כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

כשהחושך שולט, כל נקודת אור נדמית כפרי הדמיון.

"בואי לפה!", קולו של אבא ממלא את כל הבית בפחד. אני יושבת על המיטה שלי בחדר השינה עם ברכיים מקופלות ומחכה שזה יסתיים. זה תמיד מסתיים בסוף.

"בואי לפה!", קולו של אבא ממלא את כל הבית בפחד. אני יושבת על המיטה שלי בחדר השינה עם ברכיים מקופלות ומחכה שזה יסתיים. זה תמיד מסתיים בסוף.
הדלתות נטרקות בכוח בבית, חפצים נופלים ונשברים ואני יכולה לראות את תנועותיו של אבא בבירור בדמיוני, יודעת בדיוק מה הוא הפיל, מה הוא שבר.
אני יודעת שאימא הסתגרה בחדרה ואבא מתחרפן. הוא רוצה שהיא תצא אליו, שתריב איתו. הוא רוצה למצוא סיבה להרים עליה יד, הוא רוצה לומר לה כי זו אשמתה. שנים שאימא סובלת ממנו. שנים שכולנו סובלות ממנו אבל חן הייתה חכמה. היא הגיעה לגיל שמונה עשרה ועזבה. היא עזבה בלי להסתכל לאחור והשאירה אותי פה להתמודד עם שניהם ומאז לא ראיתי אותה. זה היה לפני ארבע שנים. תמיד חשבתי כי ביום בו אהיה בת שמונה עשרה, אעזוב גם אני. אבל הנה אני היום, בת שמונה עשרה וחצי ועדיין כאן.
דפיקותיו של אבא על דלת חדרי מקפיצות אותי. "רותם תפתחי את הדלת!", הוא צועק. בלי לחשוב פעמיים אני מושיטה את ידי את הפלאפון שלי ומחייגת לאדם הראשון שאני חושבת עליו.
"תפתחי! את הדלת! המזויינת!", הבעיטות בלדת גורמות ללב שלי לנתר. לעזאזל, תענה לי!
"הלו?"
אבא בועט בדלת בחוזקה והיא נתלשת מצירה ועפה בחוזקה על הקיר. מעולם לא פחדתי ממנו יותר מברגע זה. אני עומדת מול דמותו הגדולה והכעוסה עם הפלאפון צמוד לאוזני.
"רותם?", קולו של יריב ממלא את ליבי ואני מתפללת אליו שיגיע אלי.
"כמה פעמים אמרתי לך שלא נועלים דלתות בבית הזה?" אבא מתקרב אליי וכבר אחרי שני צעדים הוא מושיט את ידו ואוחז בחוזקה בשערי. הפלאפון נופל לי מהיד כשאני מרימה את ידיי בכאב ומנסה לאחוז בידו הגדולה של אבא. "אבא בבקשה, דיי", אני מתחננת אך אני יודעת שזה לא יעזור. הוא לא שומע אותי. הוא לא שומע אף אחד.
"לינה!", אבא צועק ודופק על דלת חדר השינה שלהם בכוח בידו האחרת. "אני נשבע לך שאם את לא יוצאת משם עכשיו, הבת שלך תשלם את המחיר!".
המילים שלו תמיד ידעו לפגוע. אבל ברגע זה אני לא יודעת למה אני מתפללת יותר. דמעות של כאב מרטיבות את פניי כשהוא מטלטל אותי משערי בכוח רב עד שאני בטוחה כי ברגע שיעזוב אותי, לא יישאר לי שיער.
דלת חדר השינה נפתח באחת ואימא עומדת בפתח. "עזוב אותה!", היא מטילה את עצמו עליו בכוח והוא משחרר אותי. אני מתקפלת על הרצפה ומעסה את קרקפתי הכואבת.
"בת זונה..", אבא אוחז בכוח בכתפיה של אימא, דוחף אותה פנימה אל החדר, טורק את הדלת אחריו ואני שומעת את רעש המנעול.
בוכה אני רצה חזרה אל חדרי ומרימה את הפלאפון מהרצפה. השיחה עדיין מחוברת.
"יריב?!", אני מרימה את הפלאפון אל האוזן.
"רותם! רותם אלוהים אדירים. את בסדר?", קולו מפלח את ליבי. הוא חיכה על הקו ושמע את הצעקות.
"אני בסדר", אני מיבבת. "אימא... אימא שלי.. היא איתו...", אני מתנשפת בכבדות כשאני יודעת כי ברגע זה אבא מוציא עליה את על העצבים שלו והיא שותקת בשבילי.
"רותם אני רוצה שתרדי למטה ותחכי לי מתחת לבניין. אני כבר בדרך אליך".
למשמע דבריו אני מצליחה להיאחז במעט השפיות שעוד נותרה בי. "אוקיי", אני ממלמלת. אין לי איך לעזור לאימא. הוא חזק משתינו. הוא לעולם לא ייכנע והוא לעולם לא ייתן לנו ללכת. כמה ניסיתי לשכנע אותה לעזוב וכמה ניסיתי לדבר איתה שנלך לחיות טוב במקום אחר. כמה שניסיתי לשכנע אותה להגיש תלונה, כך היא הלכה והפכה לסרבנית יותר. "ולאן נלך?", הייתה אומרת לי פעם אחר פעם. "אין לנו לאן ללכת".
ולאן אני אלך?
בכי חנוק נשמע מתוך חדר השינה ואני רצה אל דלת הבית ויורדת למטה. הבניין שלנו הוא בניין נמוך בעל שתי קומות בלבד כשבכל קומה שתי דירות.
אני יודעת שהם שומעים ויודעים ואני גם יודעת שהזמינו משטרה מספר פעמים כשהצעקות היו בלתי נסבלות אך בכל פעם שהשוטרים הגיעו אל דלת הבית, אימא שכנעה אותם שזה היה סתם ויכוח. כמה פעמים השוטרים ניסו לדובב אותה אך היה ברור כי אם היא לא תגיש תלונה, הם לא יוכלו להוציא אותו מהבית. וכמה ייחלתי לרגע הזה. שיגיע השוטר שיוציא אותו מהבית מכוח. כמה ייחלתי לזה פעם כשהייתי צעירה יותר. עד שיום אחד זה באמת קרה.
לבית הגיעו שני שוטרים שעיכבו את אבא לתחנה אחרי שהבחינו בחבורה על לחייה. היא כמובן התכחשה והמציאה איזה סיפור הזוי על נפילה לא הגיונית והשוטרים לא האמינו לה ולקחו אותו בכוח.
זה היה הלילה בו הבנתי כי התבדיתי לחלוטין. כי אימא לעולם לא תעזוב אותו. היא נסעה אחריו לתחנת המשטרה ושם מסרה עדות על "הנפילה שלה", וכך שחררו בעצם את אבא הביתה. אותי הם לא יכלו לחקור מאחר והייתי קטינה וכך נסגר הסיפור. מאז אני יודעת כי אף אחד לא יוכל לעזור לנו אם אימא לא תעזור לנו.

פחות מרבע שעה לאחר שניתקתי את השיחה עם יריב, הוא כבר הגיע. הוא מחנה את רכבו באמצע החניה, יוצא מהרכב ומיד עוטף אותי בזרועותיו. החיבוק שלו נותן לי מעבר לכל מה שאני יכולה לצפות לו. הוא מחזיק אותי איתנה כרגע.
"את בסדר?", הוא מרחיק אותי מעט מגופו כל מנת שיוכל להביט בעיני.
"כן", אני מהנהנת. "אבל אימא למעלה איתו".
"תכנסי לאוטו", הוא אומר.
"יריב חכה..."
"תכנסי לאוטו רותם!", הוא קוטע את דבריי באחת ועולה במהירות במדרגות, מדלג אותם שניים שניים עד שהוא נעלם מעיני.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

לין ק עקוב אחר לין
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
לין ק
אנחנו תקועים (18+)
אנחנו תקועים (18+)
מאת: לין ק
אני רוצה ממך עוד דבר אחד (18+)
אני רוצה ממך עוד דבר אחד (18+)
מאת: לין ק
חדר 808 (+18)
חדר 808 (+18)
מאת: לין ק
נקודת מפגש
נקודת מפגש
מאת: לין ק
אבירות
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
אל תהיה אידיוט
אל תהיה אידיוט
מאת: viki pen
ואז הגיע ג'יימס דין
ואז הגיע ג'יימס דין
מאת: Sophia Rose
מעשה בחשפנית
מעשה בחשפנית
מאת: קריסטין .
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan