כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

אין שקט אחרי הסערה

פרק 2

“I hate him more than all the others. I hate him so much that sometimes when I look at him, I can hardly breathe. ” – holly black

ג'ורג' לבינטון היי, או בקיצור – ג'י. אל – הוא מבנה ענק בעל שמונה קומות, העשוי מקרמיקה לבנה ומבריקה וחלונות ויטרינה רחבות. הוא עובר שיפוץ פנימי וחיצוני כל כמה שנים, כדי לשמר את המראה המצוחצח והיוקרתי שלו. וכמובן, כדי להדגיש עד כמה עשיר ובעל ערך הוא בניגוד לבתי ספר פרטיים אחרים. ממול מדשאת הכניסה המטופחת של בית הספר, ובאמצע החנייה הרחבה, עומדת מזרקה עגולה ועצומה, שבמרכזה פסלו של ג'ורג' לבינטון בכבודו ועצמו – מייסד בית הספר.
המזרקה עומדת יבשה היום. כבר לפני כמה שנים שצוות ההנהלה החליט לעצור את זרימת המים במהלך שעות הלימודים, שכן נעשו מספר בדיחות מצחיקות, וכאלה שלא ממש מצחיקות בתוך בריכת המזרקה בשנים עברו. לרוב אלה בדיחות שכללו בתוכם השלכה של מישהו במפתיע לתוך המים במהלך ההפסקה, או השתנה לתוכה. או שניהם ביחד.
הגעתי מוקדם מהרגיל לבית הספר. אני כמעט ולא רואה מכוניות, ואלה שאני כן רואה, שייכים בטח לצוות ההנהלה.
הטלפון שלי מצפצף מיד לאחר שאני חונה.
זה לוקאס. 'איפה את?' הוא שואל בהודעה שלו.
בלי שלום, בלי מה שלומך? אני מחייכת קצת. אחד הדברים הראשונים שאמרתי לו זה שאני שונאת שיחות קטנות. לוקאס לא טוב בשיחות גדולות, אז זה תמיד ישר ולעניין איתנו. זה תמיד – איפה את ו – מתי ואיפה?
אבל לא יהיה בינינו יותר מתי ואיפה. אז אני לא עונה. הוא לא אידיוט, הוא יבין את הרמז.
אחרי שאני עוברת את מנגנון האבטחה שבכניסה, אני הולכת ישר לחדר המורים. שם אני אמורה לפגוש תלמידה חדשה ולהדריך אותה לגביי בית הספר. היא אמורה להתלוות אליי למשך כל היום.
הכנתי כבר לפני כמה ימים, מיד אחרי שהמנהלת ריגלס התקשרה אליי לשאול אותי אם אקח על עצמי תלמידה חדשה, את תוכנית המסלול של הסיור שאעשה לה, ורשימה של כל כללי בית הספר, ונושאים נוספים לדבר עליהם – ובכל זאת אני מרגישה בחרדה המזדחלת.
אני לא טובה עם אנשים. אני לא יודעת איך לדבר על דברים יומיומיים נורמליים. אין לי מושג מה רץ עכשיו באינטרנט, או איזה סדרה כולם צופים. אני עדיין בטוחה שמלכת הפופ שלנו היא מדונה. אני יכולה לדבר עם הנערה החדשה על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני שעליו אני קוראת עכשיו. או על הקומוניזם בקובה, אבל אני בספק אם זה יחזיק את ענינה.
את לא חייבת לדבר איתה בכלל. היא לא חייבת לחבב אותך, אני מזכירה לעצמי שוב ושוב בזמן שאני צועדת במסדרונות הריקים והמצוחצחים של בית הספר. ואני מנסה שלא לחשוב על איך זה היה מרגיש, אם לפחות מישהו אחד היה מחבב אותי בבית הספר הזה.

התלמידה החדשה מחכה לי על ספסל מסדרון ההמתנה ליד הכניסה לחדר המורים. היא מחייכת חיוך ענק ומלא שיניים לבנות, שמשתלט על חצי מפנייה, כשהיא רואה אותי מתקרבת, וישר קופצת על רגליה כדי להושיט לי את ידה.
"לילי מוריס," היא מכריזה.
היא דבר קטן. רזה ונמוכה ממני. עורה בצבע חום כהה, והעיניים שלה ענקיות ומעט בולטות. שפתיה המלאות צבועות בליפסטיק בהיר, שמגדיל אותן עוד יותר. השיער שלה מדהים. תלתלים יפיפיים ומבריקים, המקיפים אותה כמו הילה ומגיעים לה עד הכתפיים. כל תלתל מגולגל בצורה מושלמת, כאילו היא הפרידה אותם אחד אחד.
היא, כמו הרבה בנות אחרות, שיפצרה את המדים שלה כדי שהם יראו קצת יותר שיקיים. התופר עשה עבודה ממש טובה. החצאית שלה מעט יותר קצרה משלי, בעלת צורת עיפרון ופתח קטן בצד. החולצה המכופתרת שלה מעט רופפת, אבל בצורה אופנתית. היא לא כפתרה כמה כפתורים מלמטה, והכניסה רק חתיכת בד מצד אחד לתוך חגורת החצאית. היא לובשת המון שרשראות זהב, חלקן ארוכות, חלקן צמודות לגרונה, שתואמות לעגילים ולטבעות הרבות והנוצצות שלה. כמוני, היא נועלת סניקרס. אבל שלה על פלטפורמה קלה, ומאד צבעוניים.
אני מעבירה את עיניי מבין ידה המושטת ולבין חיוכה הרחב. אני לי מושג למה דבר כזה פשוט כמו לחיצת יד גורם לי להסס. למה הלב שלי פועם והרקות שלי מתחילות להזיע. בראשי אני רואה את עצמי דרך עיניה של לילי. איך אני בטח נראית כמו דג מחוץ למים, אבודה למול מחווה כזאת פשוטה ויומיומית. איך הגרון שלי זז כשהוא בולע רוק אחר רוק.
אבל החיוך של לילי לא יורד, ולא הופך למאולץ. בידה שניה, היא לוקחת את ידי ימין שלי, ומשלבת אותה עם ידה המושטת ואז היא מנערת את ידינו מטה ומעלה כמה פעמים. היד שלה מאד קטנה ומעט לחה. אני לא יכולה להתלונן כי שלי התחילה להזיע מאז שראיתי את לילי על הספסל.
"הנה," היא אומרת אחרי זה, עדיין מחייכת, ומשחררת את ידי.
אני לא יודעת אם היא לועגת לי. אני לא יודעת אם זה משהו שאמורים לשאול. אז במקום אני אומרת, "אני בת'אני."
אני לא אומרת את שם המשפחה שלי. בבית הספר הזה, זה נחשב לקללה.
אנחנו נכנסות לחדר המורים, שם יושבים גברת פופיס, סגנית המנהלת, ואדון שיין, פרופסור לסוציולוגיה. הם מתלחששים בהתלהבות על משהו, ואני כמעט ובטוחה שאני שומעת את המילים, "אלמרס," ו – "חקירה," שגורמות לליבי לפעום בכוח, לדמי לזרום מהר מידי בוורידי.
הם עוצרים כשהם רואים אותנו, ואני לא יכולה שלא לשים לב איך הם בוהים בי לרגע, ואז מעבירים ביניהם מבט משמעותי.
מה לעזאזל? למה אנשים עדיין מדברים על זה? כל תקווה שהייתה בי שהשנה הזאת תהיה נורמלית מקודמה, מתפוצצת בתוכי כמו בלון גז.
מזל שיש לי ניסיון רב בזה, ואני מצליחה להשתלט על הבעת פניי בזמן שאני ולילי נרשמות אצל גברת פופיס, ומעדכנות אותה שאנחנו מתחילות בסיור.

הסיור שלנו מתחיל בלוקרים, שם אנחנו משתחררות מהתרמילים שלנו וממשיכות לכיוון מעבדות הביולוגיה.
לא הייתי צריכה לדאוג לגביי שתיקות מביכות, כי לילי מדברת ללא הפסקה. עברו כבר חמש עשרה דקות ואני חושבת שאני יודעת מחצית מההיסטוריה של חייה ומשפחתה, כולל השמות של כל האחים ובני הדודים שלה.
היא תלמידת מלגה. זה היה הדבר הראשון שהיא אמרה לי. ואז היא סיפרה לי עד כמה זה היה קשה להשיג מלגה לבית הספר הזה, ושהיא התחרתה עם עוד עשרה תלמידים על המקום. היא סיפרה לי אחרי זה על בית ספרה הקודם בברונקרס, שהיה טוב, יחסית לבית ספר ציבורי, אבל לא טוב מספיק לתוכניות העתידיות שלה. היא רוצה ללכת למכללת פרינסטון, שנותנת דגש רציני על מדעי החברה, וגם לשם היא תצטרך מלגה.
אמא שלה עובדת כתופרת אצל איזה מעצבת, ואבא שלה שוטר. יש לה שישה אחים. שלוש בנות ושלוש בנים, היא האמצעית. היא גרה במרחק של שלושים קילומטר מבית הספר ומגיעה לפה באוטובוס, אבל היא חוסכת למכונית בגלל שבבקרים היא אוהבת לרוץ וכעת היא לא מספיקה.
היא אוהבת אופנה, אומנות, לרקוד ולצלם, ולצאת לטיולי קמפינג עם כל המשפחה שלה.
"אז... מה לגבייך?" היא שואלת אותי עכשיו, קצת מתנשמת מכל הנאום שלה.
אני מתנהגת כאילו לא שמעתי את הקטע הזה. סיימנו כבר עם המעבדות, ולא הספקתי להסביר לה דבר על הכללים. למעשה, לא פתחתי את פי אפילו פעם אחת. כעת אנחנו צועדות לכיוון הספרייה הקטנה שנמצאת בקומה הראשונה. השעה כבר שבע וחצי בבוקר, ובית הספר מתחיל להתמלא במורים ותלמידים. החרדה שנטשה אותי בקיץ, חוזרת בווש.
פניי רוצות לרדת למטה, כתפיי רוצות להשתופף. רגליי רוצות לרוץ.
אני לא עושה אף אחד מהדברים האלה, בגלל שקולה של אימי בראשי הוא חזק ודומיננטי יותר. אנחנו לא מתחבאים. אנחנו לא מושפלים. אנחנו טובים יותר מהם. אז במקום, אני מרימה את סנטרי, ומיישרת מבט עם כל התלמידים שחולפים על פנינו. חלק מתעלמים ממני, חלק זורקים לי מבטים מלוכלכים. אני נותנת להם מבט נוחר בחזרה.
חלק ממני, החלק הזה שלא שיתף פעולה עם התוכנית של שימי זין על כולם, קיווה שהשנה תהיה אחרת. שמה שקרה שנה שעברה ישכח איכשהו, או יהפוך לחדשות לא מעניינות, ואני כבר לא אהיה אויב הציבור מספר אחד.
אבל אני רואה איך הוא מסתכל עליי עכשיו. הוא לא שכח. הוא לא ישכח בחיים.
אני ולילי שוב ליד הלוקרים, כי הם בדרכנו לספרייה, ודרק קרטר בדיוק מכניס את חפציו ללוקר שלו. הוא עוצר כשהוא רואה אותי. פניו המפוסלות מעוותות למסכת זעם. עיניו הזהובות מצטמצמות, נחיריו מתרחבים, שיניו נחשפות. הוא נראה כמו חייה פרועה בתוך כלוב.
הוא מסתכל עליי כאילו הוא שונא אותי בכל אטום, שבכל תא, בכל חלקיק מאיבריו.
יש בתוכי את החלק המקולל והמביך הזה, שכנראה ירשתי מאבי הרדוד, שפשוט אוהב דברים יפים, רק בגלל שהם יפים. ולפעמים כשאני מסתכלת על קרטר – אני לא יכולה לנשום.
הוא נראה כאילו הוא עשוי מזהב – צבע עורו השזוף, שיערו הבלונדיני-כהה, עיניי הענבר הכתומות-צהובות שלו – כולו צבעים חמים ומבריקים שעומדים בניגוד מוחלט למסדרון האפור והקר. הוא גבוה מאד, לפחות מטר שמונים וחמש, והמדים שלו עושים בדיוק כלום ושום דבר כדי להסתיר את מבנה גופו הרחב מלמעלה, בזרועותיו ובכתפיו, והמצטמצם קלות כלפי מטה, לכיוון מותנו ובטנו השטוחה והמחוטבת. וכמו כל כדורגלן שמבלה את מרבית חייו על המרגש בריצה ובעיטות בכדור, ירכיו של קרטר ענקיות, כמו גזעי עץ. הוא כזה גדול ודומיננטי, שזה נראה כאילו הוא תופס מחצית מהמסדרון.
עוצמת השנאה במבטו כמעט ומורידה אותי על ברכיי. זה שונה עם קרטר. כי כשהוא מסתכל עליי ככה, אני לא רוצה להיות גאה. אני רוצה לפרוץ בבכי. אני רוצה להרביץ לו ולצרוח עליו שהוא חתיכת בן של זונה. שהוא הרס את אחד הדברים הבודדים הטובים שהיו בחיי. שבית הספר הזה פעם היה גן עדן. מקום בטוח. ובכמה מילים מרושעות, הוא הפך אותו לגיהינום הפרטי שלי.
מה שהופך את זה ליותר גרוע, זה מה שאני יודעת עמוק בליבי. שהגיהינום הפרטי שלו פי אלף יותר נורא. שאני אעזוב את המקום הזה לבסוף, והסיוט הזה יהפוך לחלום רחוק, אבל מה שאמא שלי עשתה למשפחה שלו, יישאר וירקיב לנצח.
אתה יכול לשנוא בן אדם ולרחם עליו בו זמנית? או אולי, לשנוא אותו בגלל שאתה מרחם עליו?
"בת'?" לילי שואלת מצידי השמאלי, ואז, "אני יכולה לקרוא לך בת', נכון?"
אני מהנהנת אוטומטית.
"הכל בסדר?" היא ממשיכה.
אני מהנהנת שוב.
"אז למה עצרנו?"
זה גורם לי להפנות את מבטי מקרטר ולהסתכל עליה. לא שמתי לב אפילו שעצרנו. אבל רגליי כנראה הפסיקו ללכת ברגע שראיתי אותו.
"בואי, הספרייה שמה," אני אומרת, מחווה עם ידי לעבר דלתות רחבות במסדרון מצידנו השמאלי, ומתחילה ללכת לשם בצעד מהיר. אני מרגישה את עורפי בוער, ואני יודעת שקרטר עדיין מסתכל עליי ומקלל בליבו את כל שושלת הדם של משפחתי.
בגלל רגליה הקצרות, לילי צריכה לרוץ כדי להספיק את הקצב שלי.
"מי זה?" היא שואלת בלחישה סקרנית ומבט אחורי לעבר קרטר.
"תלמיד," אני אומרת בקצרה. אין לי ספק שהיא גם ככה תגלה את כל הפרטים מספיק בקרוב.
"הוא ממש חתיך. הוא האקס שלך?" היא ממשיכה לחקור.
אני עוצרת ליד הדלתות, ידי נתקעת על הידית, ובוהה בה. "הוא נראה כמו האקס שלי?" אני שואלת, מעט בהלם.
לילי מהנהנת בהתלהבות. "כן. הוא מסתכל עלייך כאילו בגדת בו ואז זרקת אותו."
אני צוחקת במרירות ואז פותחת את הדלת.
מלבד אדון הורוביץ', הספרן, המקום ריק, כצפוי. אף אחד לא מבלה בספרייה ביום הראשון ללימודים לפני תחילת השיעורים. זאת אומרת, אני בטח הייתי מבלה פה אם לא הייתי צריכה לעשות את הסיור היום. בטח הייתי יושבת פה עד לפני תחילת הפעמון, ומתפללת שהפעמון בחיים לא יגיע.
ספריית מורגן היא אחת מתוך שלוש שיש לנו בבית הספר, והכי פחות פופולרית, בגלל חוסר המחשבים שבה, והספרים המיושנים המשמשים בעיקר למען מחקרים היסטוריים מאד מעמיקים ומקיפים, על נושאים מאד ספציפיים. כמעט אף אחד לא בא לפה, כי רוב התלמידים מעדיפים את גוגל, שנמצא בספריות הגדולות יותר.
אבל אני תמיד העדפתי ספרים. יש להם השפעה מרגיעה עליי. הם מספרים מבלי לדבר, ומקשיבים מבלי לשמוע. הלוואי ואני הייתי סיפור.
שלא כמו בדרך כלל, הספרייה לא שקטה, כי לילי עדיין מדברת. או יותר נכון, שואלת.
"אז, מי הוא, אם כך?"
אוך. היא עדיין שואלת על קרטר.
"תלמיד," אני אומרת שוב.
"למה הוא הסתכל עלייך כאילו בגדת בו וזרקת אותו?"
"כי הוא לא מחבב אותי," אני אומרת בנוקשות. לא מחבב אפילו לא מתקרב לרמת השנאה הרעילה של קרטר כלפיי, אבל אני מקווה שזה יספיק לעתה.
זה לא.
"למה?" היא שואלת, ואני לא יכולה להיות בטוחה, אך הבעתה נראית קצת מוטרדת בשאלה.
אני לא עונה לה. במקום, אני עוקפת אותה וצועדת לכיוון השולחן של אדון הורוביץ'. הוא קורא עיתון, והשמיעה שלו לא ממש טובה, אז הוא טרם הבחין בנו. הוא אדם מבוגר ועגלגל בעל צבע עור חיוור-ורדרד. יש לו קרחת עגולה על הקודקוד, שיערות לבנות ודלילות מקיפות אותה.
"היי, אדון הורוביץ'," אני אומרת, והוא ישר מרים את פניו מהעיתון בהבעה מבולבלת. משקפיו מעוקמים על אפו, פיו פתוח מעט.
"או, שלום... אה, שלום לך, בת' היקרה," הוא קורא בקול רם אך מגמגם. החיוך שלו מאולץ מידי ואני מבחינה איך ידיו ממהרות לקפל את העיתון ולהחביאו מתחת לדלפק. אני מספיקה לראות שיער בלונדיני ועיניי מתכת על תמונת השער, ודמי קופא בתוכי.
"זאת אמא שלי?" אני שואלת.
לילי, שלא הבחינה באיך שאדון הורוביץ' החביא את העיתון, שואלת, "איפה?" ומסתכלת לצדדים.
אדון הורוביץ' מכחכח בגרונו. הוא פותח את פיו לומר משהו, אבל שום דבר לא יוצא. יש לו רחמים בעיניו החיוורות.
החלק הזה שבי, שהועבר אליי מאימי, שנמצא בדמי או עמוק בתוך העצמות שלי, גורם לי להתקשח למראה הרחמים. לפעמים אני חושבת, שהם גרועים יותר משנאה. שנאה, גורמת לי להילחם בחזרה. רחמים, גורמים לי לחשוב על כמה מחורבנים החיים שלי.
אבל אני יודעת שאדון הורוביץ' לא יכול לעמוד בזה. איתו הרי העברתי את זמני מאז מאי האחרון. מאז שתלמידים מכל הכיתות החלו ללכת אחרי במסדרונות ולצרוח עליי קללות. מאז שהם זרקו עליי שאריות של אוכל בקפיטריה במהלך הפסקות הצהריים. מאז שהם חרטו שקרנית על הלוקר שלי.
מאז, את ההפסקות שלי, או שעות החלון שלי, ואפילו אחרי הלימודים, כשחיכיתי להיות האחרונה כדי לעזוב – העברתי בספרייה של אדון הורוביץ'. הוא, יותר מכולם, יודע עד כמה אני פתטית. וזאת למרות שאף פעם לא דיברנו על מה שקרה. הכי קרוב שהגענו לזה היה בפעם הראשונה שהתחבאתי שם. זה היה אחרי ששילה גורדיק לחשה לי באוזן בשיעור היסטוריה שאחרי בית הספר היא תזיין אותי במכות עד לאיבוד חושים. אחרי השיעור, אדון הורוביץ' מצא אותי יושבת על השטיח באחד ממסדרונות הספרייה שלו, בין שני מדפים גבוהים. עיניי, כרגיל, היו יבשות, אך אין לי מושג איזו הבעה הייתה לי על הפנים. הוא עזר לי לקום אז, ומבלי לשאול שאלות, הוא הניח יד על כתפי והבטיח לי שהכל יהיה בסדר. לא האמנתי לו.
אני נזכרת באיך שגברת פופיס ואדון שיין התלחששו ביניהם והאסימון נופל לי בטראח קולני.
"מה כתוב שם?" הקול שלי רוצה לרעוד, אבל הוא לא. הוא חזק וצלול. אני צריכה לדעת מה מצפה לי היום, כמו שאני צריכה אוויר, ומה שמצפה לי היום תלוי במה שכתוב בעיתון הזה.
"איפה?" לילי שואלת, עדיין מסתכלת לצדדים ומחפשת את אמא שלי.
"בת'..." אדון הורוביץ' מתחיל אך למראה הבעת פניי הוא נאנח ומוציא את העיתון. הוא מושיט לי אותו באי רצון בולט.
זאת מהדורה מיוחדת שיצאה לפני פחות משעה. על השער באמת יש תמונה של אוליביה. זאת לא תמונה ממש מחמיאה. זה היה לאחר אחד מהמשפטים שלה לפני כמה חודשים. פיה פתוח בקריאה, מכיוון שהיא צולמה באמצע תגובה סוערת שהיא נתנה לעיתונות, ושיערה שבדרך כלל מסודר באובססיביות בפקעת הדוקה, פרוע בשל הרוח שבשטח הפתוח של בית המשפט. ידיים המחזיקים במיקרופונים של כעשרה ערוצי תקשורת שונים מקיפים אותה. היא נראית עצבנית ומרושעת.
אם לא הייתי מבועתת ממה שעלול להיות כתוב בכתבת השער, הייתי מחייכת למחשבה שאמא שלי בטח מתחרפנת שדווקא את התמונה הזאת הם בחרו, מבין אלפיי התמונות המושלמות שלה שיש ברשת. כולל בעמוד הוויקיפדיה שלה. מה שיחרפן אותה אפילו יותר, זה שהיא לא מרכז תשומת הלב בתמונה הזאת. כי על השער, ממש לידה, יש גם תמונה של פטריק אוהליו. עוד מלפני שקראתי את הכתבה אני כבר ויודעת מה יהיה הנרטיב שלה, רק לפי התמונה שלו. כי בניגוד לאימי, הוא נראה נאה ומטוקטק כתמיד. לבוש בחליפה איטלקית שבטח עולה כמו מדינה קטנה, הוא אפילו מחייך וקורץ למצלמה, שיער הפלפל והמלח שלו גם כן מתנופף ברוח, אך בצורה סקסית במקום משוגעת.
הם לא באמת עומדים אחד ליד השני בתמונה. למעשה, אלה תמונות שונות שצולמו בימים שונים ובזמנים שונים. יש אפילו קו צהוב ועבה בצורת מכת ברק שמפריד ביניהם. "ראיות חדשות בתיק אלמרס," הכותרת אומרת ומתחת, בכתב גדול יותר ואותיות אדומות, "הדסון נגד אוהליו: סיבוב שני," ואז בקטן יותר רשומים העמודים הרבים של הכתבה.
שיט שיט שיט שיט שיט – מסתובב בראשי בלופ בזמן שאני מדפדפת באצבעות מנומנמות לעמוד הנכון.
אני מדלגת על המבוא, התיאור של הרצח, רשימת השימועים והמשפטים, ערמת השיבוחים וההצלחות של קרטר, וכל שאר הדברים שכבר קראתי מאות פעמים, ומתחילה לקרוא מהאמצע.
"... קלווין קרטר, שהורשע במאי האחרון ברצח מדרגה ראשונה, ממשיך להילחם מהכלא על חפותו.
"אני לא יכול לומר יותר מזה, אבל יש לנו ראיות חדשות שאני מאמין שיוציאו אותו משם בהקדם," מסר לנו הבוקר פטריק אוהליו, עורך הדין מטעם ההגנה, מלפני שהוא נכנס לפגישה עם השופט בולדין.
יחד עם משפחתו של קרטר, גם הציבור עדיין זועם על הרשעת בית המשפט, שלטענתם אינה צודקת ומבוססת על מידע לא אמין והפרחות קיצוניות. ההפגנות ברחובות, והקמפיינים ברשתות החברתיות נמשכים במלוא העוצמה.
"על הציבור אסור לשכוח שבבית הכלא יושב אדם חף מפשע, שהוא קורבן לרשלנות וחוסר הצדק של מערכת המשפט המושחתת שלנו," צעקה בשעות המוקדמות של הבוקר פטריסיה דהאט בהפגנה שהוקמה ליד מבנה בית המשפט. מאות של אנשים הגיעו כדי למחות ולהפעיל לחץ על בולדין לפתוח את התיק מחדש, בזמן שאוהליו הציג את הראיות המסתוריות לשופט.
דהאט, 17, מנהלת עמוד אקטיביסטי באינסטגרם, ובו היא מפעילה קמפיין שצבר עשרות אלפי עוקבים, לשחרורו של קרטר, היא גם תלמידה בבית הספר התיכון ג'ורג' לבינטון היי, וחברה קרובה של דרק קרטר, בנו של המואשם ברצח.
"זה ידוע שהדסון מניפולטורית ומושחתת, וכשהאמת תצא לאור, הפרצופים האמיתיים שלה ושל המשפחה שלה ייחשפו. לא שאנשים כבר עכשיו לא יודעים שהם שקרנים רודפי בצע," דהאט אמרה לכתבנו.
אוליביה הדסון, עורכת הדין מטעם ההגנה של אניטה ג'רארד, בקלות טיהרה את שמה של הלקוחה שלה למול בית המשפט, כשרק מלפני מספר חודשים, הייתה ג'רארד החשודה העיקרית ברצח של אלמארס. הראיות והמומחים שהדסון הציגה לבית המשפט במאי האחרון, אמנם הרשיעו את קרטר, והעלו את חשד הציבור לפעילות לא נקייה מצידה, אך זיכו את הדסון בתיק נוסף בשרשרת הניצחונות העמידה שלה.
"האשם ברצח יושב בכלא, אני דאגתי לכך, ואני אדאג לכך שהוא יישאר שם," היה הדבר היחיד שמסרה הדסון לכתבנו הבוקר בדרכה לפגישה המכריעה.
הציבור לא התאכזב לגלות שהשופט הכריע על חידוש החקירה בעקבות הראיות שנמסרו לו. התאריך למשפט החדש טרם נקבע..."

אני לא טורחת להמשיך לקרוא, אלא פשוט ממשיכה לבהות בנמנום חושים בכתבה. המילים רצח, אשם ו – חף מפשע, ו – חידוש החקירה, היחידות שנזרקות לעיניי. כל השאר הופך למטושטש. רעש לבן.
התיק נפתח שוב. הסיוט עוד לא נגמר. אמא שלי לא סיפרה לי על זה כלום. זה לא מפתיע, מאחר והיא אף פעם לא מדברת איתי על העבודה שלה. ככה אני מגלה על התיקים שלה. דרך העיתון, או הרדיו, או מתי שפפראצי רודפים אחריי ברחובות, ומתי שאני מואשמת בבית הספר על החיים שהרסתי.
זאת בטח הייתה הפגישה שאליה היא מיהרה כל כך הבוקר. פגישת הראיות החדשות, לתיק שהיא חשבה שכבר נמצא עמוק בתוך הכיס הקטן של חליפת המעצבים שלה.
אני ממשיכה לבהות, והראש שלי פועם.
כולם תמיד מדברים על השקט שלפני הסערה, אבל מה עם מה שקורה אחרי שהסערה נגמרת? אחרי שהעולם שלך התהפך על עצמו ונשאר רק הרס וחורבן, ואתה מנסה לנווט את דרכך בין הבניינים ההרוסים למקום בטוח. בעולם שלי הסערה הייתה משפט הרצח הראשון. ההרס והחורבן הם המהפך שלי מבלתי נראית לנתעבת. ספריית מורגן הייתה המקום הבטוח שלי בבית הספר. לאחר שבית הספר נגמר, זה היה לוקאס.
לוקאס. לפתע, אני רוצה לזיין אותו כל כך חזק. אני אזיין אותו במשך ימים, עד שלא יישאר ממני שום דבר. עד שהעולם יתמוטט סביבנו או עד שאצליח להפוך לאמנזית.
הוא היה צוחק למחשבה הזאת. הוא היה אומר – "זה זין, לא שרביט קסמים."
"בת'?" לילי שואלת לידי. כמה פעמים היא כבר קראה בשמי? אני ממצמצת מהר ומעבירה את עיניי בינה לבין אדון הורוביץ'. הם שניהם נראים מאד מודאגים.
הם בטח חושבים שאני לא יציבה בנפשי. הם לבטח צודקים.
בזמן שאני מקפלת את העיתון ומושיטה אותו לאדון הורוביץ', אני מכריחה את עצמי להיות נורמלית, ומעלימה כל זכר למה שקראתי עכשיו מהבעת פניי. ואז פונה ללילי.
"זאת הספרייה הקטנה, או ספריית מורגן," אני מתחילה, כאילו שלא קרה עכשיו שום דבר, וממשיכה לתת לה מידע לא שימושי על הספרייה, מייסדיה, ולמה היא משמשת בעיקר.
לילי בוהה בי כל הזמן שאני מדברת, עדיין מוטרדת, אני מתעלמת מזה וממשיכה, "זה אדון הורוביץ'. הוא זוכר בעל פה איפה בדיוק כל ספר נמצא, וקרא את רוב הספרים פה."
"אני יודע גם לטינית, שמחטן מקצועי, ואני משחק גולף בצורה מצוינת," אדון הורוביץ' מוסיף בקריצה, וליבי מתחמם מכך שהוא משתף פעולה איתי, ועוזר לי ליצור אווירה רגילה.
לילי מחייכת ומציגה את עצמה. הם מפטפטים כמה שניות, ואז אדון הורוביץ' שואל אותי על הקיץ שלי, ואני מספרת לו ממש בקצרה על העבודה החדשה שלי. אחרי כמה דקות כאלה, אנחנו נפרדות ממנו ופונות לצאת. בדלת אני מהססת. כמה אנשים כבר הספיקו לשמוע שיהיה משפט חוזר?
המבט שקיבלתי מקרטר בטוח היה בעקבות זאת. השנאה שלו הייתה אינטנסיבית מהרגיל, וזה אומר הרבה.
זה אומר שגם החברים שלו כבר שמעו, והם הבעיה הכי גדולה שלי. אני לא רוצה לחשוב אפילו על דהאט ועל מה שהיא עלולה לעשות היום. במיוחד אחרי מה שקראתי עליה בעיתון הרגע.
איך קמפיין השנאה שלה הולך להיראות הפעם? מה היא תכננה בשבילי? הפפראצי יחזרו לרדוף אחריי עכשיו?
אני לא יכולה לסבול את חוסר הידיעה. הייתי יכולה להתמודד עם הכל, אם רק הייתה לי אזהרה מראש. אם הייתי יכולה לדלג אל תוך העתיד ולראות איך בדיוק ועד כמה חזק אני הולכת להידפק מכל הכיוונים היום.
"את בטוחה שאת בסדר?" לילי שואלת לידי. הרחמים בקולה גורמים ללחיי להאדים, ללסתי להתקשח. היא קראה את הכתבה יחד איתי? כמה היא כבר יודעת?
"כן," אני משקרת בקרירות ויוצאת במהירות מהספרייה, "עכשיו תפסיקי להישמע כאילו בלעת תקליט שבור."
במסדרונות, לילי נאלצת שוב פעם לרוץ כדי להגיע אליי, ובגלל שהיא מושכת המון תשומת לב, אני נאלצת להאט.
"אז, לא ענית לי מקודם. מה לגבייך?" היא שואלת כשהיא מגיעה אליי. היא שוב פעם עליזה ופטפטנית, ואין לי מושג אם היא החליטה פשוט להתעלם ממה שקרה בספרייה, או שהיא, כמוני, אלופה בלהעמיד פנים.
נותרו לנו בערך כשעשרים דקות עד לתחילת השיעור, ואני מובילה אותנו במדרגות כעת, לכיוון חדר המחשבים שבקומה השלישית. אנחנו לא נספיק לראות את כל נפלאות בית הספר כמובן, אך בשביל זה יש לנו את כל היום. הראש שלי מתחיל לפעום שוב כשאני נזכרת בזה.
"מה לגביי?" אני שואלת. טון קולי קר. דוחה במקום להזמין.
אותה זה לא דוחה בכלל.
"אני סיפרתי לך עליי. אז עכשיו את צריכה לספר לי עלייך." היא אומרת את זה כאילו שזאת עובדה ידועה. כאילו שככה העולם שלנו עובד. שאנשים שלא מכירים אחד את השני פשוט נותנים אחד לשני חלקים מהם ללא כל בעיה. כאילו שלדברים כאלה אין מחיר.
אני מגלגלת בעיניי.
"לא, תודה."
"אוקיי. אל תספרי לי." אבל לילי לא נשמעת נעלבת כשהיא אומרת את זה. אני פונה להביט בה ורואה איך עיניה נוצצות באתגר.
"במקום, אני אשאל אותך שאלות ואת תעני," היא מסכמת.
"לא."
היא מתעלמת ממני.
"גברת פופיס אמרה לי שאת התלמידה עם הממוצע הכי גבוה מזה עשור," היא אומרת, ויש לא מעט פליאה בקולה.
"זאת לא שאלה," אני אומרת מבלי להסתכל עליה.
"ובכן, זה נכון?"
"כן. ועבר יותר מעשור."
"את לא ממש צנועה, לא כך?" ושוב, היא לא נשמעת נרגזת מכך, אלא משועשעת.
"לא. אני לא," אני מאשרת.
"יש לך חבר?" היא ממשיכה, וצעדיי מאיטים קלות לאור ההפתעה של התפנית בשאלתה. מלימודים לחיים הפרטיים. מהפח אל הפחת.
"לא."
"חברה?"
"לא."
"למה לא?"
אני נעצרת כדי לתת לה מבט אירוני. איזו מין שאלה זו בכלל? ידעתי שאני שונאת את המשחק הזה.
"לך יש חבר או חברה?" אני שואלת בהדגשה.
לילי מרימה גבה, והחיוך הוא כנראה קעקוע על פניה, כי הוא עדיין שם. "את באמת רוצה לדעת, או שאת שואלת כדי להעביר נקודה?"
"האחרון," אני מודה.
"ובכן, גם לי אין חבר או חברה, וזה בגלל שאני כל הזמן נמשכת להמון אנשים בבת אחת, ואף פעם לא יודעת במי לבחור. אני לא יודעת אם זה בגלל שאני דו מינית אז המבחר שלי יותר גדול, או בגלל שאני סתם בת נוער חרמנית."
היא מסיימת את ההסבר עם משיכת כתף.
אני מסתכלת עליה, עיניי מצטמצמות. בפעם המיליון היום, אני לא יודעת אם היא צוחקת או לא. לא שהיא אמרה משהו מצחיק. אולי רק קצת מגוחך.
אני בוחרת שלא להגיד כלום, ולתת לשיחה הזאת לדעוך. אנחנו כבר ליד חדר המחשבים, אני פשוט נכנסת לשם מבלי להגיד כלום, ולילי ממהרת אחריי.

Ira F.G עקוב אחר Ira
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Ira F.G
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
perfect imperfections
perfect imperfections
מאת: No Name Needed .
כתם שחור
כתם שחור
מאת: No Name
רק שניה אחת ! רגע של אופטימיות !
רק שניה אחת ! רגע של אופטימיות !
מאת: ג'רונימו .
 הדרך אל האושר
הדרך אל האושר
מאת: ג'רונימו .
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer