כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

זכרונות חצות

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

***
מריצה
אני והירו הולכים ברחוב ביתו של ג'ון כשידו אוחזת את שלי. אני לא יודעת להסביר את ההרגשה שאני מרגישה עכשיו, כמו אבן שנגולה מליבי. אני מודה כשפתחתי את דלת המונית כדי להיכנס אליה הקשבתי לפחד שלי, הפחד שאולי.. הירו יפגע בי שוב, הפחד שאם אקשיב למילים היפות שלו אני אטעה, אני אחזור על אותם טעויות, אבל כמו שהירו אמר, כך הלב שלי צעק גם 'תפסיקי לברוח'. שמעתי בראשי את השיר של להקת FRAY DON’T LET ME GO משום מה הלב שלי ניגן את השיר הזה, ואני הקשבתי רק לשם השיר שהתנגן שוב ושוב בראשי. לא לתת להירו ללכת. אולי אני טועה, אולי אני שוב מסתכנת, אבל כמו שהירו מבטיח שהוא שונה במערכת היחסים הזו הפעם, גם אני. אני לא נותנת להירו עוד ניסיון, אני נותנת לשנינו עוד ניסיון.
אני רוצה. השתדלתי כל כך לשכוח ממנו, לברוח ממנו, אבל בתוך תוכי אף פעם לא באמת ברחתי ממנו, אף פעם באמת לא ניסיתי לשכוח אותו הרי לא הפסקתי לחשוב עליו, לחפש עליו, לבדוק מה הוא עושה איפה ועם מי. ואני מאמינה בו. אני מאמינה בעצמי. אז כן, אולי הירו לא יהיה כמו בסיפורים האחרים בכל הסרטים הרומנטים שאני רואה, אולי הוא לא הגיבור של הסרט שלי, אבל אני הגיבורה של הסרט שלי. ואני מחליטה. אני בוחרת איך הסיפור שלי יסתיים. ואני רוצה להיות מאושרת עם הירו, הוא עושה אותי מאושרת. אני יודעת שהוא עושה אותי מאושרת שאני לא מפסיקה לחייך לצידו, כשאני רואה את עיניו הירוקות הנוצצות, מרגישה את גופי רועד למגעו, הלב שלי דוהר, מרגש טבעותיו הקרות על כף ידי החמה, הרגשה שכל כך התגעגעתי אליה.
הבנתי שאני לא רוצה לעזוב את הירו, אני עשיתי את זה כי זה מה שחשבתי שאני צריכה לעשות, זה מה שחשבתי שנכון לעשות, הרי אני אוהבת אותו, ואני יודעת ומאמינה שבעזרת האהבה והאמונה אחד בשני אפשר לפתור הכל. הכל התחיל לאבד מעצמו כשאני הפסקתי להאמין בהירו שהוא אוהב אותי כמו שחשבתי וכשהירו הפסיק להאמין בעצמו. אבל אני מסתכלת על הירו, אהובי, אני רואה על עיניו את האור הזה שנעלם ממנו כשהיינו בלונדון. אני יודעת שאני רוצה להיות איתו, אני יודעת שאני רוצה שהירו יהיה איתי.
לא יכולתי לעלות על המונית. לא רציתי לעלות על המונית.
להרגיש את שפתיו על שלי אחרי כל כך הרבה זמן... זה הרעיד את כל כולי, לשמוע אותו אומר את המילים האלה, מתחנן אלי שאני לא אעזוב, זה היה אחרת, יכולתי לראות את זה בעיניו. אולי בפעם אחרת הייתי חושבת שזה עוד פנטזיה שאני מדמיינת לעצמי, שזה עוד סצנה מאיזה סרט רומנטי, שזה לא אמיתי, אבל משום מה אני מרגישה אחרת. אני מרגישה שזה אמיתי. אנחנו. אני אוהבת אותו.
אני מסתכלת על הירו ומחייכת.
הירו מביט בי ומחייך גם כשאנחנו הולכים ברחוב יחד, מבלי פחד שיבוא פאפרצי או מישהו שמזהה את הירו ויתנפל עליו. הולכים ונהנים מהשקט והשממה של הרחוב הריק.
"מה?" הוא שואל ומחייך אלי.
"סתם..." אני מושכת בכתפיי. "התגעגעתי לזה."
"את לא יודעת כמה אני פאקינג חלמתי על הרגע הזה בייב." הוא אומר והלב שלי מתפוצץ מרוב אהבה אליו.
"מה עם המשפחה שלך?" אני שואלת אותו, אני רוצה לדעת אם הוא עדיין בעימותים עם המשפחה שלו או שסבתו עמדה במילה שלה.
"בסדר." הוא מהנהן בראשו "אמה התחילה לקחת את כל הפיקוד על האחוזה, אדם עוזר לה, סבתא שלי יצאה מהחדר שלה וחזרה להיות כמו שהיא." הירו אומר והלב שלי צונח. אז היא לא השתנתה.
"כמו שהיא?" אני שואלת.
"כן את יודעת חשוב לה לשמור על המסורת אבל... משום מה כשהודעתי לה שאני חוזר לסיבוב הופעות היא לא התווכחה איתי, להפך.." הוא מגחך "היא פאקינג נתנה לי את בירכתה, היא חיבקה אותי. פאק אני חושב שעד אותו הרגע לא חיבקתי את סבתא שלי יותר מעשר שנים." הוא אומר ואני מופתעת, אז היא כן עמדה בהבטחה שלה. זה חימם לי את הלב לדעת שסבתו של הירו באמת עשתה את השינוי הזה.
"באמת?" אני שואלת עם חיוך גדול שמרוח על הפנים שלי.
"כן. אני לא יודע מה גרם לה לשנות את הדעה שלה, אבל... האחוזה הזו, היא כבר לא המקום הנורא שזכרתי תמיד בראשי, אני מוצא את עצמי פאקינג מגיע לבקר אותם, יושב איתם לאכול, יש לי סבלנות אפילו לאדם המזדיין." הירו אומר והוא גורם לי לצחקק. אני רואה את האושר בעיניו שהוא מספר לי את זה, אין ספק שמשהו השתנה בהירו.
"מדהים שעדיין אתה קורא לו 'אדם המזדיין'" אני צוחקת.
"זה חזק ממני." הוא צוחק גם.
אני נעצרת על רגליי ומסתובבת להירו. "אני שמחה בשבילך. באמת. אני שמחה שהכל הסתדר בסוף." אני אומרת, אני כל כך שמחה שהמשפחה שלו סוף סוף מקבלת את זה.
"כן..." הוא נאנח.
"אתה יודע מה באמת יעזור לך לסדר הכל?" אני מביטה בו.
"מה?" הוא שואל אותי.
"אם רק תצליח לסלוח להם, לסלוח ל... לסלוח לאבא שלך." אני אומרת.
"את צודקת." הוא לא מתווכח איתי אפילו.
"אני עובד על זה." הוא אומר ואני מחייכת כי אני שמחה שלפחות הוא מנסה.
"תזמין אותם להופעה שלך." אני אומרת.
"הם לא יבואו." הירו מנדנד בראשו.
"הם יבואו, אם תבקש. אני בטוחה." אני נושכת את שפתיי ומניחה את ידי על הלחי שלו, מלטפת אותה באגודלי.
הירו מלטף את שפתיי באגודלו ומשחרר את הנשיכה שלי בעזרת אגודלו. איך התגעגעתי לזה.
"פאק.. את יודעת שזה מטריף אותי שאת נושכת את שפתייך ככה." הוא אומר מלקק את שפתיו ואני מרגישה את הרעד בין רגליי חולף.
"אמה שואלת עלייך הרבה. אפילו סבתא שלי שואלת עלייך. אני באמת חושב שהיא אוהבת אותך. שהיא מתגעגעת אליך." הירו אומר. מה? סבתא של הירו? שרק התנשאתה מעליי? נתנה לי להרגיש נחותה? למרות שאחרי הכל היא סיפרה לי את הסיפור שלה. מעניין אם מישהו במשפחה הזו יודע על הסיפור הזה שסבתא של הירו התחתנה עם מישהו שהיא לא אוהבת בכלל שלא הייתה מאושרת כל שנות חייה, אולי מהשיחה שעשינו כן הצלחתי לשנות את דעתה? לא אין מצב, זה בטח בגלל כל מה שהם עברו לאחרונה.
"זה בטח סתם נראה לך." אני מגחכת ונושכת את שפתיי שוב. כן אני אוהבת להתגרות בהירו קצת.
"אי אפשר שלא לאהוב אותך בייב." הוא אומר ושוב משחרר את שפתיי מהנשיכה שלי באגדולו.
הוא תוחב את ידו אל הכיס שלו ומוציא מהכיס משהו.
הוא מסתיר את זה בעזרת כף ידו הגדולה ככה שאני לא מצליחה לראות מה זה.
"מה אתה מחזיק שם?" אני שואלת אותו מנסה לראות ולבחון מה זה.
"סתם משהו ש... הרבה זמן רציתי לתת לך." הוא אומר ומחזיק את זה בין אצבעו לאגדולו בקצה.
אני קולטת שזו טבעת יהלום כסופה. זה היהלום שלה לא גדול מידי ולא קטן מידי, הוא בדיוק, הוא נוצץ. הטבעת הזו נראת מהממת, יקרה מאוד, ומהממת. אני מביטה בטבעת בפליאה.
"רציתי לתת לך את זה ביום ההולדת שלך שלא הספקנו לחגוג כמו שצריך. רציתי שהאירוסין שלנו יהיו רשמיים." הוא אומר והלב שלי פועם בכל כך חוזקה, זה אמיתי? זה קורה? אני כל החיים רק פינטזתי על זה, ועכשיו זה כאן מולי, המציאות שלי, ואו. אני לא יודעת איך להגיב אני רק מסתכלת על הירו בפליאה.
"הלכתי לקנות אותה עם ג'ון ביום של הנשף, היא הייתה אצלי כל הזמן הזה, אני חושב כי... תמיד הייתה לי את התקווה שאזכה לענוד לך אותך." הירו אומר, וליבי מתמלא בהתרגשות. הוא לוקח את ידי בשלו, ועונד את הטבעת על האצבע שלי. היא מתאימה בול. ואו. אני מביטה בטבעת על ידי, אני משותקת. הירו מנשק את אצבעותיי. "היא מתאימה לך בדיוק כמו שחשבתי." הוא מחייך ועיניו מציצות בי דרך אצבעותיי בזמן שהוא מנשק אותן.
"היא... מושלמת... הירו..." אני אומרת, יותר נכון מגמגמת, לא ציפיתי לזה.
"אתה בטוח שזה הצעד הנכון עכשיו? ש.. -"
"אני בטוח." הוא קוטע אותי. "אני יודע שאני רוצה אותך לכל החיים שלי, אני יודע שאני רוצה שתיהיי שלי לנצח, אני תמיד ידעתי את זה, מהיום שבו פגשתי אותך, מהיום שראיתי את העיניים האלה. כשחשבתי שלא אזכה לראות את העיניים האלה יותר, את החיוך הזה יותר, כשחשבתי ש... לא תיהיי שלי יותר, זה היה הדבר הנורא מכל, פאק זה כאב כל כך מריצה. אני לא רוצה. אני לא רוצה לתת לך ללכת יותר, אני לא רוצה שתתני לי ללכת יותר. אני רוצה שניהיה אחד של השניה, תמיד. אלא אם את חושבת אחרת..." הוא אומר ועל פניו אפשר לראות זקיק של בהלה.
והשיר של THE FRAY DON’T LET ME GO מתנגן במוחי שוב. אני לא רוצה משהו אחר. אני רוצה גם לבלות את שארית חיי עם אהבת חיי, עם הגבר שלימד אותי כל כך הרבה על עצמי, שנתן לי מידי יום את הכוח להאמין בעצמי כשלי לא נשאר הכוח משלי, שנותן לי להרגיש נאהבת, שנותן לי להרגיש מאוהבת, שנותן לי להרגיש את ההרגשה הכי טובה בעולם שלא ניתנת להסברה בכלל.
"אני לא חושבת אחרת. אני אוהבת אותך." אני אומרת ומחייכת. הירו מחייך חיוך גדול, ורוכן לנשק אותי. אני מרגישה את שפתיו נחות על שלי ונהנת מהן.
"חוץ מזה אנחנו צריכים לחגוג את היום הולדת שלך מריצה." הוא אומר.
"גם את שלך. לא חגגנו." אני אומרת ונזכרת שהיום הולדת שלו הייתה לפני חודש, הוא הרי ההיפוך ממני. הוא נולד ברביעי לאוגוסט. הוא כבר בן עשרים ושבע. כמובן שבדקתי מה הוא עשה ואיפה ביום ההולדת שלו, ציפיתי למסיבה גדולה אבל האמת היא שלפי מה שפירסמו הוא חגג די רגוע במסעדת נובו במאליבו בלוס אנג'לס.
"חח נכון." הוא מגחך. "אני אפילו לא זוכר מה עשיתי ביום ההולדת מרוב שהפעם לא חגגתי כמו שאני הייתי רגיל לחגוג." הירו אומר ואפשר לראות על פניו שהוא מנסה להיזכר.
"הלכתי למסעדה אבל אני לא זוכר איזו." הוא אומר.
"נובו." אני פולטת מבלי לשים לב. אוי לא.
"נכון! נובו!" הוא אומר. "איך את יודעת?" הירו שואל אותי, אני מסתובבת וממשיכה לצעוד והירו אחרי, אוי לא, איך הפלתי את עצמי. למה תמיד אני עושה את זה, למה הפה שלי לא יכול פעם אחת לסתום.
"סתם ניחשתי." אני מנסה לתרץ.
"לא את לא" הוא מצביע עלי ומחייך חיוך גדול. "את ידעת." הוא אומר בגאווה גדולה.
"חיפשת עליי?" הוא שואל בחיוך גאה.
"מה? לא......" אני מושכת את המילה ומנידה בראשי.
"את חיפשת עלי!" הוא אומר ממשיך את החיוך השחצן שלו. אוי הירו היהיר, גם אותו אני אוהבת עכשיו.
"אולי קצת חיפשתי עליך." אני מושכת בכתפיי. "ממש קצת." הירו תופס בזרועי ומושך אותי אליו.
"אני פאקינג אוהב אותך." הוא אומר ומנשק אותי. פחות התגובה שציפיתי לה, חשבתי שהוא יתפוס על זה גל להקניט אותי, אבל לא. ועכשיו זה לא אכפת לי כשאני בין זרעותיו מרגישה את שפתיו נעות עם שלי, את הטעם שלו.

***
אני שוכבת במיטתו של הירו לבושה בטי שרט שלו בדיוק עונה לאלי שהכל בסדר ושאני עם הירו ושאדבר איתה כבר מחר. הירו נכנס בדלת עם טרנינג ברמודה כשפלג גופו העליון חשוף, אני רואה את הקעקועים שלו ונהנת להבחין בהם, הוא התחיל להתאמן? זה נראה ככה שהתפתחו לו מעט שרירים, הוי הזה בבטנו התחתונה התחזק. עכשיו קעקוע הציפור קצת השתבש כי הוא פיתח את השריר שלו בבטן התחתונה שם. אבל עדיין הוא נראה מעולה עם כל הקעקועים האלה, בכל פעם שאני מסתכלת על הקעקועים שלו ורואה מה זה עושה לי וכמה זה מושך אותי זה מצחיק אותי כי לפני שהכרתי את הירו קעקועים לא היה משהו שבא בחשבון אצלי אצל גברים. אבל עליו זה אחרת, זה שונה, זה מושך.
"אני מקווה שאת מסתכלת עלי ככה כי את רואה שאני התחלתי להתאמן." הירו מחייך ונוחת על המיטה לצידי.
"אז כן התחלת להתאמן!" אני גאה בעצמי ששמתי לב.
"כן. עכשיו אני יכול לבוא לשחק איתך טניס, יש לי כושר." הוא אומר בחיוך שחצן.
"אני לא חושבת שתוכל לעמוד עדיין בקצב שלי אבל אנחנו נראה." אני מאתגרת אותו.
"אה כן? את חושבת שאת טובה ממני?" הוא שואל.
"כן." אני עונה בחיוך מתגרה.
"את תופסת מעצמך מאוד גברתי." הוא אומר כשהוא תופס את המותן שלי. אני צווחת וצוחקת כשהוא ממשיך לעשות זאת וגורם לי להתפתל, עד שאנחנו מגיעים למצב שהוא מעלי ואני מתחתיו, כל גופי מתחיל לבעור, החשמל הזה בנינו נבנה באוויר ואפשר להרגיש את המשיכה המטורפת הזו . חמישה חודשים שהוא לא נגע בי, חמישה חודשים שלא עשיתי כלום עם אף אחד כי לא הייתי מסוגלת, אף אחד לא היה הוא...
חמישה חודשים שפינטזתי רק על הרגע הזה שוב, להיות קרובה אליו ככה, להריח אותו ככה. אנחנו מביטים זה בזו, הירו מלטף את הלחי שלי כשאני מרגישה את הבערה הזו בין רגליי רק גדלה וגדלה, אני מחכה שיעשה את הצעד.
הירו ממשיך להביט בי, אבל הוא נרתע לאחור, הוא נשכב לצידי שוב. אני לא מבינה למה.
"מה קרה?" אני שואלת אותו.
"כלום." הוא מושך בכתפיו. "אני לא רוצה שתחשבי שאני ממהר מידי." הוא אומר, אני שמחה שהפעם הוא לא היה מסתורי שלא הייתי צריכה להתחנן אליו כדי להוציא ממנו את הרגשות שלו את המחשבות שלו. אני מחייכת חיוך קטן. "אין לך ריח של ויסקי. לא שתית במסיבה?" אני שואלת אותו. הרחתי ממנו רק את הריח שלו, את הבושם שלו, הממכר, לא הרחתי את ריח הויסקי מהבל פיו, מגופו, אני שמה לב לזה רק עכשיו משום מה.
"לא." הוא מושך בכתפיו שהוא לוקח את השלט ופותח את הטלוויזיה על נטפליקס.
"הייתי במכון גמילה. אני הפסקתי." הוא אומר בפרצוף די רציני.
"אז זה נכון." אני אומרת כשאני נזכרת בכך שאכן קראתי בכמה מדורי רכילות על שמועות שהוא נכנס למכון גמילה, לא היה מישהו שאימת זו עד עכשיו.
"כן זה נכון, גם לא אכפת לי שידעו, זה ג'ון שלא רוצה שידעו. חזרתי לראות את הפסיכולוג שלי דר דברון, אנחנו נפגשים דרך פייסטיים או שאני בניו יורק אני מגיע אליו." הוא מספר לי, אני שמחה, הוא באמת עובד על עצמו.
"אני לא רוצה לחזור אחורה מריצה למה שהייתי, אני שמח מכל מה שקרה רק בגלל דבר אחד, זה גרם לי להבין שפאק.. כל מה שעשיתי לא עזר לי בכלום, חשבתי שזה יעזור לי לשכוח, אבל זה רק גרם לי להרחיק אותך ממני, גרם לי לאבד את עצמי שוב, ואני לא רוצה את זה יותר, אני לא מוכן לזה יותר. דר דברון גרם לי להבין שאם התקדמתי עד כדי כך עכשיו, אני לא רוצה לחזור אחורה ולהרוס כל מה שעשיתי אפילו לא בשביל שוט אחד. אני רוצה להנות מלהיות פיכח, להתמודד עם הדברים, להפסיק לברוח, להנות מכך שאת איתי עכשיו ואני לא מתכוון לעשות שום דבר שיגרום לי פאקינג לפשל שוב." הוא אומר.
אני מחייכת חיוך גדול. "אני גאה בך בכל ליבי, באמת." אני אומרת.
"טוב, עכשיו מה נראה, איזה סרט בא לך לראות?" הוא אומר כשהוא מביט בטלוויזיה הגדולה שלו, מזפזפ בשלט. אני מסתכלת על הירו על השינוי שעבר, זה מדהים בעיניי. זה מדהים בעיניי לראות את הגבר שלי ככה. הדרך בה הוא מדבר, הפרספקטיבה בה הוא מסתכל על הדברים עכשיו, שונה, אחרת. אפשר לראות זאת בבירור. אני עכשיו רואה מה שהבנתי כל היום הזה, הירו לא הגיבור שלי, הירו הגיבור של עצמו, הוא הצליח להציל את עצמו. אני הצלחתי להציל את עצמי. הצלחנו. ביחד. כל אחד לעצמו, אבל ביחד הצלחנו לשנות בעצמנו את הדברים שגרעו לנו, את הדברים שתמיד ברחנו מהם, את הדברים שתמיד פחדנו מהם, מילאנו את החוסר ביטחון הזה ששרר בנינו. הצלחנו להתגבר על הכל, כל אחד על הבעיה שלו, אבל ביחד, בעזרתו של השני גם כשהשני לא ידע, תמיד חשבתי שיש מי שיציל אותנו, שמישהו צריך לבוא להציל אותנו, אבל מסתבר שזה תמיד היה אנחנו, זה תמיד התחיל ונגמר בנו. והצלחנו. הצלחנו לעשות את זה כי האמנו בעצמנו, כי האמנו אחד בשני, כי אהבנו אחד את השניה.
הצלחנו להתגבר על הפחד. ביחד. הצלחנו לאהוב אחד השניה באהבה ללא תנאים וזה מה שהוביל אותנו לזה.
"אז מה בא לך לראות?" הירו שואל אותי. הלילה אני לא רוצה להיכנס לעוד פנטזיה, הלילה אני לא צריכה עוד פנטזיה, הלילה אני לא צריכה עוד סרט רומנטי שיגרום לי להזיל דמעות ולרגש אותי, הלילה אני לא צריכה לחפש את הנסיך שלי או את הגיבור שלי בסרט רומנטי, הוא נמצא כאן לידי, תמיד. אני רוצה להקדיש את הלילה הזה לנו, לאהבה שלנו. אני רוצה להנות מהגבר שלי, מזה שגרם לי ללמוד כל כך הרבה על עצמי, מזה שהעביר אותי כל מה שעברתי כדי להבין יותר על עצמי, כדי להכין את עצמי יותר אל החיים, כדי ללוות אותי למסע שלי.
אני לוקחת את השלט מידו של הירו, אני עולה בפישוק רגליים וכורכת את זרעותיי סביב עורפו. "אני רוצה שהלילה נעסוק בעצמנו." אני אומרת, אני מעלה את שפתיי לנשק את הירו, מביט בי בעיניו הירוקות הזוהרות, אני מנשקת אותו. שפתיו נעות בקצב מושלם יחד עם שלי, לשוני טועמת את לשונו, אני נהנת ממרגש שפתיו הרכות על שלי, הירו כורך את זרועותיו סביב גבי התחתון.
אני מזקרת את גבי, מרגישה את הירו מתקשח תחתיי. אני נעה עליו כשאני מרגישה את הבעירה הזו בין רגליי שוב, גדלה שוב ושוב עם כל חיכוך של איברנו זה בזה.
התגעגעתי לזה. כל כך.
אני נאנחת לשפתיו כשאני מרגישה את גופי כבר בוער לגמרי, הירו מעביר את שפתיו על צווארי, מנשק את צווארי כמו שהיה תמיד רגיל. אני נושכת את שפתיי כשאני ממשיכה לנוע עליו שוב ושוב, רוכבת עליו, נהנת מהתחושה של הזיקפה של הירו מתנגשת בשפתיי התחתוניות דרך התחתונים שלי.
"מממ.." אני נאנחת כשהוא מלקק את צווארי.
"היית עם גברים אחרים חוץ ממני?" הוא שואל אותי ומפתיע אותי, אני עוצרת, הוא מביט בי ואני רואה את הפחד בעיניו הירוקות.
"לא." אני אומרת חד משמעית. אני לא שואלת אותו גם כי אני כבר יודעת שלא, הוא אמר לי שלא.
אני רואה את פניו של הירו מוארות ונרגעות כשאני אומרת לא.
"אז מה עשית במשך חמישה חודשים?" הוא שואל אותי.
אם זה היה בזמן אחר כנראה שהייתי מובכת, אבל הפעם לא. אני לא מובכת ממנו יותר.
"תן לי להראות לך." אני אומרת, אני נעמדת על ברכי שרגליו בניהם. אני משחילה את אצבעותיי לתחתונים שלי, הירו מסתכל עלי ואישוניו מסתכלות בקפידה על כל צעד שאני עושה.
אני מעבירה את אצבעותיי על הדגדגן שלי, משחקת עם איבר מיני, מחייכת ומתענגת על עצמי ועל כך שהירו צופה בי עושה זאת. "פאק בייב..." הוא אומר כשאני פולטת אנחה כשאני ממשיכה לענג את עצמי עם אצבעותיי.
אני נושכת את שפתיי ומביטה בהירו המביט בי בחיוך רחב, בחיוכו השובבי, ומלקק את שפתיו. אני מחייכת גם.
"פאק בייב, תני לי להמשיך מכאן." הירו אומר ותופס בידי, הוא מגלגל אותי על המיטה ועולה מעלי. "את שלי." הוא אומר. "אני שלך." אני אומרת.
"אני אוהב אותך."
"אני אוהבת אותך."

******
-חמש שנים אחרי-
אני על הבמה, יושב על הכיסא שלי כשנגני הגיטרה מתחילים את המנגינה שלהם, אני מכין את קולי למיקרופון שבידי, לבוש בעוד אחת מהחולצות המיוחסות לי, שמריצה קנתה לי. מכופתרת רפויה בצבע שחור עם הדפסי WOMEN ARE SMARTER בקטן על כל החולצה, אני אוהב את ההומור של הבחורה שלי. עם עוד גינס סקיני שחור, השיער שלי מעט קצר יותר ממה שאני רגיל אבל עדיין אפשר לראות את התלתלים שלי, הוא משוך שוב לאחור ואני נועל את המגפיים שלי, הסטייל שלא משתנה חוץ מחולצה לחולצה, למריצה זה לא מפריע היא דווקא אומרת שהיא אוהבת את זה שזה מה שמייחד אותי, שזה הסטייל שלי, שאין עוד כזה לזמרים אחרים. היא רוצה שאני אוציא ליין של חולצות כאלה בכל מיני הדפסים, היא הציעה את זה. אני חושב שזה דווקא פקינג רעיון טוב, אני צריך להציע את זה באמת לג'ון.
אני מתחיל לשיר את השיר מהאלבום החדש שלי, האלבום שהוצאתי דווקא שירים מקפיצים, שירים שמשמיעים המון ברדיו ובמועדונים, עשו להם די הרבה רימקסים של כל מיני שירי האוס. שלוש שירים מהאלבום שלי הגיעו למקומות הראשונים במצעדי הבילבורד ונשארו שם במשך שבועות. אני מעומד לעשרה פרסי גרמי השנה, על הקליפ, על הכתיבה, על השיר עצמו ועוד כמה קטגוריות לעומת שנים אחרות שהייתי מועמד מקסימום לשני פרסים. טוב יש לי השראה כל כך טובה במשך כל השנים האלה.
שוב מילאתי את המדיסון סקוואר גארדן עד למצב של סולד אאוט.
אני מביט במריצה היושבת במקום שלה קרוב אלי לבמה יחד עם אמה אחותי, בעלה, הילד הקטן שלהם, אדם, וסבתא שלי. הם כולם באו לראות אותי מופיע לכבוד האלבום החדש שלי. אני מחייך חיוך נרחב כשאני קורא את שפתיה של מריצה שאומרת 'אני אוהבת אותך'.
ליאם הבן של אמה, רק בן שנתיים אבל משום מה כשהוא שומע את השירים שלי זה מה שמרגיע אותו כשהוא בוכה, רק ככה אמה ובעלה מצליחים להרגיע אותו כשהוא מתחיל להשתגע. אני שמח בשביל אמה שהיא הצליחה למצוא מישהו שאוהב אותה, אני שמח שהיא לא התחתנה דרך שידוך ונשארה אומללה. היא לקחה את התפקיד של אבא שלי, סבתא שלי שינתה את החוקים לגבי המשפחה שלנו והחליטה שמעתה לא צריך שהגבר רק יהיה היורש, אלא הבכורה יכולה גם היא להיות היורשת, לכן אמה מתאימה לגמרי. ואמה אוהבת את זה, היא אוהבת את המשפחה משפחה היא ערך עליון אצלה. אני שמח שהיא מאושרת. אני מביט בליאם, מחייך אליו גם, בכל פעם שאני מביט בו אני מבין כמה אני רוצה כבר להביא ילדים עם מריצה. אבל אנחנו מחכים, אנחנו מחכים כי מריצה רוצה לממש את עצמה, ואני שם בשבילה עד שהיא תרגיש שהיא עשתה את שלה בקריירה, בכל פעם היא מתקדמת עוד קצת כדי להשיג את החלום שלה להפוך להיות מותג בגדים, להיות שם בעולם האופנה, היא כבר עזבה את ריצ'רדס ופתחה סטודיו אישי כרגע, אבל היא מתקדמת לאט לאט עד שהיא תשכיר איזה חנות ותהפוך אותה לחנות הבוטיק שלה וכך תתפתח לאט לאט, אני לא מאיץ בה, אני מציע תמיד את העזרה שלי, לפעמים היא מסרבת לפעמים היא נעזרת בי, אבל היא עושה את זה. לגמרי בעצמה, ואין גאה ממני בה.
התחתנו בישראל, היא רצתה להתחתן כשכל המשפחה שלה נוכחת והחברות ילדות שלה, כולם הגיעו לחתונה בישראל, אלי, בלייר, ג'ון, המשפחה שלי, חברים שלי, החברות שלה, המשפחה שלה. החתונות בישראל לגמרי שונות ממה שאני רגיל, הם לגמרי עושים את זה פאקינג מסיבה מטורפת, אבל נהנתי בחתונה שלנו.
נהנתי מהירח דבש שלנו בקאריבים. נהנתי מלעשות סקס, מלהזדיין, מלעשות אהבה עם הבחורה שלי בכל מקום בכל זמן, ללמד אותה, שהיא תלמד אותי, להנות ממנה.
