כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

אין שקט אחרי הסערה

פרק 3

"שד בעל כוח בלתי נמנע משתלט עליי. אני עכשיו יודעת בדיוק איך זה מרגיש להיות אחוזת דיבוק. אם אתה לא מנסה להילחם בזה – זה מרגיש פאקינג פנטסטי." – אירה פ. ג.

כחלק מחובותיי כמדריכה של לילי, אני צריכה ללוות אותה לכל השיעורים שלה היום. לשמחתה הרבה באופן משונה, אנחנו חולקות את השיעור הראשון שלנו יחד.
יש בערך עוד כעשר דקות לתחילת השיעור, ואנחנו הראשונות להיכנס לכתת ההיסטוריה. אני ישר פונה לשולחן האחרון בקצה שהכי קרוב לחלון. לילי מקפצת אחריי, התלתלים שלה יחד איתה, ומבלי היסוס מתיישבת לידי.
היא מזמזמת לעצמה משהו שנשמע כמו ", Bitch, where’s my money," בזמן שהיא מוציאה כלי כתיבה ומחברות ומניחה אותם בצורה מסודרת על השולחן.
אני בינתיים נועצת מבט בדלת הכניסה, ליבי פועם.
בכל רגע עלול להיכנס מישהו לכיתה הזאת, או כמה אנשים. וכשהם יבחינו בי, הם יסתכלו עליי במבט הנגעל הזה, כאילו אני לא יותר מייצור קטן מזדחל ודביק. ואז הם יתחילו להתלחשש ביניהם בקול, בכוונה כדי שאני אשמע. והם יקראו לי מושחתת, ושקרנית, וחסרת לב. הם יגידו שאני בדיוק כמו אמא שלי. לה הם יקראו בשמות גרועים יותר.
אחד מהם בטח יהיה מספיק שונא, או מספיק משועמם כדי להתקרב לשולחן שלי ולהפוך את הכעס שלו לפיזי יותר. הוא ישליך את המחברות שלי על הריצפה וידרוך עליהם. הוא יבעט לי בתיק. הוא יגנוב לי את הקלמר. כל השאר יצחקו. חלק אפילו יצלמו את זה ויפרסמו את זה בעמודי האינסטגרם שלהם תחת האשטג #לשחרראתקרטר. בעוד רגע, כל זה יקרה. אני יודעת את זה, כי זה כבר קרה. זה קרה בכל יום במשך חודשים בווריאציה כזאת או אחרת. זה קרה כל כך הרבה פעמים, שהאמנתי שאני כבר מחוסנת למול ההשפלה של זה. אבל חודשיים שלמים אחרי זה במהלך הקיץ, הייתי כל כך מוגנת בבועה שלי, עסוקה בעבודה או עסוקה בלוקאס, שהצלחתי לשכוח איך זה הרגיש להיות שנואה. איך שהם נהנו לשנוא אותי.
אני לא יכולה לסבול את זה. זה כאילו שאני לא יכולה להיות בטוחה בתוך העור של עצמי. כאילו הפנים שלי, הדם שלי, שם המשפחה שלי – הם האויבים הכי גדולים שלי.
ואני לא יכולה להילחם בהם אפילו. בפעם הראשונה שניסיתי, הייתה גם הפעם האחרונה. לפני אחד משיעורי החינוך הסוציאלי שנה שעברה, התנפלתי במכות על מארק סילוואן אחרי שהוא קרע לחתיכות קטנות את העבודה שהייתי אמורה להגיש לפרופסור מילר. כאילו הם חיכו רק לזה, משלחת של כחמישה תלמידים, דהאט בראשם, עשו את דרכם למשרד המנהל כדי להצהיר שהם היו עדים לאלימות פיזית מצידי, מה שעילה לגירוש מידי ולעיתים גם תמידי מג'י. אל. וזה רק בגלל שאמא שלי התערבה, שלא גורשתי, אלא בסך הכל הושעיתי לשבוע. אמא שלי איימה עליי שאם היא תשמע עוד פיפס קטן מבית הספר על התנהגות נוספת כזאת מצידי, היא תשלח אותי ישר לפנימייה פרטית באנגליה, לבנות בלבד. ואוליביה בחיים לא מאיימת סתם.
ולא יכולתי לספר לה למה בעטתי בסילוואן, בגלל שאז היא הייתה מתערבת ומפעילה את הקשרים שלה, ואיכשהו דואגת לגירושו של סילוואן מבית הספר. כי זה מה שהיא עושה. היא מורידה את כל מי שמפריע לה, אחד אחרי השני, כמו כלי שחט-מט מיותרים. כך שלהתלונן היה הופך את המצב שלי לגרוע פי מאה בבית הספר.
אז שתקתי. כל הזמן שתקתי.
לילי מחזירה אותי למציאות הלא פחות קודרת שלי, כשהיא שואלת אותי מתי אני רוצה שנמשיך עם הסיור היום, ואני לא עונה לה, בגלל שבדיוק נכנסים לכיתה שני תלמידים. הלנה ורוט.
וכלום. הם בכלל אפילו לא מסתכלים לכיוון שלי ושל לילי, עסוקים מידי בלפטפט בהתלהבות אחד עם השנייה. אחרי כמה שניות נכנסים עוד מספר תלמידים, וכמו קודמם, גם הם לא מתייחסים אליי.
אולי זה בגלל שהם לא רגילים לראות אותי יושבת עם מישהו ולכן הם בכלל לא קולטים שזאת אני. או אולי זה בגלל שזה רק היום הראשון, והם יותר מידי עסוקים בעצמם ובלהעביר חוויות מהקיץ מכדי להתייחס לעלובת השכבה. זה לא משנה. מה שחשוב זה ההקלה העצומה שאני חשה. היא כמו ייצור ענק שמתמתח בנינוחות בתוכי.
הייצור נעצר באמצע תנועה, כשההקלה נעלמת מתוכי בווש.
לא אחרת מאשר פטריסיה דהאט נכנסת לכיתה.
למרות שהיא עוד לא ראתה אותי, אני מיד מתקשחת בכיסא שלי. אני יושבת בכזאת נוקשות, שזה כאילו אני יושבת על סכינים.
"בת'?" לילי שואלת כשאני לא עונה לה, ומעבירה את עיניה ביני לבין דלת הכיתה, מחפשת על מה אני מסתכלת.
"יש לי שעת חלון במחצית השנייה של היום. נמשיך אז," אני אומרת מהר, במענה לשאלתה של לילי ממקודם, ומזיזה את עיניי מדהאט.
אך לילי עדיין מסתכלת עליה.
"מי זאת?" היא שואלת, ויש מין הלם מעריך בקולה.
אני לא צריכה לענות לה, כי פרופסור מרטין נכנסת לכתה בצליל מהיר ורועש של עקביה המתנגשים בריצפה, ועושה את זה במקומי.
"גברת דהאט, מה פשר החולצה הזאת שאת לובשת בתוך כותלי בית הספר?" היא שואלת בטון חצי משועמם, בזמן שהיא חולפת על פניי דהאט, עושה את דרכה לשולחן שלה בקדמת הכיתה ומניחה את חפציה עליו.
מלבד פטריסיה, כל התלמידים שהתגודדו בקדמת הכיתה, ממהרים למושבים שלהם, ומתחילים להוציא את המחברות וכלי הכתיבה שלהם. דהאט נותרת לעמוד ליד הדלת, ולשאלתה של הפרופסור, היא משליחה בטראח את הילקוט שלה על הריצפה, מניחה את ידיה על מותניה במחווה יהירה, ונותנת למרטין מבט צדקני.
"אני הגעתי לפה היום היישר מההפגנה, פרופסור," היא מסבירה בגאווה.
היא לא באמת צריכה להסביר את זה לפרופסור. אין לי ספק שכל צוות ההנהלה צפו בה הבוקר בחדשות או קראו עליה במהדורה המיוחדת בעיתון המקומי. אין לי ספק שפטריסיה עושה את ההצגה הזאת לכבוד שאר התלמידים בכתה. אלה שעוד לא שמעו על המשפט החוזר.
ואני מוכנה להתערב על יד ימין שלי שהיא בכוונה נכנסה לבית הספר לובשת את החולצה הזאת ספציפית. לדהאט אף פעם לא היה אכפת להפר את הכללים בשביל מעט תשומת לב. במקרה שלה – זה אף פעם לא מעט.
היא לובשת חולצה שהפכה במהירות לפופולרית בעיירה הקטנה שלנו, למרות הפשטות שלה. זאת טי-שרט רגילה לחלוטין, בצבע לבן ועם שרוולים קצרים. מה שמושך את תשומת הלב, זאת לא רק העובדה שזאת הפרה מוחלטת של כללי בית הספר להיכנס למתחם בלבוש אחר מלבד המדים שלנו, אלא גם ההדפס שעל החולצה. מה שרשום עליה באדום מודגש. שני שורות: #לשחרראתקרטר ומתחת – #דיילשחיתות.
"היא שווה," לילי לוחשת לי באוזן, לגמרי לא מבחינה ברצון שלי להיעלם. "למה היא כזאת שווה?"
היא צודקת. דהאט יפיפייה. מהאנשים האלה שאתה יכול להסתכל עליהם במשך שעות מבלי להשתעמם.
היא ארוכה ורזה, מבנה גופה אתלטי ומחוטב. צבע עורה חום בהיר, מבריק וחלק. גבותיה עבות בצורה שאופנתית עכשיו, ועיניה הגדולות בצבע אובסידיאן, ובעלות ריסים ארוכים בצורה כמעט בלתי אפשרית, המטילים צל על עצמות לחייה הרחבות. שפתיה נקיות מליפסטיק, עבות וחושניות, ואפה צר ובעל גיבנת קלה, שרק מוסיפה אופי לתווי הפנים החדים והמרשימים שלה. שיערה אסוף כהרגלו בצמה כהה ומורכבת, סרט בצבע טורקיז מלופף בתוכה.
אבל היופי שלה הוא רק חלק קטן ממה שמושך אליה אנשים. פטריסיה היא כל הדברים האלה שהרבה בנות אחרות עמוק בתוך עצמן מתביישות להיות, אלא שהיא נושאת אותם בגאווה, והופכת אותם לקוליים ומקובלים. כמו העבודה שהיא חכמה מעל הממוצע, ופמיניסטית דעתנית, ומעדיפה ללכת להפגנות וצעדות מאשר להשתכר במועדוני לילה. ואפילו המורשת ההודית שלה, איך שהיא לובשת אותה כמו כתר, עם תכשיטיה המסורתיים, העיפרון השחור בתחתית עיניה הענקיות, וצמתה העבה והארוכה. הדרך שבה היא אפילו לא מנסה להשתלב בחברה הלבנה והאמריקאית, ובכל זאת, איכשהו, היא משתלבת בה בול.
כולם תמיד מדברים עליה, ומסתכלים עליה, אבל לא כמו שהם מסתכלים עליי כאילו אני השביל שהחילזון השאיר אחריו, אלא בהערכה ואפילו הערצה. גיבורה, הם קוראים לה. לוחמת צדק.
אני לא עונה ללילי על שאלתה, בהנחה שזאת שאלה רטורית. היא כבר חלקה איתי את העובדה שהיא נמשכת גם לבנות וגם לבנים, ומהדרך שבה היא מסתכלת על דהאט, אני מנחשת שהיא מצאה אובייקט נוסף לחרמנות הזאת שלה שהיא דיברה עליה ממקודם.
בקדמת הכיתה, פרופסור מרטין לא נראית מתרשמת כמו שאר הכיתה הממלמלת בהתרגשות מדבריה של פטריסיה. היא נותנת לדהאט מבט נוזף. "אם את רוצה להשתתף בשיעור שלי, את תיאלצי להחליף את החולצה למדים שלך, אחרת איאלץ לדווח עלייך למנהלת."
דהאט רק הופכת לנחושה יותר. היא מלבישה על פניה את הבעה העליונית הכל כך מוכרת שלה, ואומרת בקול רגוע וברור, "ואני אגיד לה את מה שאמרתי לשומרים בכניסה, כשהם לא רצו לתת לי להיכנס. שאני לא מתכוונת להוריד את החולצה הזאת, עד שלא יעשה צדק. כאזרחית במדינה הזאת, יש לי את כל הזכות למחאה ולחופש הביטוי. וזאת המחאה שלי." היא מסיימת את דבריה בהרחבת בד החולצה שלה מסביב להדפס, כדי להדגיש את הכוונה שלה.
הפרופסור נראית כאילו היא משתדלת שלא לגלגל בעיניה. מה שאני הכי אוהבת בוויקטוריה מרטין, מלבד היכולת המצוינת שלה להעביר שיעור היסטוריה בצורה מעניינת וברורה, זה גם איך אף פעם אין לה סבלנות לדרמות.
"כתלמידה בבית הספר הזה, את מחויבת להיצמד לכללים שלו. בעוד שהגישה שלך לחוסר צדק היא מוערכת, את עדיין מפרה את חוקי בית הספר, וזה משהו שאינו מקובל בכיתה שלי."
"וחוץ מזה," לילי לוחשת באוזן שלי, "אם היא לא מתכוונת להוריד את החולצה הזאת אף פעם, היא הולכת להסריח ממש באיזשהו שלב."
אני פולטת גיחוך קטן ומופתע. מופתע, בגלל שאני לא זוכרת מתי צחקתי לאחרונה. וגם, בגלל שלילי, בניגוד לשאר התלמידים בכיתה, כבר לא נראית כל כך מתרשמת מדהאט. במקום המבט המוערך שהיה לה ממקודם, היא עכשיו מסתכלת עליה בעיניים מצומצמות, כאילו היא מנסה לקרוא ולהבין את הטיפוס שלה. כאילו שהיא כבר לא כל כך אוהבת מה שהיא מגלה.
"אני רוצה להתחיל בשיעור, אז מה זה הולך להיות, גברת דהאט? את בפנים או בחוץ?" הפרופסור שואלת.
דהאט אפילו לא מהססת כשהיא אומרת, "בחוץ!" ופונה להסתער מהכיתה.
ובדיוק כשאני מתחילה לחשוב על גודל מזלי מכך שהיא לא הבחינה בי, ושאני אוכל להעביר שיעור שלם מבלי להתעמת איתה, היא לפתע נעצרת ואז מסתובבת כדי להרים את הילקוט שלה מהרצפה. כשהיא מתרוממת, עיניה נעצרות על לילי בסקרנות קלה, מה שמובן מאחר ולילי תלמידה חדשה, אבל אז היא רואה אותי.
"את!" היא אומרת בקול נמוך. היא נשמעת כאילו היא מדברת דרך שיניים חשוקות. כל הצדקנות בהבעתה מתחלפת במרירות וכעס. אפילו לא כעס. אלא שנאה מעורבת בבוז.
"גברת דהאט," הפרופסור אומרת עם אזהרה בטון קולה.
"למה היא פה?!" דהאט דורשת מהפרופסור. עיניה מבזיקות, לחייה מאדימות. היא נראית כמו קומקום שעומד לרתוח.
אבל היא לא נותנת לפרופסור לענות, אלא ממשיכה בנאומה המוכר. "העובדה שאתם נותנים לה להישאר פה, מעידה על כך שבית הספר הזה תומך במערכת פוליטית המעוררת דיכוי ומעריכה כוח כספי מאשר צדק ויושרה. זאת העמדה שג'ורג' לבינטון היי החליטו לנקוט בה, פרופסור מרטין? אלה הם הערכים שאחד מגדולי בתי הספר באמריקה רוצה להעביר לתלמידים שלו?"
הלוואי שפשוט יכולתי לשבת שם ולאכול את זה בשקט. הלוואי שדמי לא היה מבעבע בתוכי כתוצאה מדבריה. הלוואי והייתי יכולה פשוט לטאטא את זה מתחת לשטיח. להתעלם. להעמיד פנים שאני לא שומעת אותה.
הלוואי ולא הייתי הנערה הזאת שמתמלאת בגאווה בוגדנית, וקמה בחדות ממקומה, בגרירת כיסא קולנית.
אבל אני בדיוק הנערה הזאת. בגלל שכעס הוא יצור חיי, ונושם, ורעיל בתוכי. ואני נושאת אותו כל שניה, שבכל דקה, שבכל שעה, בכל יום ארור. אפילו כשאני לבד. אפילו כשאני ישנה. כשהוא מתפרץ, והוא תמיד מתפרץ, הוא גורם לאוזניי לצלצל, לראייה שלי להיטשטש, להיגיון להתנדף.
אני בקושי שמה לב לתלמידים שמעבירים מבטים צמאי דם בייני לבין דהאט העומדות בשני קצוות שונים של הכיתה הגדולה. אני בקושי שומעת אותם ממלמלים בהתרגשות.
"גברת הדסון, שבי בבקשה. אני אטפל בזה," אומרת פרופסור מרטין בסמכותיות.
אני אפילו לא מסתכלת עליה. אני רואה רק את דהאט. יש הבזק של ניצחון בעיניה. היא אוהבת מתי שאני בולעת את הפיתיון שלה. אני כמעט ויכולה לשמוע אותה חושבת, אם אני מגורשת מהכיתה הזאת, את באה איתי.
"אני פה," אני מתחילה באותו טון נמוך שהיא השתמשה בו, "בגלל שאני תלמידה מצטיינת, בדיוק כמוך. ובגלל שההורים שלי משלמים את שכר הלימוד שלי, בדיוק כמו שלך. ואני פה, בגלל שזה בניגוד לחוק לגרש אותי רק בגלל שאת לא אוהבת אותי."
"שלא תעזי להשוות את עצמך אליי! אם אמא שלי הייתה עורכת דין בריונית, שאכפת לה רק מהכוח וההצלחה שלה, אפילו כשזה בא על חשבון של חיים ומשפחות תמימות, ואבי היה פלייבוי שוביניסטי, הייתי מנתקת את עצמי מהמשפחה שלי במקום לתמוך בהם ולעודד אותם בטלוויזיה. אין לך ערכים, הדסון. או כבוד, או – "
אבל אני קוטעת אותה.
"אוך, לכי תזדייני, דהאט!" אני קוראת. קולי מזלזל, הבעתי נוחרת. אני מתעלמת משאיפת האוויר הקולנית והמאוחדת של הכיתה למשמע הקללה שלי, ומפרופסור מרטין שצועקת ברקע, "שפה, גברת הדסון!" וממשיכה, "תזדייני את, והערכים שלך, והצגת הזעם הצדקנית שלך. אני לא חלק מהמצעד האקטיביסטי השיטי והקטן שלך. לא מוצא חן בעינייך שאני פה? לכי תעשי את מה שאת עושה הכי טוב. תפגיני."
"בנות!" פרופסור מרטין צועקת, אבל אף אחד לא מתייחס אליה.
"או, אני אעשה את זה!" קוראת דהאט. "תהיי בטוחה אני אעשה הכל כדי שיעיפו אותך מפה. גם ככה אף אחד לא מחבב אותך. אף אחד לא רוצה אותך פה!"
היא צודקת. כל הכתה, מלבד לילי ופרופסור מרטין מהנהנים ומלמלים בהסכמה. הם כולם זורקים לי מבטים נגעלים ומבטלים.
בעוד שכעס זה משהו שאני לא טובה בלהחניק, את העלבון שלי אני מסתירה מעולה. מלבד הסומק הקל שבטח מכסה את לחיי, אני לא נותנת לעמיתי לכתה לראות עד כמה המילים של דהאט פוגעות בי. למרות שזה משהו שידעתי כמה זמן מה, משהו שאף אחד אף פעם לא טורח להסתיר, משהו שהייתי אמורה כבר להתרגל אליו, אני עדיין רוצה להתכווץ בתוך עצמי, או להיעלם בפוף. עדיין יש בי את החשק להתגונן. להצדיק את עצמי.
אני לא עושה אף אחד מהדברים האלה.
"תנסי," אני אומרת בנבזיות, קולי שקט ומסוכן, "תנסי לגרש אותי."
עיניה של דהאט נוצצות באתגר פנאטי. קצוות שיער רופפות השתחררו מהצמה שלה ומקיפות אותה כמו הילה צדקנית. היא נותנת לחיוך מרושע להתפרס על פניה ואומרת, "את חושבת שאימאל'ה שלך תוכל לכסות לך את התחת, כמו תמיד? לא שמעת שהיא הולכת להפסיד במשפט הבא? קלווין הולך לצאת מהכלא, והוא הולך לתבוע לה את התחת על כל השקרים שהיא הפיצה עליו, ואפילו אלה שעדיין לא משוכנעים בכך שהיא כלבה מניפולטיבית יגלו את הפרצוף האמיתי שלה. השם המהולל שלה הולך להישחט כמו החיים הרבים שהיא הרסה. היא תיכנס לכלא, כראוי לעבריינים כמוה, ואת, וכל המשפחה שלך הולכים לשל – "
"פטריסיה, זה מספיק!" פרופסור מרטין קוטעת אותה בצעקה, והפעם אין מקום להתעלמות. "גברת הדסון, שבי ברגע זה, ולא, אגרש גם אותך מהכיתה. גברת דהאט – החוצה," והיא מרימה את זרועה כדי להצביע על דלת הכיתה.
דהאט מסתכלת עליה כולה נבגדת. "אבל היא קיללה, פרופסור! זאת גם הפרה של החוקים!" היא מתלוננת.
"העונש של זה הוא ריתוק אחרי שעות הלימודים, והיי בטוחה שהגברת הדסון תהיה שם," הפרופסור אומרת במבט צדדי ונוזף לכיווני, וממשיכה, "וזאת הפעם האחרונה שאת מנסה להכתיב לי איך לנהל את הכיתה שלי. החוצה. עכשיו."
דהאט יוצאת מהכיתה בצעד ומלמול נרגז, ומבט שנאה אחרון לכיווני. היא לא טיפשה מספיק כדי לטרוק את הדלת אחריה, אבל האפקט של היציאה העצבנית שלה פועל גם מבלי זה.
"שבי, גברת הדסון. אני לא אחזור על עצמי שוב," הפרופסור דורשת, ואני מתיישבת בנוקשות מבלי להסתכל עליה.
ללא בזבוז זמן מיותר, הפרופסור מתחילה את השיעור, בהתעלמות מוחלטת ממה שקרה עכשיו.
אני בוהה במחברת שלי על השולחן, ומנסה להתעלם מהמבטים הכועסים הנעוצים בי מכל כיווני הכיתה.
אף אחד לא מחבב אותך. אף אחד לא רוצה אותך פה, ממשיך להתגלגל בראשי בקולה של דהאט. שוב, ושוב, ושוב.

Ira F.G עקוב אחר Ira
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Ira F.G
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
נעורים
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
אל תהיה כמוני
אל תהיה כמוני
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself