כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

לשקוע

אני רוצה לצרוח עליו שיפסיק. שילך. אין לו על מה להתנצל ולעולם לא יהיה לו. אבל אני לא עושה שום דבר מאלה.

בעיניים טרוטות וכאב חד, אני צופה בתומר לובש על עצמו את החלוק הסטרילי שהאחות מגישה לו. הוא מתיז על כפות ידיו אלכוהול מחטא ומשפשף אותן אחת בשנייה. מבטו לא עוזב אותי ואני רואה שם רחמים.
"היי", הוא מתיישב בכיסא ליד מיטתי ומיד מניח את כפות ידיו הקרות על כפות ידיי. שפתיו נצמדות למצחי בטבעיות ואני עוצמת את עיניי חזק. הכאב שורף אותי מבפנים. שורף כל חלקה שבי ואני מרגישה שאין לי אוויר. משהו בתוכי נקרע, נרמס ונשחט. ידיו של תומר עוטפות את ראשי ואת פניי כשהוא ממטיר נשיקות קטנות לאורך אפי ויורד אל שפתיי, מנגב את הדמעות הבלתי פוסקות ואני לא מסוגלת לדבר מילה.
"תבכי יפה שלי", קולו לוחש אל פי. "תבכי". הוא מניח שוב את שפתיו על שפתיי ברכות ועיניו הכחולות נראות כבויות.
הוא מנסה לנחם אותי והוא אפילו לא יודע. אין לו מושג מה הסתרתי ממנו.
אני מתייפחת בלי שליטה וגופי רועד במיטה וחיבוקיו של תומר גורמים לי להתפרק.
הוא נעמד על רגליו כשכל פלג גופו העליון מכסה אותי תוך שהוא נזהר עליי. ידיו מלטפות את פניי כאילו שהוא מנסה לספוג ממני את הדמעות ביחד עם כל הכאב שמגיע איתן.
"למה לא סיפרת לי?", הקמט בין הגבות שלו מתחדד כשהוא מנסה לבין אותי. "למה לא סיפרת לי שאת בהריון?", אצבעותיו ממשיכות לצייר עיגולים על לחיי.
אני לוקחת אוויר בזהירות וזה כאילו שהריאות שלי סגורות. אין לי איך להתחמק מזה.
ההבטחה שלי ליריב מציפה את כל התודעה שלי. איך אספר לו? ומה זה בכלל משנה?
זה נגמר. זה לא יהיה עוד.
"לא יכולתי לספר לך", קול לא מזוהה יוצא מגרוני. מחוספס ופגום.
"בגלל זה לא הגעת?", הוא שואל ואני רואה כמה הוא רוצה תשובות. זה מה שהוא תמיד רצה ממני. תשובות. למה הוא נשאר איתי עד עכשיו? ומה הוא עושה פה אחרי כל מה שהעברתי אותו?
אני מהנהנת.
"למה לא יכולת לספר לי רותם?", קולו נותר רך ומכיל, ללא כל שמץ של ביקורת.
"לא יכולתי", אני חוזרת על אותן המילים ומתפללת שיפסיק לשאול.
הוא מזדקף לעמידה ומרים את כפות ידיו אל שיערותיו ומניד בראשו. "יש לך מושג כמה דאגתי?", אני כבר רואה את עיני הזכוכית שלו מבריקות. ההבעות שלו הן מה שאני הכי אוהבת אצלו. הוא כל כך מלא בהן והוא אפילו לא מודע לזה.
"אני מצטערת", אני עונה בכנות. אני באמת מצטערת והלוואי והיה יודע עד כמה.
הוא מתיישב בחזרה על הכיסא ואני יכולה להרגיש כמה הוא משתדל עכשיו. אני מושיטה לו את ידי, מבקשת להרגיע את הנפש הסוערת שלו כרגע כי אני יודעת כמה הוא רוצה להתפרץ ולא מרשה לעצמו. אני מכירה אותו כל כך טוב.
הוא לוקח את ידי ומניח את מצחו על שלי.
"יפה שלי", הוא אומר, "אני לא מסוגל לחשוב מה הייתי עושה אם משהו היה קורה לך היום". דמעותיו פוגעות בעור פניי וזו כמו סתירה חדה. אני. אני גרמתי לכך.
"תומר...", אני מרימה את ידי אל צווארו כששפתיי פוגשות את שפתיו ואני מפשקת אותן רק מעט כדי לתת לו את האישור. הוא תופס את שפתי התחתונה בפיו ואני מקבלת אותו אליי.
"מה את מסתירה ממני מאמי?", הוא מניד את ראשו בעדינות וסוגר את עיניו בכאב. אני רואה את הכל פרוש על כל תו בפניו ואני יודעת שאני חייבת לשחרר אותו. הוא חייב ללכת. ואני חייבת לתת לו את סגירת המעגל שהוא כל כך נואש לקבל.
אני עוצמת את עיניי ונותנת לדמעות לצאת. אני לא מנסה לעצור אותן כי אני יודעת שזה בלתי אפשרי. הוא תכף יצא מפה ואני לא אראה אותו עוד.
"הוא היה שלך". קולי בקושי יוצא ממני ואני לא מעזה להרים את עיני ולפגוש במבטו. אני פשוט לא מסוגלת. התיעוב העצמי שלי משתלט על כל גופי. פחדנית.
גופו קופא.
הוא מתיישר בכיסאו ומתנתק ממני באחת, מה שגורם לכאב פיזי בכל גופי.
"מה?", הוא אומר לאחר שתיקה שנראית כמו נצח.
תפתחי את העיניים ותביטי בו. מגיע לו לפחות את זה. פחדנית.
אני מעזה לפקוח את עיני בזהירות והמבט שעל פניו אומר לי את מה שכבר ידעתי כל הזמן. הוא מספר לי את כל הסיפור שלא סופר עדיין.
"על מה את מדברת?".
אני מושיטה שוב את ידי אך הוא לא לוקח אותה. "תומר...", אני אומרת בדמעות, "זו הסיבה שלא הגעתי אליך".
"ברחת ממני?", מבטו לא מאמין, "את ניסית להיעלם כשידעת שאת בהריון ממני?", קולו נותר נמוך ופגוע. "את...", הוא מניד שוב בראשו כלא מאמין. "את היית בהריון עם הילד שלי?".
"כן", איזו נחמה אוכל לתת לו כרגע?
"אני מצטערת, תומר, אני מצטערת כל כך", ושוב אני מרגישה את הלפיתה הכרוכה סביב גרוני, לא מאפשרת לי לנשום ודמעות מכסות את פניי. אני בוכה על כל כך הרבה דברים. אני בוכה על העובר שלנו, אני בוכה על הנישואים השבורים שלי, אני בוכה על אובדן היחסים עם הגבר שבו התאהבתי, אני בוכה על עצמי ועל אובדן כל תקווה להרות שוב אי פעם.
"אוי אלוהים", הוא אומר ואני מיד מרגישה שוב את כפות ידיו עוטפות את פניי והוא מצמיד את מצחו שוב אליי ובוכה ביחד איתי.
"היית צריכה לספר לי". אני יכולה לשמוע את הכאב שמרסק אותו כמו שהוא מרסק אותי. קולו רווי בכל כך הרבה ייסורים ואני לא יכולה להתגבר על האשמה שאוכלת אותי.
אני עוטפת אותו בידיי, מנחמת אותו עם כל מה שיש בי. עם השברון והכאב והוא מתפרק.
שברתי את שניהם.
איזה עוד סיכוי יש לנו להחלמה?
"אני באמת מצטערת", אני אומרת מתוך כל הכאב ומתכוונת לכל מילה. "לא יכולתי לספר לך. אני מקווה שיום אחד תסלח לי על הכל".
אצבעותיו מכסות את לחיי והוא מתרחק מעט כך שיוכל להביט בי. עיניים כבויות אני רואה.
אותן עיניים כחולות זוהרות מכוסות עכשיו בשכבה של עצב בלתי נסבל ופתאום אני רק רוצה שילך. אני לא מסוגלת להתמודד עם הידיעה שאני זו שגרמתי לעיניים היפות שלו לכבות. זה יותר מידי בשבילי ואין לי יכולת הכלה כרגע לכל זה.
כמה אנכית.
וכאילו קרא את מחשבותיי, הוא מזדקף כשידיו שמוטות בצידי גופו. "אני חייב ללכת". קולו כבוי כמו עיניו. "אני לא יודע מתי אחזור".
אני מהנהנת בשתיקה. מה אני יכולה לעשות מלבד לקבל את זה? ואיך אני אוכל אי פעם לבוא אליו בטענות?
"אני מצטער, יפה שלי". הוא מניח את כף ידו על לחיי ואני נשענת עליה כמו שואבת ממנה תקווה אחרונה. תקווה למה? אני אפילו לא יודעת.
"אני חייב להתרחק קצת", הוא אומר בטון מתנצל ואני רוצה לצרוח עליו שיפסיק. שילך. אין לו על מה להתנצל ולעולם לא יהיה לו.
אבל אני לא עושה שום דבר מאלה.
אני רק מהנהנת. נותנת לכל זה לשקוע הכי עמוק שרק אפשר ומקווה לשקוע ביחד עם זה.
תומר מסתובב ויוצא בלי להביט בי שוב.
אני חייבת לישון עכשיו.
אני חייבת לשקוע.

אז אני עוצמת את עיני,
ושוקעת.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

לין ק עקוב אחר לין
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
לין ק
אנחנו תקועים (18+)
אנחנו תקועים (18+)
מאת: לין ק
אני רוצה ממך עוד דבר אחד (18+)
אני רוצה ממך עוד דבר אחד (18+)
מאת: לין ק
חדר 808 (+18)
חדר 808 (+18)
מאת: לין ק
נקודת מפגש
נקודת מפגש
מאת: לין ק
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
לאסוף את השברים
לאסוף את השברים
מאת: לא 100% קרח
בדיחת השנה
בדיחת השנה
מאת: מישהי .
לא הכל שחור לבן - פרק 6
לא הכל שחור לבן - פרק 6
מאת: V .V
אתה מריח כמו הים
אתה מריח כמו הים
מאת: imagine me
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה