כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

פוקימון במהירות החושך

אף אחד לא אמר את זה במפורש, אבל היה ברור לו שהמשימה הזאת תשנה הכול. אם הוא יצליח, לא רק העתיד שלו ייקבע.

אספאון. פוקימון השמש. הפרווה של אספאון רגישה כל כך, שהוא מסוגל לחוש תנועות זעירות באוויר ולהרגיש דברים נסתרים, כמו שינויים במזג האוויר... ומחשבותיו של יריבו.
הם הסתובבו במרתף באין-מפריע. חתולים סגולים יפהפיים, עיניהם כאבני-אחלמה גדולות, זנבם מפוצל לשניים בקצהו. אבל כמה שהם יפים, הם גם מסוכנים. הם נמצאים שם למטרה מסוימת, הוא זכר, ולו אסור לשלוף אף פוקימון משלו נגדם. ברגע שיעשה זאת, הוא ייחשף. אספאון וופוריאון היו קרובי-משפחה, שניהם התפתחו מאותו פוקימון. הוא היה בספק שהפרט הזה יגרום לאספאונים לגלות רחמים כלשהם.
המסדרון נראה כמו מבוך לבן של דלתות כחולות. לאף דלת לא היה שם, רק אות ומספר. כאן, המספר של כל הדלתות היה 2, וכך הוא ידע שהוא נמצא שתי קומות מתחת לאדמה. הדלת שהיה צריך הייתה הדלת ה-13 בקומה זו, דלת M2. במקומות מסוימים 13 נחשב מספר מקולל, ואם הוא היה מאמין באמונות טפלות, אין סיכוי שהוא היה מסכים למשימה הזאת. מצד שני, גם ככה היו לו מספיק סיבות לא להסכים לה, גם בלי להאמין באמונות טפלות.
אז מה הוא עושה כאן? כל שנייה במקום הזה נראתה לו כמו סכנת-חיים. כמו אספאון, גם הוא היה מסוגל לחוש את הסכנה באוויר. אף אחד לא אמר את זה במפורש, אבל היה ברור לו שהמשימה הזאת תשנה הכול. אם הוא יצליח, לא רק העתיד שלו ייקבע. הרבה דברים עשויים להשתנות, הוא ידע את זה. לא סתם דאגו להבהיר לו שהמשימה הזאת חשובה מאין כמוה. לא סתם הפרידו אותו מחבריו ובחרו בו אישית.

הוא היה גנב-פוקימונים. למעשה, הוא מעולם לא באמת גנב פוקימונים (מלבד פעם אחת, אבל את זה הוא עשה על דעת עצמו ולא כחלק מתפקידו בצוות רוקט), וגם לא חשב שיצורים חיים הם חפצים שאפשר לגנוב. גנב-פוקימונים היה פשוט הכינוי לגנב שנעזר בפוקימונים כחלק מעיסוקו. והוא נשא את התואר הזה בגאווה. הוא הרגיש שלא רק העיסוק שלו, אלא כל חייו תלויים בפוקימונים.
בעבר הוא ניסה להיות מאמן פוקימונים. פעם זה היה החלום שלו, אבל הוא נשכח במהרה. לתפוס הרבה פוקימונים, לאמן אותם להילחם זה בזה, להעריך אותם רק בגלל הכוח שלהם, כל זה לא היה בשבילו. פוקימונים בשבילו היו חברים ושותפים והוא לא אהב לשסות אותם זה בזה. את מאמן הפוקימונים היחיד שהוא הכיר באופן אישי, הוא תיעב בכול לבו, ויום אחד הוא ישלם על כל מה שעשה לו. כאב עמום במפשעתו הזכיר לו זאת. אבל לא היה לו זמן לחשוב על הכאב או על יריבו המושבע, כרגע רק דבר אחד היה לנגד עיניו. מאחורי אחת הדלתות במסדרון הזה, נמצא מה שהוא מחפש, וזה כל מה שחשוב עכשיו. לחשבונות אישיים יהיה מספיק זמן אחר כך.

דלת M2 נראתה כמו כל דלת אחרת במסדרון הזה. לא היה בה שום דבר מיוחד, וזה הדאיג אותו. זה נראה לו קל מדי, לא ייתכן שכול מה שעליו לעשות הוא לפתוח את הדלת ולקחת את מה שיש מאחוריה. אמנם במקום הייתה אבטחה כבדה, אבל הדלת הזאת חייבת להיות מאובטחת יותר מהאחרות. כנראה שלהשתהות לידה לא היה הרעיון הטוב ביותר, ולכן הוא המשיך בדרכו, חושב למה עוד כדאי שיהיה מוכן. האספאונים יתקפו, זה בטוח. כפוקימונים על-חושיים, כולם ישתמשו בכוחות הטלפורטציה שלהם, יגיעו מייד אל המקום ויתקפו ללא רחמים. חייבים להיות כאן לפחות תריסר כאלה, ולו היו רק שלושה פוקימונים, ובכלל לא בטוח שהם מסוגלים להתמודד יחד מול אספאון אחד. זה היה החסרון כשאתה לא מאמן פוקימונים: עם הרבה מהצרות שלך אתה חייב להתמודד בעצמך.
הוא טייל במסדרון. גם זה היה מסוכן, מישהו עלול לשים לב. כשהרגיש שהתרחק מספיק מהדלת, הוא נעצר לנוח באחת מפינות המסדרון ונשען על הקיר. מהמסדרון שהצטלב עמו התקרבה אליו אספאון, בחנה אותו בעיניה מלמטה במבט סקרני. כשהחליטה שהוא כנראה בלתי-מזיק, התחככה ברגלו. הוא כרע על ברכיו וליטף את אספאון, גירד מאחורי אוזנה הגדולה. נראה שאספאון אוהבת את המחווה, והיא גרגרה והמשיכה להתחכך ברגלו. הוא הבין שאספאון כנראה לא מקבלת הרבה תשומת-לב מהעובדים של המקום הזה, שפשוט מנצלים את נאמנותה. היא כאן רק עבור התפקיד. אם היה יכול, היה לוקח עמו את אחד האספאונים, והוא היה שמח במיוחד לקחת את האספאון הזאת. אבל זה בלתי-אפשרי, ידע. אספאון הוא פוקימון נאמן מאוד.
והוא ליטף אותה מראשה עד קצה זנבה המפוצל, קם ממקומו ופסע אל הדלת. האספאונים בוטחים בו כעת מכיוון שהם לא מסוגלים לקרוא את מחשבותיו, אבל ככול שהוא יחכה יותר זמן, יותר דברים עלולים להשתבש. אם הוא יחכה עוד כמה דקות, או אפילו כמה שעות, הוא לא יהיה מוכן יותר מעכשיו. הגיע הזמן לפתוח את הדלת הזאת.
הדרקון האדום נתן לו את הקוד לפתיחת הדלת. אסור לו לטעות, כיוון שהטעות הכי קטנה תזעיק מייד את האבטחה ותעיר את האספאונים, והוא לא רוצה להיות כאן כשזה יקרה. ידו השמאלית נשלחה אל חגורתו, וכבר נסגרה מעצמה סביב הפוכדור שהיה בה. הוא הרגיש בגב אגרופו את המתכת הקרה, הוא ידע שהוא לא יוכל לרוץ מהר פנימה כפי שהיה רוצה, אבל זה מה יש. ידו הימנית נשלחה אל הקוד הקבוע בקיר והקישה את הססמה – 639896.

קירותיו של החדר היו לבנים כמו המסדרון, אבל מוזנחים יותר, כאילו אף אחד לא טיפל בהם שנים. הוא ידע שמעט מאוד אנשים מורשים להיכנס לכאן, בטח שלא אנשי-תחזוקה פשוטים. היה זה חדר ברוחב כמה מטרים, אך מלבד המתכות שכיסו את קירותיו, הדברים היחידים שהיו בו היו נטיף וזקיף מתכתיים, ובשדה האנרגיה שיצרו ביניהם היה כלוא כדור שחור בגודל של פוכדור, עין אדומה במרכזו. על הכדור הקטן הזה כל המהומה, חשב. אבל לא היה לו זמן להרהר בכך. הוא רץ פנימה בכול כוחו, כאשר אקדחי-לייזר כבר החלו להישלף מן התקרה ואספאונים התעתקו לשם בהמוניהם. היו לו שניות בודדות בלבד לפני שהלייזרים והאספאונים יקרעו אותו לגזרים. הוא הגיע למרכז החדר, אצבעותיו נשלחו אל שדה האנרגיה הרוטטת, התהדקו סביב הכדור השחור, ואז – הוא נעלם.

לסיפור המלא (בתהליכי פרסום)

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Aidan Sawyer עקוב אחר Aidan
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Aidan Sawyer
טרנספר חתולים
טרנספר חתולים
מאת: Aidan Sawyer
תיאוריית הארכאוס
תיאוריית הארכאוס
מאת: Aidan Sawyer
זכוכיות
זכוכיות
מאת: Aidan Sawyer
הרפתקאות
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
מאת: שקד מיכאל
את יורדת או אני?
את יורדת או אני?
מאת: E .C
לעבור מחזה לישבן. ולהשאר בחיים
לעבור מחזה לישבן. ולהשאר בחיים
מאת: Nizan Zarotski
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי