כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

שותפים - פרק 21

כשכל העולם מתחיל להיסדק בין הידיים, הרבה יותר קשה לאחות את הסדקים שבלב.

חגיגות יום העצמאות, שהיו אמורות להתרחש ביום שלישי, התבטלו. היה אסור לצאת מהבית בכלל משעה שבע בערב ועד השעה שש בבוקר המחרת. רוח ההתרוממות שאופיינית לתקופה דוכאה לגמרי. אבל היה דבר אחד שהסגר לא הצליח לדכא: את ההתפרעויות בכבישים ובערים המעורבות. הפגנות נגד מדיניות הממשלה התפשטו לכל הארץ, וכמוהן גם מעשי הוונדליזם. חבורת ערבים פרצו לחנויות יהודיות, ניפצו זכוכיות והשמידו את התכולה. יהודים ארבו לקבוצת ערבים והיכו אותם באלות. ערבי אחד ביצע פיגוע דריסה ונורה בראשו.
סרגיי ואני התכנסנו בכל ערב מול הטלוויזיה ועקבנו בחרדה אחר מדינתנו הולכת ומתמוטטת לנו מול העיניים. חברינו הסטודנטים שהתגוררו ביפו חששו לצאת מן הבית אפילו כדי ללכת לסופר. קארין הודיעה שגם בירושלים המצב גרוע והיא וחבריה מסתגרים בבתים. התחבורה הציבורית שנסעה בכבישים המסוכנים בוטלה לגמרי. ראש הממשלה עלה לנאום כמעט מדי ערב, אבל האלימות המשיכה להתגבר. גלי ואני דיברנו שוחחנו הרבה על המצב בטלפון – במובן הזה, הנושא הציל אותנו מלדבר על הדברים הקשים לנו באמת.
סרגיי ואני היינו עמוק בתוך השגרה החדשה שלנו. להיות כלואה איתו בין אותם הקירות במשך עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, היה כלא מתוק מסוכר. ניסיתי, אבל לא הצלחתי להרחיק אותו ממני יותר. הצלופן שמסביב ללב שלי נקרע. בכל פעם שסרגיי הביט בי הלב שלי זינק, ובכל פעם שפנה אליי צמרמורת חמה עברה לי בגוף. הציפייה לפגוש אותו במטבח, או להסתגר בחדרי ולשמוע אותו דופק על הדלת, או לראות אותו פתאום שעון על משקוף הסלון ומתבונן בי מנגנת – הציפייה הזאת ניהלה אותי. חיכיתי ללכת איתו לסופר או להכין איתו ארוחה או לצפות איתו בטלוויזיה יותר משחיכיתי לכל דבר אחר.
ביום ראשון בערב, שבועיים בדיוק אל תוך הסגר, עלה ראש הממשלה לנאום והודיע כי הממשלה החליטה, החל ממחר, לנקוט בצעדים ראשונים ליציאה. הוא קשר את עניין ההתפרעויות לשגרה החסרה, והבטיח שמעתה ממשלת ישראל תעשה הכל כדי להחזיר את המצב לנורמה, ולהשיב את הביטחון לרחובות. בשלב הראשון מסעדות ובתי קפה ייפתחו לפי הגבלות התו הסגול, חנויות הרחוב ישובו לפעילות מלאה והקניונים לקבלת קהל חלקית. מוסדות התרבות יישארו סגורים, ובשלב זה גם מוסדות הלימוד. המהירות שבה סרגיי קיבל טלפון מהבוס שלו, שהודיע לו שהוא חוזר לעבוד, הייתה מדהימה. אבל אחרי השיחה סרגיי אמר שהוא רוצה, במקביל, להתחיל לחפש עבודה בתחום שלו ברצינות.
גם אני הייתי צריכה ליצור קשר עם התלמידות שלי ולהחליט ביחד איתן כיצד נחזור ללמוד, אבל לפני שהספקתי לשלוח להן הודעה, קארין התקשרה. "יצאנו מהסגר בדיוק בזמן. אני באה אלייך ביום חמישי ואנחנו חוגגות לך יום הולדת."
"כן?" צהלתי. "הנסיעות לא יכבידו עלייך? אני יודעת שאת מסיימת ללמוד בחמישי יחסית מאוחר."
"זה יום ההולדת שלך, אני אקריב שיעור אחד בבצלאל ואבוא מוקדם," השיבה קארין. "חוץ מזה, אני אשמח לצאת קצת מהעיר הזאת ולנשום אוויר. שרפו אתמול מכונית מתחת לבית שלי."
"מה?!" בלעתי רוק. זה קרוב יותר ממה שאני חושבת; לא רק על מסך הטלוויזיה.
אחרי השיחה עם קארין סיפרתי לסרגיי על התוכניות ליום חמישי.
"יש לך יום הולדת ביום חמישי?" שאל סרגיי בהפתעה.
"כן, בעשרים ושמונה למאי," חייכתי. "איזה טיימינג טוב לצאת מהסגר!"
"יאללה, עושים לך מסיבה?"
"מסיבה?"
"חייב לעשות לך ג'אם יום-הולדת. נעשה אצלנו בדירה."
התלבטתי לרגע, ואז הנהנתי לאט. "כן. למה לא. זה יכול להיות מגניב דווקא."
מאוחר יותר באותו הערב פרשנו לישון. התכרבלתי בתוך השמיכה וניסיתי לדמיין איך ייראה יום חמישי. יום ההולדת שלי הפך מתאריך שחוזר בכל שנה לאי של שפיות בים הטירוף של המציאות העכשווית. אחותי, הקורונה, הסגרים, ההתפרעויות – הכל היה שחור. איכשהו סרגיי נעשה הדבר היציב בחיי. עם המחשבה הזאת מקננת בראשי, חושיי התערפלו ושקעתי בשינה.
בפעם הבאה שהתעוררתי החדר היה עדיין חשוך. לא היה מקום לטעות: הצליל הטורדני שהעיר אותי וחדר לאט לאט לתוך הכרתי היה אזעקת סירנה.
לא ידעתי מה השעה, אבל בוודאי היה מאוחר בלילה. יצאתי אל המסדרון. סרגיי בדיוק יצא מחדרו והרים אליי מבט מטושטש. "יש אזעקה?" שאלתי אותו בבלבול, והוא הנהן לכל הכיוונים, מבולבל בעצמו. "את חושבת?"
יצאנו אל חדר המדרגות. שכנים בפיג'מות מכל הסוגים יצאו גם הם מדירותיהם בהדרגה.
"זאת אזעקה, נכון?" שאלה אישה צעירה, עם צמה פרועה משינה ותינוקת כבת חודש בחיקה. בעלה, שעמד לצידה, היה מרוכז בדבר-מה שקרא בטלפון. "בפיקוד העורף יש דיווח על אזעקות בכל גוש דן."
כתפו של סרגיי הייתה קרובה מאד לשלי. אבל כשהצצתי בו, גיליתי שעיניו נעולות על משהו שנמצא בעבר השני של המסדרון. לא היה קשה לאתר מה משך את תשומת ליבו; בחורה כבת גילינו עמדה שעונה על הדלת ממול, לבושה בחלוק ורוד ונעלי בית בצורת ארנבים. שיערה הארוך הגיע עד מותניה, ועורה החלבי נראה רך למגע כמו משי. היא הייתה יפהפייה, והביטה בסרגיי בחזרה באופן שלא משתמע לשני פנים.
לפתע פיצוץ חזק נשמע והרעיד את יסודות הבניין, ואני תפסתי בזרועו מתוך אינסטינקט. מעולם לא חשתי פחד כה אמיתי לפני כן. "מה זה היה?" שאל שכן מבוהל.
"יירוט," השיבה שכנה אחרת בביטחון.
"זה לא היה נפילה של רקטה?"
"כתוב במבזקים של מאקו שיש יירוטים מעל גוש דן, עוטף עזה וירושלים."
"עכשיו הם יורים טילים לפה?" מלמל השכן בחוסר אמון. אני עזבתי את זרועו של סרגיי במבוכה והוא הפנה אליי את ראשו. "את בסדר?"
"כן. נבהלתי."
"עוד לא נגמרה המגפה וכבר מתחילה מלחמה," התמרמר שכן קשיש שזיהיתי מהקומה מעל. "מה השלב הבא? צונאמי?"
כולנו צחקנו עד שפיצוץ נוסף נשמע. הפעם אגרפתי את ידיי בחוזקה והצמדתי אותן לצידי גופי. רק חסר לי לתפוס בו שוב, זה מספיק מביך גם ככה. אחרי דקה ארוכה של שקט תפסתי את השכנה היפה מגניבה אליו שוב מבטים ונהיה לי יבש בגרון.
"טוב, אפשר לחזור?" שאלה האמא עם התינוקת את בעלה. הוא הנהן בעייפות והם נכנסו בחזרה לדירתם. כולם החלו להתפזר. נכנסתי בחזרה אל הדירה וסרגיי נכנס אחריי, אבל לא שמעתי אותו נועל את הדלת, אז הסתובבתי לאחור כדי לנעול במקומו – אלא שהוא בדיוק צעד קדימה והתנגש בי. ברגע הראשון הייתי בטוחה שידי פגעה ברגלו, אבל המהירות שבה הוא נרתע לאחור הבהירה לי שמה שהרגשתי ממש לא היה הרגל שלו. הצלחתי לראות אך בקושי את הבליטה הנוקשה שבין רגליו, אבל ללא ספק הרגשתי אותה. מרוב מבוכה כל שערותיי הסתמרו והלב שלי נאלם. "סליחה," מלמלתי חנוקה, והתפללתי שסרגיי לא יבין שאני הבנתי. הוא כחכח בגרונו ונעל את הדלת. "לילה טוב," לחש והלך אל חדרו.
חזרתי לחדרי בצעדים רועדים וטיפסתי אל המיטה. לא הצלחתי למצוא את המילים שיסבירו לי – שפשוט יסבירו לי מה. הצלחתי להעלות בדעתי רק דבר אחד: השכנה הזאת הייתה כל כך מושכת בעיניו, שדי היה במבטיה החטופים במסדרון כדי לגרות אותו לרמה הזאת.
נכנסתי עם הטלפון למיטה וחיפשתי משהו שיסיח את דעתי, לא משנה מה. לא לקח לי הרבה זמן להתייאש מהפייסבוק ומהאינסטגרם ומהטינדר. ההחלטה להתקשר אליו כמעט נקבעה מעצמה.
למרות שהשעה הייתה שתיים וחצי בלילה, יואב ענה אחרי שני צלצולים. "הלו?"
"היי," אמרתי. "אני מפריעה?"
"לא. מה הולך?"
"אהה... סתם רציתי לדעת אם אתה בסדר," קשקשתי. שמעתי אותו מגחך מהעבר השני של הקו. "כן, היו יירוטים מעל הראש שלנו. בדיוק חוזר למיטה. מה איתך?"
"גם אצלנו היו כמה," אמרתי, "ממש מפחיד."
"ממש."
"מה חוץ מזה?"
"בסדר," הקול שלו הצטרד קצת, ולפי הרשרוש ששמעתי ברקע ניחשתי שהוא בדיוק נכנס למיטה. "מה איתך?"
"לא יודעת, לא כל כך מצליחה להירדם," הודיתי, ושקלתי את מילותיי הבאות. "מה הסיכוי שאתה ספונטני עכשיו?"
יואב התמהמה עם תשובתו. "דני, האמת שהתחלתי לצאת עם מישהי."
"אה." נעצתי מבט בתקרה.
"מצטער. אבל נראה לי פחות מתאים שנמשיך לדבר."
"אוקיי. ברור."
"לילה טוב," הוא אמר.
"לילה טוב," לחשתי וניתקתי את השיחה מיד, עוד לפני שסיימתי את המשפט.

חמאס התחיל לירות קטיושות אל עומק הארץ. האזעקות תפסו אותנו בכל רגע ביום: אוכלים ארוחת בוקר, מסכמים שיעור בזום, עושים קניות בסופר ואפילו חופפים במקלחת. ביום שלישי בערב, בזמן שהתקלחתי, נשמעה שוב אזעקה; לא חלף רגע וכבר שמעתי דפיקות רמות על דלת האמבט. "דני!" קרא סרגיי. מיהרתי להתעטף במגבת ופרצתי אל המסדרון, סמוקה מהמקלחת החמה. יצאנו יחד אל חדר המדרגות. לא הייתי הראשונה שיצאה במגבת, אבל יתכן שהייתי הראשונה ששקלה פשוט להמשיך להתקלח. דווקא אז השכנה היפה לא הייתה; תפסתי את סרגיי מחפש אותה בעיניו והלב שלי נמחץ. גם אם אעמוד מולך עירומה אתה עדיין תחפש אותה קודם, נכון? חשבתי במרמור.
מערכת כיפת ברזל עבדה כל הזמן, אבל היא לא הייתה מושלמת. כמות הטילים שנשלחה אל עומק ישראל הייתה משהו שלא ראינו בעבר. התחלנו לשלם בהרוגים מרסיסים, ואחר כך גם מפגיעות ישירות. הוונדליזם ברחובות נמשך, ורשימת הקורבנות מלינצ'ים, פיגועים, ומריבות בין כנופיות הלכה וגדלה – יהודים וערבים כאחד. הארץ העלתה אש ותימרות עשן, ואני פחדתי לדרוך ברחוב ולהיכוות מהאדמה הבוערת.
למרות השיחה עם המעסיק שלו, סרגיי עדיין לא חזר לעבודה. נראה שכל המדינה נכנסה למין קיפאון ואיש לא ידע מה יוליד המחר. בכל זמן שלא היה בשיעור של האוניברסיטה, סרגיי היה בסלון. הוא אכל בסלון ועשה שיעורי בית בסלון, הוא אפילו קיפל כביסה בסלון. הטלוויזיה הייתה פתוחה על מהדורת החדשות ששידרה כעת עשרים וארבע שעות ביממה, ללא הפוגות בידוריות מכל סוג שהוא, והדבר הזכיר מעט את התקשורת סביב הסגר הראשון – אבל עם יותר פאניקה.
סרגיי היה צמוד למהדורת החדשות כמו למגנט. הוא כמעט לא דיבר, שתה המון בירה, ובטח שלא היה מסוגל לדבר על מה מטריד אותו כל כך חוץ מהסיכוי שיקראו לו למילואים. התחלתי לחשוד שאולי חוויותיו מצוק איתן מורכבות ואפלות יותר משנדמה לי.
יום חמישי הגיע לבסוף ועימו יום ההולדת שלי, אבל אני התקשיתי להתרגש מהמסיבה הצפויה. למען האמת, המתנתי לביטול הג'אם – וגם לביטולה של קארין. קמתי אחרי שינה טרופה, מלילה שנקטע שלוש פעמים מאזעקות, ודידיתי אל הסלון כדי להטעין את מצבריי בקפה. עוד לפני שהספקתי לתהות אם סרגיי התעורר ראיתי אותו עומד בפתח הדירה ומשוחח עם מישהו שעמד במסדרון.
מישהי.
לא הכרתי את הקול, אבל היא אמרה: "ממש תודה, הצלת אותי."
"בטח, בכיף. את מוזמנת תמיד," הוא השיב בקול חמים וחיבק את הבחורה. "אני ארצה לטעום."
היא צחקקה. "ברור. אני אקרא לך לבוא לטעום כשיהיה מוכן."
"תזכרי," הוא הדגיש, ואחרי חיבוק נוסף סגר את הדלת. כשהסתובב והבחין בי, זינק בבהלה. "דני. הבהלת אותי."
"סליחה."
"מגיע לך מזל טוב, נכון?" הוא פרש את זרועותיו והעניק לי חיבוק גדול. עצמתי את עיניי ונתתי לעצמי להתמכר לרגע לתחושה שהוא עוטף אותי.
"מי זאת הייתה?" התנתקתי מהחיבוק ופזלתי אל הדלת.
"עמליה, השכנה ממול," אמר סרגיי.
נפלא, חשבתי. אפילו השם שלה הוא ארוך ו"נשי" כמו שהוא אוהב.
"היפה?"
סרגיי חייך בזווית פיו. "יפה זה אנדר-סטייטמנט, אבל כן."
נשכתי את הלשון והלכתי אל המטבח, בתקווה שהשיחה תתאדה. אבל סרגיי הלך אחריי, ונראה שהוא דווקא רצה להמשיך לדבר על עמליה. "היא מקסימה. באה לבקש ביצים לפשטידה ואמרה שתביא לנו לטעום כשיהיה מוכן."
לא בדיוק. היא אמרה שתבוא לקרוא לך לטעום כשיהיה מוכן.
"גם יפה וגם אופה," סיננתי ופתחתי את המקרר בתנופה. שמעתי את סרגיי מגחך מאחוריי. "מה זה, את מקנאה?"
שלפתי את החלב והשתדלתי להישאר רגועה. "ראית איך היא נראית?" חייכתי אליו. "איך אפשר שלא?"
"את לא פחות יפה ממנה."
כן, ממש. "תודה, אבל אנחנו עדיין נשלם חצי חצי את החשבונות."
סרגיי צחק. "אני מתכוון לזה, דניאלה."
"אל תעצבן אותי, אני עוד אלשין לה שעמד לך בגללה." בכנות, אין לי מושג מאיפה היה לי האומץ לומר את זה. לא חשבתי בכלל, פשוט יריתי את המילים מפי. חיוכו של סרגיי נמוג. "מה?"
"באזעקה הראשונה, בראשון בלילה," הזכרתי לו, אבל עוד לפני שסיימתי את המשפט כבר התחרטתי שהעליתי את הנושא בכלל. יכול להיות שהוא לא שם לב שהרגשתי? איך אני מחלצת את עצמי מהמצב הזה עכשיו?
עיניו של סרגיי התבהרו פתאום בהבנה, והוא פרץ בצחוק. "זה מה שחשבת? תודה על המחמאה, אבל אני לא בן שש-עשרה. לא עומד לי סתם מלראות מישהי יפה."
"אתה בטוח?" ניסיתי להקניט אותו. "זה לא היה הרגל שלך, מה שהרגשתי."
"אם תמשיכי לדבר ככה, אני אתחיל לחשוב שנהנית למשש אותי."
הסתובבתי ומזגתי לי מים חמים לספל. "אתה תחשוב את זה בכל מקרה, לא משנה מה אני אגיד." הופתעתי מרוח המתירנות שהשתלטה עליי. אבל נראה שסרגיי דווקא התלהב מזה. "אני אדאג שיעמוד לי לעתים קרובות יותר לידך."
"טוב, עכשיו זה על גבול ההטרדה," הרמתי את קולי כדי שהדבר לא ישתמע לשני פנים, אבל בתוך תוכי בערתי כמו לבה מבעבעת. אם השיחה הזאת לא תיפסק עכשיו...
"תגידי," אמר סרגיי, "מה שלום יואב? לא ראיתי אותו כאן לאחרונה."
אוקיי. היא נפסקה.
לקחתי את ספל הקפה והתיישבתי מולו על יד השולחן. "יואב חתך ממני. הוא התחיל לצאת עם מישהי."
"אשכרה?" סרגיי נראה מופתע באמת. "הייתי בטוח שהוא בעניין שלך."
"בעניין שלי? מה פתאום? אתה יודע שזה לא היה רציני."
"מהצד שלך, אבל מהצד שלו נראה שממש מצאת חן בעיניו. במיוחד כי היה לו כל כך קשה להתחיל איתך."
"אני לא חושבת," עיקמתי את האף. "ונגיד שאתה צודק, אז למה הוא התחיל לצאת עם מישהי אחרת וחתך ממני?"
סרגיי גיחך. "כי הוא ידע שתסרבי אם הוא יציע משהו כזה."
"מה אתה מקשקש."
"רוצה להתערב? תזמיני אותו לג'אם היום. אני מתערב איתך שהוא מתייצב כאן בלי לשאול שאלות."
גלגלתי עיניים והסתכלתי הצידה. "האמת, אני חושבת שכדאי לבטל את הג'אם היום."
"מה? למה?"
"תראה את המצב הביטחוני."
סרגיי שילב את ידיו על השולחן. "להפך, דני. עוד שנייה אני מקבל צו שמונה ואני מתערב שגם את. לא כדאי לנצל את הזמן כל עוד אפשר?"
"צו שמונה?" צחקתי. "מה אתה מגזים? בסך הכל יש אזעקות בתל-אביב. אם אתה מקבל צו זה אומר שרוצים להיכנס קרקעית."
"בחדשות מדברים על האפשרות הזאת כבר כמה ימים."
"התקשורת אוהבת לפמפם פחדים סתם כדי להעלות את הרייטינג," הפטרתי. "חוץ מזה, מדיבורים בטלוויזיה ועד כניסה קרקעית יש דרך ארוכה."
"זה גם מה שאמרו בצוק איתן," סרגיי הקשיח את לסתותיו, "בסוף נכנסנו." פניו נעשו חיוורות מעט והוא פתח את כותרות החדשות בטלפון כפי שנהג לעשות בזמן האחרון, כאילו היה ביכולת הכתבים של וויינט לחזות את העתיד. "אני מופתע שאותך לא גייסו עדיין," הוסיף.
"רואה? כנראה שהמצב לא כל כך נפיץ כמו שאתה חושב."
אבל סרגיי הניד בראשו. "אני יודע שאצלנו זה עניין של זמן. ואם תשאלי אותי, לא הרבה בכלל." הוא הידק את שפתיו זו אל זו ולא יסף. הלחץ שלו התחיל להלחיץ אותי. "בסדר, סריוז'ה," אמרתי בעידוד, "נעשה לך מסיבה, מאמי."
זה עבד; הוא צחק. "תפסיקי לקרוא לי ככה."
"למה?" הטיתי את ראשי. "רק לך מותר להציק לי?"
סרגיי רכן לעברי מעל השולחן ונעץ מבט תוהה בחזה שלי. "מה יש לך פה?" הוא קירב את ידו ואני השפלתי מבט במבוכה. ידו הגדולה כבר כמעט נגעה בחולצה שלי, ואז עלתה למעלה ונכנסה אל תוך פניי. הוא נשען לאחור ופרץ מצחוק, מרוצה מעצמו, ואני פשוט הסתכלתי עליו. "מאד בוגר."
"את מתה עליי," הוא קרץ לי כשקמתי מהשולחן. "מתה ממך," סיננתי בזמן שחלפתי על פניו, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, כמה שהוא צודק.

Alter A עקוב אחר Alter
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
אביטל סיאני
אביטל סיאני
הפרלמנט דורש פרק חדש
הגב
דווח
⁦♡⁩~Tehila~⁦♡⁩
⁦♡⁩~Tehila~⁦♡⁩
העם דורש פרק חדש
הגב
דווח
Alter A
Alter A
קיבל :)
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
דייטינג
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .
לא מגיע לך .
לא מגיע לך .
מאת: Anael Sol
הרי הוא כבר מכיר אותך.
הרי הוא כבר מכיר אותך.
מאת: Lia Marie
סיפורים אחרונים
ורד
ורד
מאת: Alter A
בין צ'צ'נים למלחמות דת
בין צ'צ'נים למלחמות דת
מאת: Justice gov
שני ילדים בעולם
שני ילדים בעולם
מאת: סנופקין M.F
לשיר מכל הנשמה 4
לשיר מכל הנשמה 4
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D