כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

נימי 2- פרק 8

בידוד

8

היתרון היחיד בביבייסיטר כעבודה הוא שבשישי האמא בבית, וכך גם לי יש חופשי. זה נותן לי בוסט של אנרגיה בחמישי בבוקר, ככה שאני מזנקת מהמיטה ומשתלטת לשכנה שלי על המטבח. אני מכינה קצפת, פנקייקים וטוסטים וכולי מאושרת. אפילו מצלמת את המתוקה נהנית מהאוכל בסעודה הקטנה של שתינו.
הארוחה הזאת תפסה לי את כל הבוקר והצהריים, כי גם צריך לפנות, לרחוץ כלים ולנקות. ככה אני מתפנה לשחק איתה כשהשעה כמעט שלוש. ככל שהזמן יותר ממוקד ולא מפוזר, ככה אני נהנית יותר. אנחנו משחקות שוב בסולמות וחבלים ואז היא מכינה תיאטרון בובות ואני הקהל. אני אוהבת להעמיד פנים שאני קהל חצוף שאומר שההצגה משעממת, והיא מתעצבנת עלי ואומרת שאפסיק כבר.
שכנה שלי מאחרת, אומרת שמתעכבת בסופר, ולכן אני כותבת לאחותי שלא נספיק כבר היום ללכת לחפש מתנה לבת של שכנה אחרת. אנחנו מסכמות שנלך בשישי בבוקר- ומקיימות.
החנות שליד הבית שלי, בכל זאת מותר ללכת עד קילומטר, מאולתרת עכשיו באוויר הפתוח. השמיים אפורים ואני בפחד שירד גשם וככה לא נספיק להגיע לבית עם הבלונים ונצטרך להסתפק רק במתנה. יש תור ממש ארוך שמשתרך עד שולחן, בו מישהי עם קופה לוקחת הזמנה. אחד העובדים כל פעם לוקח אותה, הולך אל פנים החנות וחוזר החוצה עם מה ששילמת עבורו. הרב כאן בשביל בלונים ואיזשהו צעצוע, אנחנו לא היחידים.
רגע לפני שמגיע תורנו, מגיע גם שוטר. אני מגלגלת עיניים, מקווה שלא חיכיתי לשווא מעל שעה. אחותי מקווה כמוני ומוסיפה שלא אכפת לה לחכות עוד, גם ככה אין מה לעשות, רק שהחנות תקבל את האישור שהיא בסדר. השוטר מבליג, רק מבקש שנשמור מרחק של 2 מטר אחד מהשני והולך.
אנחנו קונות זר בלונים צבעוני עם בלון גדול של חד קרן ומתפללות כל הדרך שהרוח לא תתחזק ושהגשם לא יופיע. הוא חוזר כשאנחנו שני בניינים לפני הבית שלנו, ואנחנו דופקות ריצה אל הלובי וצוחקות כל הדרך עד לדירה.
אנחנו נשארות בבית של השכנה האחרת, זו שלבת יש שלה יום הולדת, עד אחרי הצהריים. היא מזמינה בשבילנו פיצה, ויחד עם אמא אנחנו באווירה משפחתית בעולם בו מרגישים בידוד ובדד יותר מתמיד. אמרתי בידוד בכוונה. מאוחר יותר באותו הערב, שישי בלילה, השכנה שאני שומרת על הבת שלה מתקשרת ומספרת שהיא חיובית לקורונה. הילדה. אני כועסת שהיא לא סיפרה לי בכלל שהיא לקחה אותה לבדיקה או קיבלה הודעה שמישהו בגן חיובי. היא גם אומרת שזה נפל עליה בהפתעה.
וככה, במפתיע, אחרי שהצלחתי לשמור על עצמי במשך שניים וחצי סגרים, הוא בא- הבידוד הראשון שלי.

"מה זאת אומרת אין בדיקות באזור?!" אני נובחת על הפקיד בטלפון.
אמא מצטרפת. "אם אסור לצאת מהבית ואין באזור, צריך לקחת את האוטו. זה מותר בכלל? לצאת מהעיר?"
"זה חוקי, תצטרכו להראות אישורים שמופיעים באפליקציה של קופת החולים." הוא מדקלם כמו רובוט את ההנחיות, בטח דיבר עם אלפים כמונו בעשרת החודשים האלה.
מוצאים לנו בדיקת קורונה ביום שלישי בקרית אונו. היום יום ראשון. יש לי יומיים מלאים להיתקע בבית, מזל שיש מרפסת. וככה אני מתיישבת על הרצפה בחדר, המקום אותו אראה הכי הרבה מסתבר, לוקחת את היומן ומתקשרת לבטל הכל: פדיקור, לק ג'ל, גבות, שפם... כולן עובדות במחתרת. אין באמת תחושה של סגר, כבר אמרתי? אבל עכשיו אני בכזה.
עמוק בתוך המחשבות עם עצמי ביום הזה, אני מבינה שהמחשבות יהיו החברות שלי. אני לא חובבת נטפליקס, ולכן מוצאת את עצמי קוראת ספר. אני כתבתי ספר ופרסמתי אותו באתר בשם MYPEN, קראתי לו "להילחם בשבילו". כבר ביררתי על הוצאה לאור שלו אי שם ב-2019. זה החלום שלי. אולי אני צריכה להוציא אותו לאור?
ואת הערב והלילה של היום הזה אני מעבירה בגוגל. בודקת, יוזמת, שואלת שאלות. הבטן מתחילה לכאוב לי ולא האף/ריאות/גרון. זה טוב. אני מתרגשת. אני הולכת לישון כשאני חולמת על עצמי מצטלמת לעיתון לאישה כסופרת מצליחה ומחייכת. החיוך נמחק כשאני מריצה את השאלה בה יבדקו אם אני בזוגיות, תמיד מחטטים בחלק הזה בחיים. נמרוד אמור לדעת שאני בבידוד, הרי סיפרתי את זה לחברים שלנו. למה הוא לא כותב לי כלום? הוא חושב עלי בכלל?
למחרת היום עובר מהבוקר עד אחרי הצהריים במהירות. אנחנו מכינים נאגטס ביתי, והוא יוצא יותר טעים מהמקדונלד'ס. תחילה, אמא צופה בסרטונים ביוטיוב. אחר כך, אחי מבקש מחבר שלו להביא לנו חומרים מהסופר (מסתבר שכשהחבר היה בבידוד לא מזמן, אחי היה זה שהביא לו מצרכים. איך העולם מתהפך). בסוף, אנחנו דופקים חזה עוף שהפשרנו אתמול לשניצלים ועוטפים אותו בקמח עם החרדל ועוד כמה תבלינים וממרחים. אני עורכת שולחן ומרגישה שאני הולכת לעלות במשקל בשבוע הזה. כשאני מתעדת את התוצאה הסופית, כולי מאושרת. לא רק יצא יפה ומצטלם יפה, הטעם נהדר.
בערב משה מתקשר אלי, ואני משתפת אותו שאני חוששת מהמטוש הראשון שלי.
"שטויות!" הוא מבטל אותי מיד. "עשיתי כבר שלושה או ארבעה כאלה. יש לי אחיינים קטנים וכל שני וחמישי מישהו מהם היה במגע עם חולה מאומת. עוד מעט יהיו לנו, המבוגרים, חיסונים ונגמור עם הבידודים האלה כבר."
"אתה מאמין לזה?" אני שואלת ומעלה ספקה, "הרי עד לפני שנה לא ממש ידענו מה זה קורונה. הכל מהיר מדי."
"אני אבלע גם רעל אם זה יגרום לכך שהחיים שלי לא יהיו על הולד. זה נורא, תחשבי על זה. את תלויה בהודעת סמס או שיחת טלפון שתיפול עלייך משום מקום ותכניס אותך לעשרה ימים במקרה הטוב לתוך חדר. זה מחרפן."
"דודה שלי הייתה כבר ארבע פעמים בבידוד. היא עובדת בבית ספר," אני ממלמלת.
הוא נשמע רציני. "בבקשה. הספיק לי בידוד אחד בהתחלה כדי להבין כמה זה לא כיף. ידחפו לך מקל עם צמר גפן, כמו זה שמנקים איתו אוזניים, לאף. כולה שנייה. קצת ידגדג, לא מאמין שיכאב. בפה זה כמו משטח גרון. אל תתרגשי מזה."
"אני אשתדל." אני נשמעת רצינית גם.
"די, נו, סתיו. בחייך. את בת 27. ילדים בני שנתיים עוברים את הדבר הזה. אם לא תתאפסי על עצמך אני אוכל מהנאגסט שהעלית. מה זה?! זה נראה כל כך מושלם וטעים. פריך ברמות."
"יצא מושלם." אני מרשה לעצמי להשתחרר לרגע.
"אפרופו יצא, הבידוד שלך יצא על שבוע שאין כלום ושום דבר גם ככה. תגידי תודה על זה. את לא מפסידה כלום באמת. יש סגר עכשיו, אם לא שמת לב. אנחנו לא ניפגש עד השם יודע מתי, איתך או בלעדייך."
"תודה על הניחומים," אני שוב ממלמלת.
"תעדכני אותי מחר איך היה." והוא סוגר.
יום המטוש הראשון יוצא יום גשום ואפור. מאוד חושך בחוץ. אמא מתאפרת כאילו אנחנו הולכים לאירוע ("סוף סוף יוצאים מהבית!"), ואני מסתפקת במעט מסקרה ושפתון. אני מתבאסת מכך שהמסכות היפות שקניתי נשארות על הקיר, לוקחת רק אחת ויוצאת מהבית עטופה במעיל. אמא מורידה את הזבל ומצטרפת אלי ואל אחי לרכב.
אנחנו נוסעים עם חלונות פתוחים, והרדיו מספר על מספר המאומתים החדש וכמה אנשים בבידוד. אנחנו חלק מהם. ההגעה לקופת החולים בקרית אונו מהירה יותר משחשבתי. בקושי עשרים דקות נסיעה. זה מבאס לא רק אותי, ואמא מבקשת מאחי שיאריך קצת את הדרך בחזרה. אנחנו יוצאים מהרכב כשרוח חזקה כמעט מעיפה אותי. הגשם בא והולך.
עמדת בדיקות הקורונה נמצאת מחוץ לקופת החולים, אבל משום שיורד גשם עשו מעין אוהל ניילון מעליה. יש תור לפנינו, לפחות שלושה אנשים, ומישהי בחליפת קורונה/חלל מבקשת מאיתנו שנעמוד במרחק גדול מהאחרים. אני נשענת על גדר בטון ומציצה בנייד שלי. שום עדכון. כאילו לאף אחד לא אכפת ממני.
"אין לי כוח לבשל היום, נזמין צ'וקה," אמא אומרת.
"כן, טוב, אתמול הפכנו את המטבח," אני מגיבה.
"לקח איזה ארבע שעות לסדר הכל בחזרה עם הכלים, הניקיון... העביר לי את היום יופי. אולי בחמישי נבשל שוב. אתם רוצים צ'וקה או משהו אחר?" אמא פונה לאחי גם.
הוא כולו עמוק בתוך הנייד שלו. "לא משנה לי. דווקא יש משהו כיף שכולנו יושבים סביב השולחן לא רק בארוחת שישי, לא?"
"אל תתרגלו לזה." אמא מצביעה על העמדה. "הם עובדים פה די מהר. הנה, רק הגברת לפנינו ואז התור שלנו."
"מוקדם מדי לאכול בשר, לא?" אני מציצה בשעון היד שלי. השעה 11:45.
אותה אישה בחליפת קורונה ניגשת אלינו ולא נותנת לאמא לענות על השאלה. אם כבר, היא זאת ששואלת שאלות. מה קרה, עם מי היינו במגע ועוד... מי שעושה לנו את הבדיקה שואל את אמא אם הבת של השכנה היא הבת שלה. אמא צוחקת ומודה לו על המחמאה.
אני האחרונה שעושים לה את המטוש. אני בלחץ, לא אגזים ואומר שרועדת. אחי נשמע כמו משה, אמא כולה צוחקת עדיין. בסוף באמת התחושה לא כזאת נוראית, אבל אני חוזרת לאוטו כשאני לוחצת על האף שמעט כואב.
הנסיעה, לצערי, מתארכת רק בעשר דקות יותר. אני חוזרת לחדר שלי לכלום ושום דבר עד שאחותי, שעשתה בדיקה במקום שבו חיילים עושים מוקדם יותר בבוקר, מתעוררת ואומרת שהיא רעבה.
אנחנו מזמינים צ'וקה לקראת הצהריים המאוחרים, ואמא משאירה טיפ לשליח על הדלת כשאומרת בסוג של הצהרה, "אנחנו בבידוד!". זה נשמע כל כך לא כיף, כאילו אנחנו מצורעים.
הפעם אחרי הצהריים לא זזים, אבל נדמה שאנחנו לא היחידים שתקועים בבית. יורד גשם כל כך חזק, שחברה של אמא מספרת לה שהמשרדים אצלם היום היו ריקים. כבר שמעתי שאנחנו לא מפסידים כלום... אחותי, אבא ואני מתחילים לראות סדרה בנטפליקס בשם "גמביט המלכה" על ילדה שטובה בשחמט. רק שאחרי פרק וקצת, בדיקות הקורונה של כולם מגיעות. כולנו שליליים, ומרב הקלה- אי אפשר לחזור לראות כלום.

הדבר היחיד שנשאר בשגרה הוא הפסיכולוגית. בזום. היא התעקשה שנשמור על קו רציף ולדבריה גם היא נשארה בבית. היא אומרת שהשכנה שלי התנהגה בחוסר אחראיות בכך שלא סיפרה לי שלקחה את הקטנה לבדיקה, ואני מרגישה שאני עושה את כל זה בשביל כסף.
אני משתפת אותה בלבטים והחששות שצצו בעקבות הבירורים על הספר. רב הטיפול סביב זה. אני יוצאת מהחדר אל הבית במעין תחושה שאני חייבת להגשים את הדבר הזה, ובו זמנית ממשיכה לכתוב באתר MYPEN את "נימי". על נימי האמיתי, לא דיברנו בטיפול בכלל...
***
באותו הערב קיבלתי את הדיסק החדש של טיילור סוויפט. יחד איתו, עם גמביט המלכה וספר קריאה- הימים עוברים לי בצ'יק. אני מאוד אוהבת את הדיסק החדש של טיילור, על סמך ההאזנות הראשונות, אבל עדיין שומעת את המוזיקה של איימי ויינהאוס. חזרתי לאהוב אותה לאחרונה, הודות להצעות של יוטיוב. אנחנו מבטלים את בדיקת הקורונה של שישי ומעבירים לראשון, כי במשרד הבריאות אומרים שחובה ביום התשיעי כדי שנוכל לצאת בעשירי. לא יצאתי מהבית מיום שלישי, אני חושבת כשיום ראשון מגיע. אני מתארגנת לבדיקה, שהפעם באור יהודה, תוך כדי שאני מקבלת טלפון מבן. זה מוזר, כי הוא אף פעם לא מתקשר, תמיד רק שולח ווטסאפ.
"הכל בסדר?" אני שואלת, קצת דואגת.
"תפסתי אותך בזמן טוב?" הוא עונה בשאלה.
אני מחפשת את המעיל בין ערימת הבגדים שיש לי על הכיסא. "בדיוק מתארגנת לבדיקת קורונה. הלוואי שמחר בשעה כזאת כבר אהיה חופשיה."
"נמרוד לא חופשי," הוא אומר.
הלב שלי מחסיר פעימה. "מה?"
"יש לו קורונה," הוא חושף. "אבל אל תגידי שגיליתי לך. יום חמישי הוא לא הרגיש טוב, הוא אמר ליונתן שהוא הולך לעשות בדיקה בשישי על הבוקר. קיבל מקודם את התשובה."
"רגע, איך אתה יודע מזה? היית אמור להיפגש איתם?" אני יודעת שיונתן גר קרוב לבן, לא יודעת מעבר.
בן מאמת את המחשבה שלי. "הייתי אמור לשחק עם יונתן כדורסל במגרש שיש לנו ליד הבית של ההורים שלי. הוא היה שכבה מתחתיי הרי ביסודי."
"כן, זוכרת." אני מהנהנת כאילו בן רואה, והראש שלי בכלל במקום אחר.
"אז יונתן כתב לי שהוא מעדיף לא להיפגש עד שיהיו לנמרוד את התוצאות. הוא נפגש איתו ביום שלישי. יונתן עכשיו בבידוד גם. יוצא ביום חמישי. בידוד מהיר."
"כן, אה."
"טוב, את נשמעת בהלם. כולה נמרוד, כן? פשוט את מאוהבת בו אז תשלחי לו החלמה מהירה או משהו."
אני מתעצבנת. "תפסיק להגיד את זה כבר. 'את מאוהבת בו'. כאילו זה משהו שאני צריכה להתבייש בו."
"תסיקי מזה שאת רוצה. יאללה, בדיקה נעימה. אני בסך הכל התקשרתי להגיד לך כדי שלא תצאי מחר לחופשי ותעשי דברים פזיזים. את מאלה שמסוגלים לצאת כבר בחצות ולהציע לנמרוד להיפגש מרב שאת רואה רק לבבות סביבו." הוא צוחק. כזה ילד.
"ביי, בן." אני מנתקת, לא צוחקת בכלל.

אני בולעת בחוסר חשק את הלחמנייה בנקניקיה שלי, נגעלת מהצ'יפס בתנור. במקום שנאכל ארוחת צהריים אחרונה בבידוד המשפחתי, כל אחד אוכל עם עצמו או עם הטלוויזיה. אני עם עצמי. המחשבות על נמרוד גוברות, ואני לא יודעת אם לשלוח לו הודעה או לא.
מצד אחד, הוא ידע שאני בבידוד בטח ולא שלח כלום.
מצד שני, הוא יותר חשוב לי ממה שאני חשובה לו. זאת עובדה.
אני מחליטה לפרסם בפייסבוק בכל זאת שאני בבידוד בטון הומוריסטי על מה שעשיתי בשבוע הזה. אולי הוא לא ירגיש לבד, אולי זה יגרום לו להקלה מסוימת.
השעות עוברות, הלילה כבר כאן, וכלום. הבנתי מיונתן שהוא מאוד מתבייש בכך שהוא נדבק בקורונה, ולכן אני מעדיפה לא ללחוץ. לא לשלוח כלום. אני לא רוצה שהוא יחקור אותי, כמו שעשה אז כשאיחלתי לו מזל טוב ושאל מאיפה השגתי את הנייד שלו. אני כן כותבת קטע באתר MYPEN בעודי מסתכלת על השעון. עוד פחות משלוש שעות חצות. אני לא באמת יכולה לצאת, למרות שקיבלתי מקודם את התוצאה שאני שלילית שוב. משרד הבריאות אמרו שנקבל סמס מסודר מחר בבוקר עם אישור. עוד כמה שעות לא יהרגו אף אחד.
אני כבר עם הנייד ביד, מנסחת לו להרגיש טוב, שאני פה אם הוא צריך לדבר ולהעביר את הזמן ו... מוחקת.

הפרק הבא יעסוק קצת בחיים המקצועיים שלי. נמרוד יחזור בסוף שלו עם התכתבות קצת משונה, כשהוא יצא מהבידוד שלו.

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
לשיר מכל הנשמה
לשיר מכל הנשמה
מאת: שיר פיליבה
אילת
אילת
מאת: שיר פיליבה
וידוי
וידוי
מאת: Tahel RT
אילת
אילת
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D