כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

אין שקט אחרי הסערה

פרק 4

"אני יודעת אמת יקרה מפז: כשמישהו עשה ככל שביכולתו כדי להשחית לך את הכנפיים ללא היכר, כדי לחתוך אותם לחתיכות כך שמעולם לא תוכלי להשתמש בהם, יש רק דרך אחת לנצח.
לעוף." – קארן מארי מונינג

בית הספר הוא שדה הקרב שלי, ואני נלחמת ללא מגן, ללא כלי נשק, ללא בני ברית.
כל התלמידים כבר שמעו על הריב שלי עם דהאט בשיעור הראשון, מה שאומר שהם גם שמעו על המשפט החוזר והראיות החדשות, וכשאני חולפת במסדרונות בין השיעורים, ואפילו כשאני יושבת בכיתות, בשולחן האחרון, זה מרגיש כאילו יש לי משואה על המצח. אנשים מפסיקים לדבר ביניהם כשהם רואים אותי. כמעט לכולם יש את אותו ניצוץ של התרגשות נבזית בעיניהם. כמו להקת חתולים שהבחינו בקנרית עם כנפיים פצועות.
"שמעתי שאוהליו מצא הוכחות לכך שהכלבה זייפה ראיות במשפט הראשון," ארתור אומר למורין כשאני חולפת על פני השולחן שלהם בכיתת ספרות בדרכי לשולחן האחרון. למרות שהוא לא מדבר אליי, הוא מדבר בקול רם, ולמרות שאני משתדלת מאד לא להסתכל לכיוון השולחן שלהם, אני מרגישה את מבטם נעוץ בי. חצי מהכיתה כבר מלאה, וכשהם שומעים את ארתור, הם ממהרים להתגודד מסביב לשולחן שלו כדי לשמוע עוד רכילות עסיסית.
הוא חבר של קרטר, מה שאומר שהוא הפך את ההיטפלות אליי למטרת חייו.
המצב פחות או יותר זהה בשאר השיעורים עד להפסקת הצהריים. תלמידים מעבירים ביניהם שמועות שהם שמעו כל פעם שהם רואים אותי. דברים כמו, "אמא שלה שילמה לעדים כדי שישקרו במשפט," או, "יש לה משהו על השופט בולדין, והיא משחדת אותו."
אלה דברים ששמעתי כבר מאות פעמים עוד בשנה שעברה. שקראתי כמעט בכל ערוצי התקשורת, ששמעתי בחדשות המקומיות. אבל זה לא משנה, כי אני יכולה לשמוע את זה גם עוד מיליון פעמים, והמילים שלהם תמיד יצליחו להיתקע כמו לולאה בגרון שלי. למרות שאני שונאת את אמא שלי רוב הזמן, זה עדיין מרגיש כמו בעיטה בבטן כל פעם שאני שומעת מה אנשים חושבים עליה, עד כמה הם מתעבים אותה. ומה שהכי גרוע, זה הקול הקטן והמרושע הזה שיש לי בראש, שמידי פעם לוחש לי, 'ומה אם הם צודקים? אוליביה מסוגלת להכל. את יודעת את זה יותר טוב מכולם.'
אני לא מצליחה לנער את התחושה הזאת מתוכי, כי אם זה נכון, אם הם צודקים, אז אמא שלי היא בדיוק מה שהם אומרים שהיא, והמקום שלה הוא באמת בכלא. ואני... אני טיפשה. טיפשה, ופתטית, ונאיבית בצורה מבחילה, ומגיע לי כל השיט שנדחף לגרון שלי. ואני נואשות לא רוצה שזה יהיה נכון.
למה זה הופך אותי אז?
'את בדיוק כמוה,' הקול המרושע לוחש לי. כי אם זה לא נכון, ואמא שלי באמת הכניסה את הרוצח האמיתי לכלא, אז זה אומר שהחיים של דרק קרטר ומשפתחו באמת נדפקו לנצח.
וכל פעם שהם קוראים לי מפלצת, אני מתמלאת בזעם שמלווה באשמה. כי אני שונאת אותם על זה, למרות שהם צודקים. ואיזה זכות יש לי לשנאה? כי מה עוד אני יכולה להיות, אם לא מפלצת? אם אני מעדיפה שאדם טוב ובעל משפחה כמו קלווין קרטר יהיה רוצח שיושב בכלא, מאשר שאימי תהיה הפושעת שהכניסה אותו לשם באמצעות שקרים ותחבולות.
והעניין הוא, שאדון קרטר באמת אדם טוב. לפני שכל הבאלגן התחיל, הוא תמיד חייך אליי בחום באירועים חברתיים של העיירה, ותמיד שאל לשלומי. ראיתי לא מעט פעמים איך הוא משחק כדורגל בערבים עם עמיתי לבית הספר ומתבדח איתם. הוא תמיד הראשון שמתנדב לעזור לארגן אירועים בבית הספר או בעיירה שלנו. הוא הגיע לכל טקסי הסיום של הבן שלו. הוא בטח הגיע גם לכל המשחקים שלו. הוא מדהים עם הבת הקטנה שלו, תמיד היה אפשר למצוא אותם באיזה פארק שעשועים, או בגלידרייה. הוא אדם טוב.
הלוואי והוא לא היה, כי אז, הם לא היו שונאים אותי כל כך. והמחשבה הזאת היא עוד הוכחה למי שאני באמת.
בתחילת הפסקת הצהריים, כשאני עושה את דרכי ללוקר לקחת משם את שקית האוכל שלי, צעדיי מהססים כשאני רואה שני אנשים מתמזמזים פחות ממטר מהלוקר שלי. זה גרגורי דאפילד, חבר נוסף של קרטר. הוא נראה כאילו הוא מנסה לבלוע את אליסון פרוסט. הוא משעין אותה על הלוקר, ומכסה אותה לחלוטין עם הגוף הגדול שלו. וגם, הדחיפות של האגן שלו אל תוך שלה, לחלוטין לא יאות לאזור המאד ציבורי הזה של בית הספר. בשביל זה יש את ספריית הילרי שבקומה האחרונה, והמחלקה האחורית של ספרי היוונית שלה.
אני מתקרבת לאט ובשקט ללוקר, מלאת תקווה שהם לא יבחינו בי.
אין לי מזל כזה. בזמן שאני פותחת בשקט את הדלת, המודעות העצמית כנראה חוזרת לפרוסט, והיא מנתקת את שפתיה משל דאפילד בסמאק קולני, ופונה להביט בי. פניה אוטומטית מתעוותות לחיוך לועג.
החיוך של דאפליד זהה לשלה כשהוא מתנער מענן החרמנות שלו וקולט אותי. הוא מסובב את עצמו ואת פרוסט לכיוון שלי, מניח את זרועו מסביב לכתפה, ואז הוא מדבר אליי בחיקוי עלוב לטון ידידותי.
"או, היי בת'אני. רציתי דווקא לראות אותך. יש לי שאלה."
אני מתעלמת ממנו. הנוכחות שלהם כל כך קרוב אליי גורמת לידיי לרעוד ולהזיע, והחיפוש אחר השקית שאלמה הביאה לי בין כל החפצים הופך למורכב וארוך.
דאפליד בקושי מחכה שניה לפני שהוא ממשיך לדבר באותו טוען לועג-ידידותי. "זה נכון שאבא שלך מזיין את אניטה ג'רארד? את יודעת, הרוצחת האמיתית של אלמארס המסכנה. זאת שאמא שלך שיחררה לחופשי."
אני קופאת לרגע. זה חדש, אני חושבת. שמעתי הרבה דברים, אך לא שאבא שלי שוכב עם ג'רארד. מפחיד אותי לחשוב שזה יכול להיות נכון, כי זה משהו שמתאים לאבא שלי לעשות.
פרוסט מצחקקת בהנאה מרושעת לדבריו, ודאפליד כנראה שם לב שהמילים שלו פגעו בול במטרה, כי קולו הופך לנמוך וקונספירטורי כשהוא ממשיך, "שמעתי שאמא שלך אוהבת לצפות בהם מזדיינים. באבא שלך וג'רארד. שזה כמו פורנו בשבילה. שבגלל זה היא נותנת לו לבגוד בה כל הזמן, כדי שהיא תוכל להגשים את הפנטזיות המיניות הסוטות שלה."
הוא מפסיק לדבר אחרי זה ומחכה בסבלנות לתגובה שלי. מה זה הולך להיות? הוא בטח חושב לעצמו. אני אצרח עליו? או שאקלל אותו כמו את דהאט? או שאולי אני אתן לו אגרוף? אני מתה לתת לו אגרוף. ידיי מעקצצות, מתחננות לזה.
"כן," אני אומרת במקום, "היא גם נהנית לאכול תינוקות, ולשתות דם של בתולות."
אני מוציאה את השקית שמצאתי סוף סוף, טורקת בכוח את דלת הלוקר שלי, ופונה ללכת משם בצעד מהיר.
"איכס, את כזאת מגעילה!" פרוסט צועקת לגבי המתרחק. "פטי צודקת! אנחנו צריכים להכריח את ההנהלה להעיף אותך מפה!"

בשקט של המכונית שלי, אני מוציאה את הסנדוויץ' שלי מהשקית ומתחילה לקלף ממנו את עטיפת הניילון כשהטלפון שלי מצלצל.
אני כמעט בטוחה שזה שוב פעם לוקאס. הוא שלח לי עוד שלוש הודעות, ואפילו התקשר פעם אחת.
אבל כשאני מסתכלת לוודא, זה לא לוקאס. זה מספר לא מוכר.
אני לא עונה למספרים לא מוכרים. למדתי את הלקח שלי מאז שנאלצתי להחליף את מספר הטלפון שלי, כי הוא איכשהו דלף לרשת, ועיתונאים לא הפסיקו להתקשר אליי במשך שבועות.
אני לוחצת דחה, וחוזרת לסנדוויץ' שלי.
ואז אני מקבלת הודעה.
'זאת לילי. תעני.'
עזבתי אותה לפני השיעור השני ליד כיתת הביולוגיה שלה, ומאז לא ראיתי אותה. לא ציפיתי לשמוע ממנה עד למחצית השנייה, בהמשך של הסיור שלנו.
אני נועצת בהודעה מבט, כאילו לילי יכולה לראות אותי דרך המסך שלה.
כשהיא מתקשרת שוב, אני עונה.
"מאיפה יש לך את המספר שלי?" אני שואלת בהאשמה.
"אמרתי לגברת פופיס ששכחת להביא לי אותו, אז היא נתנה לי."
אני חורקת את שיניי, ולוקחת נשימה מרגיעה לפני שאני אומרת לאט וברור, "לא שחכתי להביא לך את המספר שלי."
לילי מגחכת קלות, ואומרת בטון כזה כאילו היא מדברת עם ילד קטן ולא חכם במיוחד, "ברור ששכחת. אחרת איך איך לא נתת לי אותו?"
"לא לזה התכוו – " אני מתחילה, אבל היא קוטעת אותי.
"איפה את?"
השאלה כל כך פתאומית, שזה תופס אותי לא מוכנה ואני עונה, "במכונית."
"למה? זאת הפסקת הצהריים."
אני מהססת קצת לפני שאני אומרת, "אני אוהבת לאכול לבד."
"למה?" היא שואלת שוב, "יש לך הפרעות אכילה?" אין דבר בקולה חוץ מעניין וסקרנות.
"מה? לא!" אני קוראת. יש לה את השאלות הכי הזויות לפעמים. מי בכלל מחטט בדברים כאלה?
"איזה מכונית יש לך?" היא שואלת, ואני שמה לב שרעש הרקע של המון פטפוטי תלמידים נעלם מהצד שלה של הטלפון. זה נשמע כאילו היא –
"לא משנה, אני רואה אותך," והיא מנתקת.
אני לא מספיקה להסתכל לצדדים לחפש אותה, כשהיא מופיעה בחלון הימני שלי, כולה תלתלים מקפצים ושרשראות מצלצלות, ומנסה לפתוח את הדלת הנעולה.
"תפתחי," היא קוראת. קולה מעומעם בשל החלון הסגור.
"מה – מה את עושה פה?"
היא מרימה שקית נייר לא קטנה, ומנדנדת אותה. "אני מורעבת. תפתחי."
אני מגלגלת בעיניי ופותחת לה את הנעילה, והיא מיד נכנסת לאוטו ומתיישבת במושב הנוסע.
בזמן שהיא מספרת לי על החוויות שלה משיעוריה האחרונים, היא מוציאה קופסאות, סכום, מפית, ובקבוק שתייה מהשקית שלה, ומסדרת אותם בשורה על הדש-בורד.
"חינוך סוציאלי פה הרבה יותר מתקדם מבבית הספר הקודם שלי. או, ואני חושבת שילד גבוה וג'ינג'י מכיתת הביולוגיה שלי פלרטט איתי אחרי השיעור. הוא שאל מה הייתי מעדיפה אם הייתי בן, זוג של שני ביציים ענקיות בגודל של כדורי באולינג, או מלא, מלא ביציים קטנים במקום, בגודל של גולות," היא אומרת בזמן שהיא פורסת מפית גדולה בצבע בז' על הברכיים שלה, ואז פותחת את הקופסא הכי גדולה.
ריח חריף של בצל וכמון ממלא את הרכב.
אני בוהה בה, סקרנית באופן מורבידי. "ומה בחרת?"
"שני ביציים ענקיים, ברור," לילי אומרת כמובן מאליו.
אני תוהה אם עליי להגיד לה שאני לא חושבת שהנער פלרטט, אלא שהוא פשוט מאד, מאד מוזר.
"סליחה על הריח," היא ממשיכה בפה מלא. "זה יתקע לך ברכב לכמה שעות. אבל זה טעים כשזה קר. רוצה לטעום?" והיא מושיטה לי את המזלג שלה.
אני מנידה בראשי ומראה לה שיש לי סנדוויץ'.
במשך כמה דקות, אנחנו אוכלות בשקט. אני לא יכולה שלא לזרוק מבטים תמוהים בלילי מידי פעם. היא נראית כאילו היא חושבת על משהו חזק, ולמרות שאני מכירה אותה רק כמה שעות, זה נראה לי לא טבעי לראות אותה שקטה אפילו לקצת.
כשהיא מסיימת חצי מהתבשיל שלה, היא לוקחת לפתע נשימה עמוקה, ואז היא מוציאה שאיפה ארוכה, ומניחה את הקופסא בחזרה על הדש-בורד.
כשהיא מדברת לבסוף, היא עושה זאת בקול שקט בצורה לא אופיינית, ובמבט נעול על ברכיה.
"שנה שעברה, בבית הספר הקודם שלי. השתכרתי ממש והתנשקתי עם אולי, הקפטן של נבחרת השחייה שלנו, והחבר של יסמין, הנערה הכי פופולרית בבית הספר. שהייתה גם חברה שלי."
אני בוהה בה, לא יודעת מה להגיד. לא מבינה מה גרם לה לבחור בנושא השיחה הזה.
אבל היא לא סיימה. היא בולעת רוק, וממשיכה. "את מבינה, בבית הספר הקודם שלי הייתי די מקובלת. זאת אומרת, שהייתי במעגל הנכון. בקליקה הטובה. ואולי היה חבר טוב שלי. אנחנו שכנים, אז נהגנו ללכת הבייתה ביחד וכאלה. אני מעולם לא..." היא עוצרת לרגע, כאילו כדי להשתלט על איזה רגש שממלא אותה, וממשיכה. "אני מעולם לא חשבתי עליו ככה, את יודעת? הוא יצא עם יסמין, והם היו מושלמים ביחד. אני לא יודעת מה קרה באותו ערב. הייתי ממש שיכורה ואני בקושי זוכרת מה קרה. אבל מישהו ראה אותנו ביחד, וסיפר את זה ליסמין. כשהיא התעמתה עם אולי על זה, הוא אמר לה שאני זאת שנישקה אותו. שהוא בכלל לא רצה, וניסה להעיף אותי ממנו. הוא אמר לה שאני במשך שבועות התרוצצתי אחריו ונמרחתי עליו. שלא היה לו נעים ממני. שהוא ריחם עליי."
"והיא האמינה לו, ולא לך," אני מסכמת במרירות.
לילי מהנהנת. "זה היה... ממש רע בבית הספר אחרי זה. אחרי שהיא הסיטה את כולם נגדי. כל הבנות התחילו לקרא לי זונה ושרמוטה, והבנים לא הפסיקו ללכת אחריי ולהזמין אותי לדייטים," היא עושה מירכאות באצבעותיה למילה האחרונה.
"ועוד הרבה דברים אחרים שלא שווה להיזכר בהם עכשיו. ובכל אופן. זה הסיפור שלי. ואם בקצרה, אז עשו עליי סלאט-שיימניג, והפכתי לאויבת הציבור מספר אחת."
היא מגחכת קצת, ויש נימה של אופטימיות בקולה כשהיא מסיימת לדבר, כאילו כל זה בדיחה אחת גדולה ולא חשובה. אני יודעת שהיא מזייפת. זה קל יותר לזייף.
אני יודעת שאני בטח צריכה להגיד משהו כמו, אני מבינה אותך, או – אני מצטערת שזה קרה לך. האנשים האלה נוראיים. אני בטח צריכה לנחם אותה. או לעודד אותה, או לעשות משהו, ולא סתם לשבת שם ולבהות בה. אבל אני לא יכולה. אני פשוט לא יודעת איך להיות האדם הזה למישהו אחר. מישהו שאפשר להישען עליו. כל חיי הרי הייתי לבד.
לרוב, אני רוצה לשאול למה היא שיתפה אותי בזה. היא לא נראית כאילו היא רוצה שאני ארחם עליה. להיפך, עיניה נועזות. מאתגרות. כאילו היא אומרת, רק תעזי. גאווה נראית טוב על לילי. עליי היא יושבת כמו מסכה מעוותת.
אני נזכרת איך הבוקר היא ביקשה ממני לספר לה על עצמי, בטענה שהיא שיפתה אותי על עצמה, ולפתע אני קולטת מה היא עושה.
זה רק יהיה פייר, אני חושבת באנחה מדומה.
"בסדר," אני אומרת לבסוף, כאילו אני עונה לה על השאלה שהיא שאלה בין השורות שלה. "אני אספר לך את הסיפר שלי."
אנחנו מסדרות את כל הבאלגן שארוחת הצהריים יצרה, ונשענות בנינוחות על המושבים שלנו. אני לא מסתכלת עליה כשאני מתחילה לדבר.
"שמעת על התיק של ג'וליה אלמרס, אני מניחה. הנערה שנרצחה ברחוב קריין."
לילי מהנהנת.
"אניטה ג'רארד הייתה החשודה היחידה והעיקרית ברצח במשך שבועות. היא עמדה להיכנס לכלא, אבל אז היא החליפה עורך דין."
"לאמא שלך," לילי מוסיפה כמו תלמידה מצטיינת.
"כן. ואחרי שאמא שלי נברה בתוך התיק, היא הצליחה לדחות את קביעת בית המשפט בכך שהיא הגישה לשופט חשוד נוסף."
"קלווין קרטר," לילי אומרת.
אני מהנהנת. "המידע הזה הגיע לכולם ממש בהפתעה, בגלל שהמשטרה חקרה את המקרה במשך חודשים, וקרטר לא היה אפילו בין החשודים הראשונים. אפילו לא קרוב. השם שלו מעולם לא הועלה בשום חקירה. אבל אמא שלי הציגה עדים שראו אותו שם באזור באותה השעה, ו... עוד הוכחות."
אני מפסיקה לדבר. אני לא רוצה לספר לה על ההוכחות האלה שהיא הציגה לבית המשפט. המומחים שהיא הביאה כדי שיציגו את אדון קרטר כלא יציב בנפשו. כאדם הסובל מטראומה בעקבות פטירתה של אישתו מלפני שלוש שנים. הסיפורים שהיא הפיצה על אדון קרטר. איך היא הפכה את האהבה שלו לילדים למשהו אפל ומכוער, על כמה עמוק בעברו היא נברה, וכמה זמן, וממצאים, ואנרגיות היא השקיעה כי לתפור את התיק הזה סביבו. בכזאת יסודיות, ובצורה כזאת אכזרית ומוחלטת.
במשך חודשים תהיתי איך זה ירגיש לספר את הנרטיב שלי למה שקרה, מבלי שאנשים פשוט יסיקו מסקנות או יוציאו דברים מהקשרם. תהיתי, אם יהיה לי סוג של יתרון.
עכשיו אני יודעת שלא. הסיפור לא נשמע טוב יותר מהפה שלי. אמא שלי עדיין כלבה ערמומית, ואני עדיין הבת שלה.
"היא... ובכן, זה הפך לממש מכוער באיזשהו שלב, בעיקר אחרי שבית המשפט קבע שהוא באמת אשם. מלא סיפורים ושמועות מקיפים את כל העניין הזה," אני מוסיפה, עיניי מתחמקות משל לילי.
למשך כמה שניות, לילי לא מדברת. היא נראית מהרהרת במשהו.
"אז... אף אחד לא מאמין שהוא באמת אשם?" היא שואלת לבסוף.
"הם חושבים שאמא שלי הפכה אותו לשעיר לעזאזל, כדי לא לשבור את רצף הניצחונות שלה, או סתם בגלל שהיא בן אדם ממש רע."
אני יודעת שאני נשמעת מרירה, ואין לי מושג אפילו לאן המרירות שלי מכוונת, לאמא שלי, שהיא באמת אדם רע, או לאלה שמאשימים אותה בזה.
"את מבינה," אני ממשיכה, "הוא אלמן שמגדל את שני ילדיו לבד, והוא מצליח להיות פעיל בכל האירועים החברתיים שלנו. הוא בעל כסף, אך לא עשיר מידי. הוא מארגן אירועי צדקה, ותורם כסף לקהילה הפחות עשירה שלנו. כולם פשוט מתים עליו. אף אחד לא רוצה להאמין שהוא רוצח."
"אבל מה אם הוא כן?" לילי שואלת.
מה אם הוא לא? אני חושבת, אבל אני אומרת, "זה לא משנה. האמת אף פעם לא חשובה. זה מה שאנשים מאמינים, זה מה שקובע."
"אז... הבן שלו, דרק קרטר, הוא דיי מקובל בבית הספר, והוא הסיט את כולם נגדך, אה?" לילי שואלת, ויש מידה לא קטנה של הבנה בקולה.
"זאת דהאט בעיקר, אבל כן. כמעט כל התלמידים הפכו ללוחמי צדק מטעמו."
"זה לגמרי דבילי וחסר טעם. גם אם אדון קרטר לא אשם, ואמא שלך באמת משקרת, זה עדיין הבעיה שלה. זאת לא אשמתך. מה הם רוצים ממך?"
החיוך שלי מריר וקר כשאני מוציאה את הנייד שלי מהתיק, מפעילה ביו-טיוב את הסרטון שכבר צבר מאות אלפים של צפיות, ומושיטה אותו ללילי.
אני יכולה לשמוע רק את הסאונד של הסרטון, אבל זה לא משנה. אני זוכרת את התמונות בעל פה.
זה היה במאי, לפני המשפט. עשרות כתבים ניסו לתפוס אותי ואת דרק ליד בית הספר בדרכנו למכוניות שלנו. הוא הצליח להתחמק מהם, בגלל שחבריו יצרו מעגל הגנה סביבו, ולא נתנו לאף אחד להתקרב אליו, אך לי לא היו חברים, ולכן במקומם, הקיפו אותי העיתונאים והפפראצי. אני זוכרת איך הם דחפו מיקרופונים לפנים שלי, ואיך הם תפסו לי בשרוולים של המעיל. איך הם הפציצו אותי בשאלות.
עכשיו אני שומעת את השאלות האלה מתוך הסרטון שנתתי ללילי לראות.
"את ודרק קרטר חברים? אתם מדברים על התיק בבית הספר?" ו – "איזה צד את בת'אני? את עם הציבור? את מאמינה בחפותו של קרטר למרות מה שאמא שלך מנסה לעשות לו?" ו – "רק תגובה אחת ממך, בת'אני, ונניח לך. רק תגובה אחת!"
"אמא שלי היא עורכת דין מבריקה!" אני שומעת את עצמי צועקת עליהם בקול שבור. "אם היא אומרת שקלווין קרטר אשם, אז הוא אשם. אני תומכת בה במאת האחוזים. עכשיו, תעזבו אותי בשקט." ו – "בבקשה, הבטחתם שתעזבו אותי בשקט!"
לילי מכבה את הסרטון אחרי זה, וטוב שכך. כי אני זוכרת איך התחלתי להרביץ ולדחוף אותם אחרי זה, ולהשתמש בשפה שלא יאה אפילו לנהג משאית.
לפתע, מאד חם במכונית שלי, למרות מטהר האוויר הפועל. אני מרגישה את לחיי מאדימות ממבוכה ובושה.
לילי מושיטה לי בחזרה את הטלפון. היא נראית מוטרדת ועוד משהו שאני לא מצליחה לזהות.
היא יודעת עכשיו שכל מה שאמרו עליי בבית הספר היום נכון. שאני בדיוק כמו אמא שלי.
אני יכולה לדמיין איך היא בעוד רגע תסתער מהמכונית שלי, ותלך לחפש לעצמה חברים חדשים.
אבל לא. כשהיא מדברת, היא מפתיעה אותי. "אני מצטערת שאת צריכה להתמודד עם כל זה," היא אומרת ועיניה נעוצות בשלי בהבנה מוחלטת. "אסור היה להם לאלץ אותך לבחור ככה. זה בכלל לא אמור להיות קשור אלייך."
אני לא יודעת מה להגיד. אף אחד בחיים לא לקח את הצד שלי. אפילו לא לוקאס, שבחר במקום מעולם לא לדבר על זה איתי.
זאת הרגשה משונה. סוריאליסטית. החזה שלי מתכווץ בתוכי, ואני מצמצמת מהר, כאילו כדי לנסות להבריח את ההדף של הרגש.
לפתע, אחרי שהתחלתי לדבר, זה כאילו שאני לא יכולה להפסיק, וזה מרגיש כמעט... טוב. "אם במשפט השני יוכח שאמא שלי אכן זייפה עדים וראיות, אז אני תמיד אהיה הנערה שצידדה בשקר ושחיתות."
"לא," לילי אומרת בנחישות, "את תהיי הנערה שצידדה באמא שלה. היא אמא שלך, בת'. היא משפחה שלך."
אני כמעט אומרת לה באותו הרגע, למה באמת צידדתי באוליביה, למרות הספק שכינן בתוכי, וזה לא בגלל הדם המשותף לשתינו. אני עוצרת את עצמי ברגע האחרון, שניה לפני שהמילים נפלטות מפי. האמת שלי היא מורכבת מידי. הסיכון לא שווה את זה.
"אני לא יודעת מה נכון," אני אומרת במקום. "אין לי מושג אם אדון קרטר הוא באמת הרוצח. אין לי מושג אם אמא שלי באמת זייפה ראיות ושילמה לעדים. אני לא יודעת כלום," ועדיין, אני חייבת לתמוך בה. אני לא אומרת את המילים האחרונות האלה, אבל לילי מסתכלת עליי בכזאת אמפתיה, כאילו שהיא יכולה לשמוע לי את המחשבות. כאילו שהיא באמת ובתמים מבינה.
"שום דבר מזה הוא לא אשמתך, בת'. את יודעת את זה, נכון?"
אני לא עונה לה. אני נזכרת בעיניי הזהב של קרטר עליי הבוקר. הכאב, הזעם, הייאוש בתוכם.
לא, אני רוצה להגיד לה. אני לא יודעת את זה.

להפתעתי הרבה, הצלחתי לשרוד את שארית היום ללא עוד עימותים. אחרי השיחה במכונית עם לילי, ההצקות של התלמידים מרגישים לי יותר נסבלים. אני לא יודעת למה זה ככה, ובוחרת שלא לנבור בזה.
השמיים כבר התחילו להתחלף לכהים כשאני יוצאת ממבנה בית הספר בתום שעת הריתוק שלי.
הייתי היחידה בכיתה עם תורנית הריתוק, הגברת סמית', מאחר ואף תלמיד לא היה מספיק אידיוט כדי להכניס את עצמו לריתוק כבר ביום הראשון של הלימודים. זאת אומרת, חוץ ממני, כמובן.
המכונית שלי היא בין הבודדות במגרש החניה, ואני מיד מבחינה בלילי שמחכה לי לידה. היא נשענת על דלת הנהג, רגליה משולבות בנינוחות, ומתעסקת עם הטלפון שלה. כשאני פותחת את הנעילה האוטומטית של הרכב, היא נכנסת למושב הנוסע מבלי לשאול אותי אם היא יכולה טרמפ.
אני מתיישבת במושב הנהג, ולא מניעה. במקום, אני נועצת בלילי מבט. היא עדיין עם הטלפון שלה, אבל היא חשה במבטי, ומרימה אצבע אחת, כאילו כדי לסמן לי דקה אני איתך.
אני מחכה, לא ממש בסבלנות.
אחרי שהיא מסיימת, היא מכניסה את הטלפון לכיס האחורי של החצאית שלה, ואומרת, "סורי, הייתי חייבת לסיים לכתוב איזה תגובה לפוסט," ואז היא מסתכלת לצדדים בהפתעה קלה ומוסיפה, "למה אנחנו לא זזות?"
אני שוקלת לרגע להגיד לה לצאת מהמכונית שלי, כי אני לא הנהגת שלה. אבל אני לא באמת רוצה לגרש אותה. זה פשוט האינסטינקט הראשון שלי, סוג של מנגנון הגנה. תהיי מרושעת, לפני שמישהו אחר יספיק. אבל לילי לא הייתה מרושעת אפילו פעם אחת היום. למעשה, היא הייתה האדם היחיד, מלבד לוקאס, שהיה נחמד אליי בחצי שנה האחרונה. אני נאנחת לעצמי בשקט.
"איפה את גרה?"
"מה? לא, בואי נלך לבית שלך. אצלי לא נוח לעשות שיעורים בשקט. יש יותר מידי רעש."
אני לא בטוחה מה אני מרגישה לגבי איך שלילי פשוט מניחה לעצמה דברים. כמו עם מספר הטלפון שלי, ואיך שהיא שילבה את עצמה להפסקת הצהריים שלי. וגרמה לי לדבר על הנושא השנוא עליי. ועכשיו. כאילו שזה ברור מאליו שאנחנו הולכות לעשות שיעורים ביחד. כאילו שדיברנו על זה וכבר סיכמנו את זה ממזמן. כאילו זה משהו שאנחנו עושות כל יום, למרות שהכרנו רק בתחילת היום. זה לא דוחה אותה לרגע שבמהלך כל היום הזה, הראיתי פחות מחצי עניין לנוכחות שלה, ואפילו הייתי גסת רוח לא מעט פעמים.
הקול המריר הזה שבתוכי לוחש לי בנבזיות, אולי היא רואה עד כמה פתטית ובודדה את. אולי היא פשוט מרחמת עלייך.
אבל אז, קול חדש שמעולם לא שמעתי בראשי, שנשמע מעט כמו הקול של לילי, מה שמוזר מאחר והיא יושבת ממש לידי באותו הרגע, אומר, או אולי, גם היא בודדה.
אני מסתכלת עליה למשך כמה שניות, והיא מסתכלת עליי במין אתגר וידיעה. כאילו היא קוראת את המחשבות שלי.
"זה לא יעשה לך שום דבר טוב. להסתובב איתי," אני אומרת לבסוף.
היא מושכת בכתפה, הבעה חצי מרירה חצי מקבלת על פניה. "הייתי מאד פופולרית בברונקרס. זה לא עשה לי שום דבר טוב, גם."
אז אני לא מתווכחת. במקום, אני מניעה, מפעילה את הרדיו על פול ווליום, ויוצאת מהחניה.

בבית שלי, לילי לא מפסיקה לבהות לכל מקום בפה פעור. היא לא סגרה אותו מאז שהגענו לחנייה, והיא ראתה את כל המכוניות של ההורים שלי.
"הייתי בבתים של עשירים בעבר, אבל לא של מיליונרים," היא אומרת כשהיא רואה את הטלוויזיה שבגודל של מיני-מסך קולנוע שבסלון שלי.
אני מגלגלת בעיניי.
ההורים שלי, כרגיל, לא בבית. הם אף פעם לא בבית בשעה כזאת. אני בספק אם אמא שלי תחזור בכלל בימים הקרובים הבייתה, ולא תישאר במלון הצמוד למשרדים שלה, לאור הראיות החדשות בתיק השנה שלה.
עם אבא שלי אף פעם אי אפשר לדעת. הסיבה היחידה לכך שאני יודעת שהוא לא בבית היא ששניים מהמכוניות שלו חסרות. אחת אצל שלבי\מישל, והשנייה אצלו. אפילו אם הוא היה בבית, הוא בטח היה נעול במשרד, משתדל להעביר כמה שפחות זמן בחברתה הרעילה של אוליביה.
אלמה בטח בקניות, אחרת היא הייתה פוגשת אותי בכניסה בצפייה לשמוע איך עבר עליי היום.
אני מובילה את לילי, שלא מפסיקה לשאול שאלות על חפצים רנדומליים, במעלה המדרגות, לקומה השנייה, ואז במסדרון הארוך לעבר החדר שלי.
אחרי שאני פותחת את הדלת, ועושה צעד אחד לתוך החדר, אני נעצרת במקומי, פולטת צווחה קטנה, וסוגרת את פי בידיי, עיניי כמעט יוצאות מחוריהן.
לוקאס שוכב על גבו, עורו הזהוב מבריק ונוצץ לאור קרני השמש החודרות מבעד לחלון הפתוח, איבריו הארוכים והמחוטבים פרוסים בנינוחות על מצעי הסאטן בצבע הלבנדר שלי. והוא עירום לחלוטין.
כשהוא קולט שאני לא לבד, עיניו נפרעות בצורה זהה לשלי, והוא מניח את כפות ידיו על המפשעה שלו. זה בקושי עוזר לכסות את האיבר שלו.
לידי, עיניה של לילי גם כן מתרחבות, אך בעניין מאשר ממבוכה, והיא פולטת באושר, "או, וואו! אני מתה על הבית שלך!"

Ira F.G עקוב אחר Ira
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Ira F.G
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan