כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

נימי 2- פרק 9

"יחס משפיל שכזה"

9

כלום.
כלום.
שום דבר.
כלום.
כלום.
שום דבר.
כלום.
כלום.
טוב, די.
אפשר ככה לסכם את היציאה שלי מהבידוד. הלכתי לעשות סיבוב במתחם ליד הבית שלי כשהגיעה ההודעה המיוחלת ממשרד הבריאות וחזרתי הביתה. מה עוד יש לעשות? יש איזושהי סדרה בשם ברידג'טון או משהו כזה בנפטליקס שכולם מדברים עליה. אז ככה יהיו החיים מעכשיו, רק סדרות לבריחה מהמציאות? מתי המציאות תחזור?
מה שכן חוזר זה הבייביסיטרים ורופא השיניים. שבוע הבא מתחיל להשתבץ, השבוע עוד די פנוי. ומשעמם. יש לי מחר לק ג'ל לתור שהתבטל שבוע שעבר, מחרתיים פסיכולוגית וזהו זה לשבוע. בשישי אני אשמור על הבת של שכנה שלי, כשתצא מהבידוד שלה ביום רביעי, כדי שנטייל קצת. קניתי לה מתנה מדלתא פיג'מה של טאמפר הארנב של במבי והיא כזאת מתוקה. עושה לי חשק לילדה משלי. אני מפרסמת את הפיג'מה באינסטגרם, ונכנסת שוב יזום לפרופיל של נמרוד. הוא לא העלה כלום כבר כמה ימים. הוא לא טיפוס שמעלה כל יום גם ככה, כן? אבל אחד לשבוע. משהו... כלום. שום דבר.

אני מכינה פנה פיצה מוקרם עם מוצרלה כמו בקפה גרג בצהריים, בערב אופה עם אחותי ואבא אוזני המן ועדיין- התחושה לא חולפת. גם הציפורניים החדשות שלי לא גורמות לי להרגיש יפה יותר. אני חושבת שאני יודעת מה מקור התחושה, ופותחת הכל בטיפול.
"אני לא יודעת מה זאת השגרה הזאת. היא לא מלחיצה בכלל, די משעממת. נטולת התקפי חרדה." אני מדברת מהר. "אנחנו עוד מעט שנה ככה. שנה! כמה זמן נהיה ככה, אף אחד לא יודע. אני יודעת, את אמרת את זה מיליון פעם, שאני לא היחידה שמרגישה חוסר ודאות. ועדיין, עדיין. לאדם שסובל ממתחים וחרדה כמוני, כל הדבר הזה לא בריא."
"את היית רוצה לחזור לשגרה?" הפסיכולוגית שלי שואלת.
"אולי לחיים שהיו לי, לא לעבודה." אני עוצרת לרגע.
"מה קרה?" היא מסתכלת עלי בעיניים החומות שלה. הן מבריקות דרך המנורה שנמצאת על יד השידה הצמודה לכורסה עליה יושבת.
כל הזיכרונות מהעבודה מהתקופה שלפני החל"ת מציפים אותי. אני לא באמת מתגעגעת לעבודה כמו ליציאות, לבילויים, להתאפר, להתלבש, להתרגש... אז אולי טוב לי, ככה, כשאני לא עובדת? וגם את זה אני פותחת.
"את מרגישה ככה? שלא תחזרי לעבודה יותר?" היא לוחצת חזק על פצע שאני מדחיקה את הראייה שלו. יודעת שהוא מדמם מתחת לבגדים וזקוק לחיטוי. אני עדיין לא מוכנה לקבל את זה שנפצעתי.
"אני יודעת שלא. אין טעם להשלות את עצמי. הם מחפשים עובדים חדשים שם ויום אחד עשיתי גוגל מה זה אומר. האמת הייתה כתובה שחור על גבי לבן- חל"ת כפויה=פיטורים. גם לא הייתי מאושרת שם. אני חושבת שאפשר להגיד את זה כבר. לקראת הסוף תהיתי עד מתי אוכל לסחוב ככה, עם יחס משפיל שכזה מהמנהלים שמעלי."
היא מהנהנת. "את העלית את זה כמה פעמים בטיפול."
"מי אוהב לקום לעבודה שאולי הוא אוהב את התפקיד בה, אולי היא מספקת לו ריגושים, אבל מתנהגים אליו כאילו הוא... כאילו הוא תוקע את אלה שרוצים לקדם כי הם מקורבים." אני נזכרת בשיחה שהייתה לי עם אבא בבחירות, בתחילת מרץ 2020. הוא אמר שככה זה בכל עבודה.
"ככה הרגשת? שמקדמים אנשים על חשבונך?"
"אני יודעת שזה היה ככה!" ואני מתחילה לדמוע. "היה את הכנס הזה, איפה שנימי ואני נפגשנו והכל קרה... הרגשתי שם כמו איזה סמרטוט. בתכלס מי שהחיה אותי, גרם לי לצפות זה... זה נימי! למי כיף לעשות את כל העבודה השחורה ואפילו תודה הוא לא מקבל?"
"היית רוצה לקבל תודה?"
"אני לא יודעת."
"את יודעת מה את רוצה? מה יעשה לך טוב בתקופה הזאת?"
"הספר," אני משתנקת. "התחלתי בבידוד לברר על להוציא אותו לאור."
"נשמע שאת נאחזת בו. העלית אותו כמה פעמים בפגישות שלנו לאחרונה."
אני מנגבת את הדמעות עם חתיכת טישו. "כן. אין לי משהו אחר. יש לי רק כישרון כתיבה."
"אני לא מכירה הרבה אנשים שמגשימים את החלומות שלהם. אל תקטיני את עצמך. באת צעירה עם חלום והפכת אותו למציאות. זאת עובדה. הוא ברזומה שלך. אף אחד לא יכול לקחת לך אותו." הפסיכולוגית מסתכלת על שעון היד שלה. "נגמר הזמן. בואי נעשה דבר כזה. עד הטיפול הבא תחשבי על משהו שיעשה לך טוב. אם זה עדיין הספר, בואי נגדיר צעד של איך ממשיכים להשתמש בו כריגוש כזה או אחר. מה דעתך?"
אני כמעט עונה 'לא יודעת' ובסוף מסתפקת בהנהון. אני יוצאת מהקליניקה אל הרכב כשבחוץ היום נעלם והכל שחור ונוסעת חזרה לשגרה האפורה שלי.
***
כשאני חוזרת לקליניקה שבוע אחרי, קורים דברים.
1. אני מתחילה להכיר את הדיסק החדש של טיילור סוויפט ומזדהה עם שיר שנקרא LONG STORY SHORT. בקיצור, זה היה הבחור הלא נכון כל הזמן הזה. ככה הרגשתי עם איתי. ועכשיו אני מרגישה דברים לנמרוד וכולי בקטע שלו. כמה נפלתי, התרסקתי, חיפשתי... בסוף מצאתי.
2. השגרה שנעה בין בייביסטרים לטיפולים אצל רופא השיניים מאזנים לי את השבוע. יש לי בשביל מה לקום בבוקר. בשביל מי, יותר נכון. הבת של שכנה שלי בכתה כשנפגשנו לראשונה, אמרה שהיא פחדה שלא ארצה לדבר איתה בגלל הקורונה. נתתי לה חיבוק והבטחתי לה שנישאר חברות לתמיד.
3. נמרוד יצא מהבידוד הבוקר. הוא העלה סרטון לאינסטגרם מחדר הכושר עם סטיקר מהבהב של WELCOME. אני לא יודעת כמה זה בריא לחזור להרים משקולות ישר, אבל הסטורי שהוא העלה הוא בכלל מהליכון.
מה שמשך את תשומת הלב שלי יותר מכל היה שאין לו שיער. שוב גלח. פתאום עניין המשיכה חזר. אני נמשכת אליו? אני נמשכת, באופן לא ברור, לשיער שלו. וככה אני מוצאת את ההודעה מפברואר של שנה שעברה "מה קרה לשיער שלך", מצטטת אותה וכותבת:

יש לי דז'ה וו

במשך כל היום עד הכניסה לטיפול, להתחשב בכך ששלחתי לו את ההודעה בבוקר, הוא לא ראה אותה. אני כבר מניחה שהוא יסנן אותי, כשאני נכנסת פנימה אל הקליניקה. כשאני יוצאת, עוד לא עוזבת את החדר של הפסיכולוגית, מופיעה ממנו הודעה.

"על מה דז'ה וו"

ה-שיר.
בפרק הבא הקשר עם נמרוד יעבור למצב קר-חם. הסוף שלו יהיה מוזר. ומפתיע.

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
חלומות
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
לא מגיע לך .
לא מגיע לך .
מאת: Anael Sol
סיפורים אחרונים
לשיר מכל הנשמה
לשיר מכל הנשמה
מאת: שיר פיליבה
אילת
אילת
מאת: שיר פיליבה
וידוי
וידוי
מאת: Tahel RT
אילת
אילת
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan