כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

איפוס מחדש פרק 49+50

זמזמתי שירים שחשבתי שכבר מזמן נכחדו אבל זה כל היופי בשירים היכולת להנציח שירים ולהחיות אותם מחדש בכל שנה גם אם השנה הייתה 2393

פרק 49:

נועם

" זורי! את חייבת להתעורר בבקשה"
" כולם לאחור" הם עשו לה החאייה, אך המוניטור עדיין צפצף והראה פס. לא יכול להיות שאיבדתי אותה.
" תנסו שוב!" האצתי בהם אז הם סילקו אותי בכח משם.
" לא לא! אני רוצה להישאר!"
" אדוני בבקשה תירגע בחוץ זה מפריע" הם נתנו לי להישאר רק בגלל שדוד שלי רופא במחלקה הזאת, לעזאזל איך הוא עומד בלחץ הזה?

" היא תתעורר?" הלכתי מצד לצד כמו אידיוט והתפללתי שתתעורר.
" היא הגיעה אלינו במצב קריטי אנחנו נדע רק בעוד כמה זמן"
" כמה זמן זה ייקח?" עניתי לא רגוע לרופא שהסתכל עליי.
" אין לי תשובה לזה, הצלחנו לפחות להציל אותה" כן אחרי שתי החייאות.
" כל כך פחדתי שאיבדתי אותך"
" היי" רינת הגיעה עם אוכל.
" תאכל משהו"
" אני לא מסוגל... את חושבת שהיא תתעורר?"
" אני מקווה מאוד. מליקה הפעם באמת הגזימה. המשטרה מחפשת אותה, מזל שיש לנו מצלמות ומקירופונים בדירה למקרים כאלו"
" הכל מתועד?"
" כן"
" מתי זה ישודר?"
" עוד שעה המשדר, אני מקווה שיתפסו אותה. אתה קולט שהיא דקרה את אחותה ושכרה שני בבונים להרביץ לה בשביל שתעזוב למדינה אחרת?"
" מה? למה היא רצתה שתעזוב?"
" למליקה קשה עם העובדה שיש עוד מישהי כמוה"
" זורי בכלל לא כמוה!"
" זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי."
" אם היא לא תתעורר אני נשבע שאנקום!"
" נקמה לא תוביל לשום מקום, וחוץ מזה היא תתעורר"
" היא ככה כבר חודשיים!"
" אני יודעת אבל בוא נחשוב על הטוב, בסדר? לי זה קשה יותר אני גרה בדירה איתה עם כל החדר שלה שהפך לזירת פשע! זה מטורף!"

....
ההורים שלה הגיעו, אימא שלה הייתה נראית כעוסה ואבא שלה שכלל לא דומה לה הביט בה במבט מרחם.
" לא יכול להיות שמליקה המתוקה שלי גרמה לכל זה!"
" בטח שיכול להיות" אבא שלה דיבר.
" החלטת לדבר עכשיו?" היה לה מבט שלא הבנתי.
" אני רוצה שנתגרש"
" עכשיו אתה מעלה את זה? כאן? ועד שסוף סוף דיברת! חשבתי אתה אילם"
" מחר אני מגיש את הטפסים, אני לא רוצה לדון בזה כשהבת שלי שוכבת פה מולי"
הם לגמרי התעלמו מהנוכחות שלי.
" מי אתה?"
" נועם לוי, נעים מאוד חבר טוב של זורי"
נזכרו שגם אני נמצא בחדר. לפתע הרופא הגיע ביקש שאשאיר אותם לבד.
" זורי במצב הזה כבר חודשיים. לאור המצב יש 2 אפשרויות להשאיר אותה מחוברת למכונת ההנשמה או לנתק אותה" הצלחתי לצותת. מה? אין סיכוי שזה הולך לקרות!
" לנתק משמע היא לא תחיה?" נראה שהאבא די בהלם בדיוק כמוני.
" בדיוק, תחשבו על זה"
האימא הנהנה האבא שתק.
" אתם לא יכולים להחליט בשבילה!" התפרצתי.
" מה? למה לא?"
" אני יודעת שאתם טכנית ההורים שלה אבל היא תתעורר בבקשה תחשבו על זה, אל תנתקו אותה"
" ילדון זו לא החלטה שלך"
" מותר לילד להביע את דעתו בעניין" אבא שלה קטע אותה.
" אל תדאג ילד אני בטוח שהיא תתעורר ולא אסכים לנתק אותה מהמכשירים."
" תודה! תודה רבה!"

....

כעבור חודש:

זורי:

פקחתי את עיניי לקחו לי כמה רגעים על מנת להבין היכן אני.
" זורי?" בחור זר ומשונה הסתכל עליי, נבהלתי הוא נבהל חזרה וחזר לאחור.
" אני שמח שהתעוררת אנשים אחרים רצו לנתק אותך מהמכשירים אבל אני שמח שהתעקשתי"
" אדון בנט זורי התעוררה!" טוב דבר אחד אני זוכרת שאני זורי בנט בת עשרים וחמש מתל אביב. זה כל מה שזכרתי.
" זורינקה כמה אני שמח שהתעוררת!"
" את לא מבינה זורי כל המעריצים של מליקה דואגים לך, הם קנו לך פרחים, צעצועים מתנות, ספרים ועוד הרבה. הם מצטערים על מה שהיא עשתה לך אחרי שהשמועה התפשטה כולם לטובתך!"
הרופאים באו לבדוק אותי וכל מי שהיה בחדר קודם לכן נעלם.
" זורי אם את שומעת תמצמצי" מצמצתי.
" אם את יכולה להזיז רגל שמאל תזיזי" הזזתי. הכל היה תקין רק שלא הצלחתי לזכור אף אחד.
" נחזור בערב"
נרדמתי ולקראת הערב כאשר התעוררתי שוב האנשים האלו היו בחדר שלי יחד עם הרופאים.
" זורי אני יודעת שזה קשה כי לא מזמן קמת אחרי שלושה חודשים אבל יש לי שאלה" הנהנתי בקושי.
" איך קוראים לאיש הזה?"
" אאאא. יי .. שש"
" איך קוראים לאיש הזה זורי?"
" איייייש" קראתי בקול.
" ומי זה?"
" בחור צעיר"
" המצב לא טוב... למה היא לא זוכרת אתכם?"
" זה קורה לאחר פגיעת ראש אנחני צריכים לקוות שהיא תחזור לזכור" הבחור ההוא שאל והרופא ענה לו.
זה בלבל אותי התסכול הזה שאין לי מושג מי הם כלל.
" זורי אני נועם, נועם לוי וזה אבא שלך"
" נו... עם לו.. י? איך אנ... חנו מכירים?"
" ביום בו כמעט הרגו אותך אמרת לי שאת אוהבת אותי" התקשיתי להאמין שמשהו כזה נאמר מפי, אך בכל זאת לא שללתי. היה לי מאוד קשה לדבר הגוף עדיין כאב לי והזיכרונות אלו שעוד נשארו לי מתעתעים בי, זיכרונות על מליקה ורינת. נכון מוזר לחשוב על שתיהן כי הן כל כך שונות, אבל לא יכולתי להגיד למוח שלי למחוק אותן... למעשה רק את מליקה, את רינת אני שמחה שאני זוכרת.
" איי... פה רינת?" לחשתי הוא התקרב קרוב מאוד אליי על מנת לשמוע.
" את זוכרת את רינת?" הנהנתי.
" חכי כאן, תנוחי אני הולך להתקשר אליה"

.....

יוגב הזמין את כל הכיתה לבריכה בבית שלו, הוא היה עשיר, נאה ואחד כזה שמרשה לעצמו לעשות מסיבות. גם אני הוזמנתי, כמובן שמליקה ולישי היו שם על אף שהן לא בכיתה שלי יוגב אהב את הנוכחות שלה, הוא היה מאוהב בה ולישי? הזדנבה לכל מקום בו מליקה הלכה. היא נתנה לבית של יוגב במה ברשת, כלומר צילמה מכל זווית אפשרית את הבית שלו לסטורי. ואפילו עשתה תמונות למזכרת.
כולם הגיעו עם בגדי ים ורק לי אף אחד לא אמר שמדובר במסיבת בריכה, הם אמרו מסיבה ואני במקום בגד ים הגעתי עם שמלה. הם צחקו עליי כמה דקות, וכשעברנו למשחק אמת או חובה יש לציין שמעולם לא אהבתי לשחק את המשחק הזה, הם קראו לי פחדנית כשבחרתי לא לשחק, לכן השתתפתי המשחק והתפללתי שהבקבוק לא יגיע אליי. הם חייבו אותי לקפוץ לבריכה, התנגדתי המים וודאי קרים ואין לי בגדים להחלפה אבל אז יוגב דחף אותי לתוך המים וצחק, לא הפסיק לצחוק גם כשכבר יכולתי לשמוע את הצחוק שלו. כולם צחקו.
" נו זה רק חלק מהחובה" התביישתי לא רציתי שיגידו שאני הורסת משחקים או פחדנית אז הורדתי את כך הבגדים שלי מתחת למים.
" תזרקי לכאן אשים לך לייבוש" צחק על חשבוני רק שאז לא הבנתי את זה. קפאתי, הם התעלמו מנוכחותי והמשיכו לשחק, על אף שכמה כן הציצו מדי פעם. יוגב החביא את הבגדים שלי.
" אם את רוצה בגדים נקיים את צריכה לעשות לי טובה" יוגב ניגש אליי בלחש ושכשך את הרגליים שלו במים.
" מה אתה רוצה?"
" זה מצחיק שאת מנסה להחביא את עצמך אבל אני רואה הכל גם כאן" הובכתי.
" מה שאני רוצה זה שאת..." תפס לי את היד.
" תעזוב לי את היד ותדבר כמו גבר"
" את יודעת מה אני רוצה"
" אני רוצה שתגיד לי את זה באופן ברור!" התעקשתי בזמן שהוא עיקם לי את היד לאחור בכאב.
" לעולם לא!"

למזלי המסיבה נעצרה בידי ההורים שלו שכעסו עליו, את כולם הם סילקו גם אני הייתי ברשימת המסולקים, אך נותרתי בבריכה.
" ילדונת למה את לא יוצאת?"
" הם לקחו לי את הבגדים"
" זה עוד מן משחק מטופש שלכם?"
" זה לא משחק... לא הייתי צריכה לבוא לכאן בכלל"
התעלמה ממני, התחלתי לרעוד נעשה קר בחוץ וגם השמש שקעה.
" קחי תתכסי, הבאתי לך גם בגדים" חזרה לאחר כמה דקות, נחמד מצידה.
" ילדונת מי עשה לך את זה?"
" כולם, לא אכפת להם"
" ולך אכפת?"
" אני רק רוצה חברים. אין לי חברים בכלל, אף אחד לא רוצה בחברתי" כיסיתי את עצמי בחלוק שנתנה לי.
" בעוד עשר שנים את תראי שהכל יהיה אחרת. תהיה לך חברה טובה לכל החיים. ואני מצטערת שלא חינכתי טוב את הבן שלי"
" תודה לך גברת פרץ"
" תקראי לי סילבי"
" תודה לך סילבי" היא בנחרצות לא דומה ליוגב, כל כך נחמדה ואצילית.
מאותו יום יוגב לא הציק לי יותר, הוא גם מעולם לא העז לפנות או לדבר עליי, גם לא בפניי מליקה. תהיתי מה אימו אמרה לו עליי.
יום למחרת יוגב לחלוטין התחמק ממני כאשר ניסיתי להשיב לו את הבגדים שנתנה לי אימא שלו בחזרה.
" תפסיקי לרדוף אחריו" מליקה נעמדה וצחקה תוך כדי.
" לא הספיקו לה הבנים היא רודפת אחרי יוגב"
" אני רק רוצה להחזיר לו את הבגדים"
" הוא רק ריחם עלייך, נתן לך בגדים חדשים... מה נראה לך שהוא ירצה אותם בחזרה אחרי שהם נגען בגוף שלך" נעלבתי, אני עד כדי כך מסריחה? רעה? מדוע היא מדברת ככה? הלכתי משם בבכי יחד עם הבגדים הזרים שלא רציתי לזכור.

פרק 50:

בימי שני אני עובדת על ההליכה שלי, לעיתים זה קצת קשה משום שאני מתחילה לקבל סחרחורות. בימי שלישי אני מקבלת ביקורים מצד רינת, נועם ואבנר. את אבנר גם לא זכרתי לפחות לעת עתה, רינת סיפרה לי שהוא עשה בשבילי הרבה דברים. ובכל יום שמצטבר אני צוברת זיכרונות חדשים, לפחות עד שהזיכרונות הישנים יהדהדו.
בחודש אחד הצלחתי לעבור מחלקה בבית חולים ממחלקת טיפול נמרץ לבית לוינשטיין רק מפני שלא הצלחתי ללכת כמו שצריך.

" את עם השרשרת על הצוואר" נועם הצביע בידו על השרשרת שלי.
" כן, אני אוהבת אותה"
" קניתי לך אותה במתנה לפני הרבה זמן"
" באמת? אז גם אהבת אותי?"
" אז הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לחבב אותך"
" זה נחמד לשמוע" חייכתי, הוא הביט בי וחייך חזרה.
" אני מצטערת שאני לא מצליחה לאהוב אותך, הכל חדש לי אני בקושי זוכרת"
" זה בסדר קחי את הזמן"
את הכל כמעט זכרתי, את העבר השלי, את אימא שלי, את אבא שלי, את מליקה, ויקטור ואפילו את לואי אבל שום דבר מנועם או מכל גבר אחר שהוא לא אבא שלי בתקופת ההווה.
" רינת אני משתחררת מחר" קראתי בעידוד.
" אני יודעת!" רינת שוב הגיעה עם שקיות אוכל, ישבנו מחוץ למבנה בית החולים ואכלנו מהסלטים ומהאוכל של רינת.
" לא תאמינו היום פגשתי בחור נחמד" רינת סיפרה לנו ולפתע הייתי סקרנית מאוד.
" בחור?"
" כן, הוא שכח את הארנק שלו בעבודה שלי, הייתה לנו שיחה טובה והוא הזמין אותי לצאת"
" איך קוראים לו?"
" עדי"
" תספרי לנו אחרי שתצאי איתו." סיפר נועם.
" אני חושבת שאלך להתארגן לדייט שלנו, תסתדרו לבד"
" נועם תוכל לספר לי איך הכרנו?"
ישבנו במשך שעה ובה הוא סיפר לי על הימים שלו ככתב וכיצד היה מטפס על המרפסת בדירה של מליקה ומסתבר שזו הייתה אני.
" באמת לא דיברת איתי?"
" חשבתי שזו היית את שאמרת לכל העולם עליי, שנאתי את זה וכל כך כעסתי ולא חשבתי שזו אחותך"
" העיקר שהשלמנו, אתה חושב שימצאו אותה?"
" אני מאוד מקווה, היא צריכה לשלם על מה שעשתה"
" אני יכולה לשאול משהו לא קשור?" הוא הנהן.
" מה אם לא אצליח לאהוב אותך בחזרה? אני לא רוצה לאכזב אותך או להעציב אותך" השפלתי את ראשי.
" זה בסדר, במשך שנתיים אהבתי אותך מבלי לקבל חזרה"
" אני מצטערת... אני בן אדם רע!" התאכזבתי מעצמי על כך.
" את לא! את הבחורה הכי טובה שהכרתי!" הוא לקח את ידי בידו.
" עכשיו אתה סתם משקר" צחקתי בקול.
" אני אף פעם לא משקר" גם לגבי זה לא ידעתי האם זה נכון או לא, המשכנו לצחוק ללא הרף עד שהבטן כאבה אפילו שלא ידעתי מה כל כך מצחיק במה שאמר.

.....

התחלתי לארוז לקראת שחרורי מבית החולים, האחות חייכה ואמרה שהרבה זמן לא הייתה לה פציינטית מוצלחת כמוני, לפחות הותרתי רושם טוב אחריי.
הטלוויזיה ברקע דלקה רעש של חדשות שוב בקע עד שהמגישה התחילה לדבר. זמזמתי שירים שחשבתי שכבר מזמן נכחדו אבל זה כל היופי בשירים היכולת להנציח שירים ולהחיות אותם מחדש בכל שנה גם אם השנה הייתה 2393, סתם זרקתי מספר לא אחיה בשנים האלו במילא אז למי אכפת?
" ולסיום, מליקה בנט המפורסמת המבוקשת שמאושמת בחשד לרצח ובאיומים על חיה נמצאה בארצות הברית שותה קוקטייל עם בן אדם זר" מגישת החדשות סיימה לדבר.
כיצד היא מסוגלת לשתות ככה? זה לא פייר ועוד בארצות הברית!
" אל תדאגי בסופו של דבר היא תחזור לארץ היישר לכלא" זה היה נועם שצץ במפתיע מאחוריי.
" היא תצליח לחמוק אני מכירה אותה"
" בסופו של דבר הכל יהיה לטובה" ניסה לעודד אותי על אף מורת רוחי הלא חיובית.
" שנצא?"
" תני לי לעזור לך עם התיקים" נועם בעזרת גופו החסון לקחת את כל התיקים ונתן לי לפסוע ברוגע עם הקביים.
" תודה שאתה עוזר לי"
" זורי... נראה לי שתהיה לנו בעיה לצאת מפה" עצר והכריז נועם בדרך לכניסת בית החולים.
" מה? למה?"
" יש פה צלמים, כתבים ומעריצים עם שלטים ' זורי החלמה מהירה' ' רפואה שלמה' "
רציתי לפרוץ בבכי ברגע ששמעתי את זה, אף פעם אף אחד מעולם לא פירגן לי באופן הזה.
" בוא נעבור לא אכפת לי" הייתי מסוגלת להתמודד עם שאלות, ברגע זה דמיינתי רק את השלטים המתנוססים מידי האנשים הזרים הללו שסוגדים לי, אותם אנשים שבקלות יכולים לרמוס אותך הם גם אותם האנשים שבאותה מידה יכולים להעצים אותך.
" תתקדמי לאט אל תמהרי" נועם הביט לאחור ואז המשיך בתעדיו בעודח מדדה אחריו.
" זורי רק שאלה! זורי!" הסתובבתי לכיוונם ואז עצרתי.
" כן" אמרתי עד שמיקרופון אחד כיוון לכיוון פי.
עמדתי שם יותר מעשר דקות ועניתי על שאלות כמו מפורסמת דגולה.
" אני מצטערת שאינני יכולה לענות יותר על שאלות הרגליים שלי עדיין בהתאוששות" החלטתי לסיים את השאלות וביקשתי שיתנו לי לעבור, הם נתנו ואפילו פינו מקום עד שאפנה לכיוון החניון.
" השיער שלי היה נראה נורא?" ידעתי שהוא לא הבין באיזה שיער מדובר הלוא אני קירחת וכל זה בזכות מליקה שסיפרה אותי בחינם, אם מישהו אי פעם ירצה קרחת אדע למי להפנות אותו.
" היית נהדרת! ואת תמיד נראית מצוין"
" תמשיך להתחנף עוד הרבה או שניכנס כבר למכונית?" הוא חייך ופתח לי את הדלת על מנת שאיכנס בזמן שהוא הניח את כל התיקים בתא המטען.

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מהממתתתת איזה כיף שחזרת
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
מושלם! אפשר המשך מהר עכשיו?
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
סוףףףףףףףףףףףףףף סוףףףףףףףףףףףףף
חיכיתי הרבה זמן וזה סוף סוף הגיע
יאללה מליקה לכלא
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
אולי
אולי
מאת: imagine me
אחרי הרבה זמן שלא
אחרי הרבה זמן שלא
מאת: Lucifer .
123
123
מאת: imagine me
הכל בסדר?
הכל בסדר?
מאת: Avaraius The Tale Teller
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan