"ואין מוזיקה."
"ואין סקס," אמר סרגיי.
"אין סקס," נאנחתי. עצרנו מול דלת הדירה בדיוק כשנכבה האור האוטומטי בחדר המדרגות. שמעתי את סרגיי מכניס את המפתח בחור המנעול ומסובב אותו בחשכה. נכנסתי לדירה אחריו, נעלתי את הדלת והנחתי את המפתח על שידת הכניסה. אבל כשהסתובבתי חזרה הוא התקרב אליי פתאום, לפת את מותניי בחוזקה והטיח אותי על הדלת. נאנקתי בקול מעוצמת החבטה, ומעוצמת החרמנות שהוצתה בתוכי. ריחו כיתר אותי מכל הכיוונים, נשימותיו היו חמות על פניי, ושפתיו כמעט נגעו בשלי. "אני לא יכול להחזיק יותר, דני," הוא לחש, ואז בבת אחת הצמיד את שפתיו אל שפתיי.

Alter A עקוב אחר Alter
שמור סיפור
לסיפור זה 10 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
תמשיכיייי
הגב
דווח
Danit A
Danit A
עדיין מחכים להמשך
הגב
דווח
guest
יפה מאוד
הגב
דווח
טען עוד 7 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Alter A
שותפים - פרק 25
שותפים - פרק 25
מאת: Alter A
שותפים - פרק 10
שותפים - פרק 10
מאת: Alter A
שותפים - פרק 15
שותפים - פרק 15
מאת: Alter A
שותפים - פרק 21
שותפים - פרק 21
מאת: Alter A
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D