היא לימדה אותי שסקס זה לא רק אקט. זה יותר מזה. פאק הרבה יותר מזה.
זה חיבור, זה אינטימיות, זה אהבה.
לעזאזל, אני מגחך בראשי, אף פעם לא ראיתי את זה ככה לפניה.
המקסימום ששתיתי בחתונה היה רק כוסית שהרמנו לחיים, אבל פאק אלכוהול כבר לא מושך אותי, אני לא מרגיש שאני צריך את זה, אני לא רוצה את זה.
עברתי כל כך הרבה בשביל לחזור חזרה לדפוק הגמור שהייתי.
למדתי הרבה. למדתי להיות אנושי יותר, מה שאיבדתי בגלל.. האכזבה מהמשפחה שלי. אבל סלחתי להם, הצלחתי לסלוח להם, לא כי הייתי צריך, אלא כי רציתי, רציתי לקבל אותם שוב, רציתי לאהוב אותם.
נסעתי עם מריצה לפני החתונה שלנו ללונדון, הלכתי למקום בו קבור אבי, לא ביקרתי שם אפילו פאקינג פעם אחת מאז שמת. אבל הלכתי בלב שלם, כשאני משאיר את כל האשמה מאחוריי, זה היה קשה, אבל הצלחתי לעשות את זה, הצלחתי לסלוח לו, הצלחתי לשים מאחור את הכל, הצלחתי להגיד לו שאני פאקינג אוהב אותו, מה שלא הספקתי להגיד לו. אמרתי אומנם לקבר שלו, אבל מריצה הבטיחה לי שהוא שומע אותי, אני לא יודע למה אבל אני מאמין לה, אני מאמין לה שהוא שומע אותי אי שם, יודע שאני מצטער, יודע שאני סולח לו, יודע שאני אוהב אותו.
ההרגשה שאני מרגיש עכשיו על הבמה כשהמשפחה שלי צופה בי, כשמריצה צופה בי ושרה איתי את השיר שלי, הדרך בה היא מביטה בי בעיניה, מעבירה צמרמורות לאורך כל גופי.
אני שמח שיש לי אותה. אני שמח על מה שיש לי. אני מודה על מה שיש.
עברתי הרבה, הרבה עליות ומורדות, כמעט איבדתי את הכל כל כך הרבה פעמים, כמעט איבדתי את המשפחה שלי כמה פעמים, כמעט איבדתי את הקריירה שלי הרבה פעמים, כמעט איבדתי את עצמי כל כך הרבה פעמים, כמעט איבדתי את מריצה, הבחורה שלי כל כך הרבה פעמים, אבל עכשיו אני מאושר כי אני מרגיש שבסופו של דבר הכל הסתדר.
כמו שמקועקע על היד שלי, בסופו של דבר הכל חולף. הכל מסתדר.
אני לא יודע איך, אני לא יודע למה, אולי כי נלחמנו, אולי כי אני נלחמתי, אולי כי לא ויתרתי, על החלום שלי, על האהבה שלי, על להגשים, על המטרות שלי, אולי בגלל זה הכל הסתדר בסופו של דבר, אולי כל הגרוע מכל בגלל זה חלף.
חשבתי שאני לעולם לא יהיה זה שאביא למישהי פרח, חשבתי שאני לעולם לא יהיה זה שיכיר מישהי למשפחה, לא חשבתי שתיהיה לי משפחה לעזאזל, אבל היא הצליחה, היא הצליחה לשנות אותי מאז אותו בוקר שהתנגשה בי ושפכה עלי את הקפה שלי. היא הצליחה לשנות אותי בעזרת עיניה.
והינה אני כאן, על הבמה, שר, אני מאושר. אני שמח. אני מחייך כשאני שר כשאני רואה את כל המעריצים מקיפים אותי בהיכל הענק הזה, הפלאשים עלי, הבחורה שלי והמשפחה שלי כאן לצידי, ג'ון החבר הטוב שלי מהצד השני שמאחורי הקלעים של הבמה, כולם מביטים בי. אני מרגיש את האהבה שלהם, אני לא צריך יותר מזה.
אומנם חסר לי אבא שלי, הייתי רוצה שיהיה כאן איתי נוכח יביט בי ויקבל אותי כמו שכל המשפחה שלי קיבלה אותי בסופו של דבר. אבל הוא איתי בלב, אני יודע שהוא איתי בלב, מקבל אותי, גאה בי בסופו של דבר, בכל מה שהשגתי במסע שעברתי, במלחמה שלי, בפחד שלי, בגבורה שלי, בהכל.
נצחתי.
כל מה שנשאר זה רק להודות שהצלחתי לעבור את כל מה שעברתי, שהצלחתי להתפכח, שאחרי הכל.... אני עומד כאן, ונהנה ממה שיש לי.

****
-חמש שנים נוספות אחרי-
מריצה
אני עומדת מאחורי הקלעים, מסדרת את כל הדוגמניות, אני בלחץ מטורף. תצוגת האופנה מתחילה ממש בעוד שתי דקות, אנשים חשובים עומדים לראות את תצוגת האופנה הזו, לסקר אותה. זאת תצוגת האופנה הראשונה שלי בשבוע האופנה בניו יורק, אני לא מאמינה שהצלחתי להגיע למעמד הזה, כיאלו אני כן מאמינה אבל עדיין לא מצליחה לעכל את זה. אני כאן, בשבוע האופנה בניו יורק, עשרות כתבי מגזיני אופנה מחכים לסקר את תצוגת האופנה שלי, אנשי חברה מפורסמים, סלבס, אלי, בלייר, סברינה, אפילו ההורים שלי הגיעו עם גבריאל אחי הקטן לניו יורק כדי לצפות בתצוגת האופנה שלי. הם גאים בי כל כך, ובכל פעם שהם אומרים שהם גאים בי הלב שלי מתרגש כמו ילדה קטנה. הירו... אהובי.... יושב שם... עם ריאן, הבן שלנו. הוא בן שלוש, הוא כל כך דומה להירו. רצינו ילד כל כך הרבה זמן אחרי שהתחתנו, אבל לא הייתי מוכנה, פחדתי לא להיות מוכנה, לא להיות אמא טובה, אבל משום מה הירו הצליח לתת לי את הביטחון שאהיה אמא נפלאה, ובין כל הלחץ הזה אני מרגישה שאני אכן עונה על המשימה בהצלחה. ההריון היה דבר נפלא, חשבתי שהריון זה דבר קשה, אבל האמת ההריון עם ריאן נהדר, נפלא. הצלחתי במסע הזה של כל השנים האלה לבנות לעצמי שם לבנות את המותג שלי להשיג את המטרות שלי, אני מופיעה בשבוע האופנה בניו יורק! זה היה בחלום הכי רחוק שלי, אבל זה קרה כי האמנתי בעצמי, כי נלחמתי, כי לא ויתרתי על החלום, איכשהו הצלחתי לשלב בין הכל, כמובן שהיו נפילות, כמובן שנשברתי כמה פעמים מהפחד של 'מה אם..' כל כך הרבה מחשבות של מה אם לא אצליח מה אם לא אגיע לאן שאני רוצה, מה אם זה לא ילך כמו שאני רוצה, אבל הירו היה שם לצידי במסע שלי וכשאני שכחתי להאמין בעצמי הוא היה שם להזכיר לי לקום על רגליי ולהאמין בעצמי, הזכיר לי את הכישרון שלי ושאני יודעת שכחלק בתפירה או בהוצאת גזירה לא הלך לי. כששמלה התחרבשה שלי, או שאם לקוחה לא הייתה מרוצה כמו שציפתה, כמובן שעשיתי הכל כדי שהלקוחה תקבל את השירות הטוב ביותר.
אבל מפעם לפעם שטעיתי ונכשלתי, רק למדתי והשכלתי מזה לפעם הבאה וכשנתקלתי באחת מהטעויות האלה שוב, ידעתי לא לעשות אותן.
תצוגת האופנה מתחילה והדוגמניות יוצאות להן לדרך, אני מביטה ובודקת בכל דוגמנית לפני שהיא יוצאת לדרכה על המסלול, בכל פעם שאחת הדוגמניות יוצאת ליבי מחסיר פעימה. אני חושבת על כל האנשים היושבים מהצד השני וצופים בתצוגת האופנה ומתרגשת שהם רואים את העיצובים שלי. אני מקווה שהביקורות יהיו טובות. למי אכפת בעצם? אני עושה תצוגת אופנה בשבוע האופנה בניו יורק! מי חשב שזה יקרה כשרק הגעתי לניו יורק? חלמתי על זה כן, אבל חשבתי שאני אצטרך לעבור כל כך הרבה לפני ש.. בעצם עברתי כל כך הרבה לפני שהגעתי לזה, לקחתי את הזמן כן, היו לי הצעות לפני, אבל רציתי לקחת את הזמן שלי לאט לאט, להנות מהמסע שלי, מהבחירות שלי, לא לרדוף אחרי הזמן, להנות מהבחירות שלי, להנות מההחלטות שלי, להנות מהדרך, לא רק מהמטרה.
תצוגת האופנה מסתיימת, אני יוצאת עם כל הדוגמניות שלי הלבושות בעיצובים שלי, אני מקדימה והן מאחוריי. ריאן הבן שלי מגיע עם זר פרחים ומביא לי אותן, כשהוא לבוש בסטייל של הירו עם חולצה מכופתרת רפויה וגינס שחור, מגפיים קטנות כמו של הירו. שערו מעט פרוע, והוא כל כך קטן וחמוד. הוא כל כך דומה להירו, הוא קיבל את עיניו הירוקות, את החיוך שלו, אני מתבאסת שהוא לא דומה לי קצת אבל אין ספק שהוא הולך להיות חתיך הורס כמו הירו ולשבור כמה לבבות גם הוא.
הילד הקטן שלי מביא לי את זר הפרחים, אני מתכופפת לקחת ממנו אותם ומחבקת אותו. מחייכת לכולם וקדה קידת תודה לכל הבאים לראות את תצוגת האופנה שלי.
אחד מעוזרי ההפקה מגישים לי מיקרופון, זה לא נהוג לנאום אחרי תצוגת אופנה בדרך כלל, אבל בתצוגת האופנה הראשונה שלי בשבוע האופנה בניו יורק כן חשוב לי היה להגיד כמה דברים.
אני מביטה בכל האנשים שאני אוהבת, ההורים שלי, אחי הקטן, אלי, בלייר, סברינה, ג'ון, הירו.... אני מחייכת חיוך גדול ומאושר לראות את כל האנשים האלו שבאו בשבילי. יש במקום הזה לפחות ארבע מאות אנשים, מכל הסוגים. וזה עושה לי כל כך טוב.
אני לבושה באוברול בצבע סגול כהה, המכנס בצורת פדלפון, החלק העליון בצורת גופיה עם פתח מעוגל, בנוסף הוא פתוח בצלעות בצורת משולש כשרשאות בצבע כסף וסגול התואם את צבע סגול של האוברול ממסגרות את כל הפתחים והכתפיות.
שערי מסולסל במקצת בקצוות, ואני מאופרת באיפור מעט מעושן לכבוד המאורע של היום.
"אני רוצה רק לומר תודה לכל מי שבא." אני אומרת בחיוך גדול כשאני אוחזת בידו של בני ריאן, המנופף לשלום ומחייך לאורחים, כשהדוגמניות שלי עדיין מאחורי.
"זה לא יהיה ארוך אני מבטיחה, אני רק רוצה לומר כמה מילים קטנות. אני רוצה להגיד תודה. אני רוצה להגיד תודה למי שתמך בי כל הזמן והאמין בי, אני רוצה להגיד שאל תפסיקו לחלום לעולם, חלומות הם מי שאנחנו, הם מי שנותן לנו את הכוח להמשיך, הם מי שנותן לנו את הכוח לקום בבוקר ולהילחם, להילחם על עצמנו, על המטרות שלנו, על מה שאנחנו רוצים להשיג, על מי שאנחנו רוצים להיות. בכל יום אנחנו יכולים לבחור מי אנחנו רוצים להיות, בכל יום אנחנו יכולים לחלום מחדש ובכל יום אחנו יכולים להגשים את החלום שלנו, את המטרות שלנו. החיים הם מסע, הם מסע יפהפה, מלא בעליות ומורדות שמלמד אותנו כל כך הרבה. תמיד הייתי ילדה חולמנית תמיד חלמתי בגדול, אם תשאלו אותי אם אי פעם חלמתי שאגיע לזה? אגיד שכן. אם תשאלו אותי אם חשבתי שזה יקרה לפעמים אני אגיד שלא, אבל אני האמנתי בעצמי לכל אורך הדרך, וכשאני שכחתי להאמין בעצמי התמזל מזלי והיה מי שהאמין בי במקומי, מי שעזר לי לעמוד על רגליי גם שהיה קשה. החיים הם מסע נפלא של עליות וירידות, וגם אם קשה לפעמים... בסופו של דבר הכל מגיע בחיים אם רק קצת נלחמים, אז תלחמו על עצמכם, על החלומות שלכם, תעזו לחלום, תעזו לבחור. תעזו כי... בסופו של דבר... הכל חולף. בסופו של דבר... הכל מסתדר. תודה שבאתם." אני מחייכת חיוך גדול כשאני מביטה בכולם מוחאים לי כפיים, אפילו ריאן הבן שלי מצטרף לכולם ומוחא כפיים.
האורחים נעמדים על רגליהם, אני מסתכלת על הירו אהובי מביט בי כשהוא מוחא כפיים בגאווה. ואני מרגישה אושר בליבי גדול.
עברנו הכל. הצלחנו לעבור הכל ביחד, אנחנו נשואים עם ילד בן שלוש מדהים, הירו הגשים את עצמו, אני הגשמתי את עצמי. לא היה קל. היו קשיים בדרך, אבל הצלחנו להציל את עצמנו, הצלחנו להתגבר, הצלחנו להיות הגיבורים של עצמנו. תמיד ייחלתי לסוף הטוב שלי, אבל עכשיו אני מבינה שזה לא הסוף הטוב שלי, אלא ההתחלה הטובה שלי, ההתחלה הטובה שלי ושל הירו לעוד מסע מושלם, לעוד מסע מרגש, מסע שבו נלמד אחד על השניה עוד ועוד, נכיר את עצמנו יותר, נחלום מחדש בכל יום, נאהב בכל יום, נבחר בכל יום, נשיג בכל יום עוד מטרות.
תמיד רציתי שהחיים שלי יהיו סרט רומנטי, שיתנהלו כמו הפנטזיה שלי, אבל עכשיו שהתעוררתי, אני מבינה שהחיים שלי מושלמים בדיוק... כמו שהם, בלי קאט באמצע, עם כל הריבים השטותיים, עם כל הרגעים הטיפשיים, כל רגע ורגע הוא חשוב בחיי, הוא מלמד אותי משהו, הוא מסמן לי משהו, הוא עם משמעות בשבילי. כל רגע נותן לי להעריך את החיים שלי, את מה שיש לי, להסתפק במה שיש לי, לשאוף גבוה תמיד, להנות מהמסע שלי בדרך למטרה. להנות ממה שיש.
המסע שלנו בחיים לא תמיד יתרחש כמו שאנחנו רוצים, המסע שלנו בחיים הוא לא תמיד יהיה כמו המתוכנן, אבל המסע שלנו בחיים הוא שלנו, כל סיפור שאנחנו חווים הוא הסיפור שלנו, הוא מה שמייחד אותנו, הוא מה שהופך אותנו למי שאנחנו, מה שבונה אותנו. צריך להנות מכל רגע בחיים, מהרגעים השמחים עד הרגעים הפחות טובים, לפעמים כשאנחנו מרגישים בנפילה, זאת אומרת שעליה גדולה לפנינו, רק צריך לתת לה מקום, צריך לעמוד חזק על הרגליים ולהנות מהדרך. להוביל את עצמנו אל הפסגה בדרך הטובה והנכונה לנו, להגשים את עצמנו, את החלומות שלנו, ואף פעם זה לא מאוחר מידי. אף פעם.
בסופו של דבר, הכל מסתדר. בסופו של דבר הכל חולף.
אחרי הכל החיים הם לא סרט, אבל הם המסע שלנו, ורק אם נרצה נוכל לבחור איך הסיפור שלנו יסתיים, איך הוא יתחיל. הכל תלוי בנו. בכם.
המשפחה שלי, הירו, אלי בלייר סברינה וג'ון עומדים להם ביחד אחרי שהקהל מתפזר לו, אחרי שאמרתי תודה לצוות ולדוגמניות שעבדו איתי והרימו איתי את תצוגת האופנה המושלמת הזו, אחרי שהאוויר חזר לראותיי והרגשתי מסופקת לגמרי אני ניגשת אליהם כשאני אוחזת בידו של ריאן בני.
"היי." אני אומרת.
"היי!" כולם מסתובבים אלי ומחייכים אלי.
"היית גדולה!" אבא שלי אומר ומחבק אותי. אני מחבקת אותו חזרה, ומרגישה את הדמעה מההתרגשות ומהגאווה שלי בעצמי בעיני.
הירו לוקח את ריאן ומרים אותו בידיו.
"סגרנו במלון ארבע עונות ארוחה לפני האפטר פארטי של תצוגת האופנה שלך, קדימה בואו נזדרז חברה."
כולם מהנהנים ומסתובבים לכיוון היציאה.
אני ניגשת אל הירו. "אני גאה בך בייב. זה היה מדהים. עשית את זה." הוא אומר, אני מנשקת אותו בשפתיי, מלטפת את ראשו של ריאן המוצמד לחזהו של הירו.
"עשינו את זה." אני אומרת ומחייכת.
הירו מחייך אלי. "אני אוהב אותך."
"אני אוהבת אותך."
"א.... נ... י אוה.... ב... אות... כם..." ריאן אומר, אני והירו צוחקים.
הירו משפשף את שערו של ריאן "גם אנחנו אוהבים אותך גבר קטן."
"קדימה בואי נלך לאכול בייב." הירו אומר, הוא מניח את ריאן על הריצפה ומחזיק בידו, ומחזיק בידי בידו השניה, אנחנו הולכים יחד אחרי כולם, כמשפחה אחת.

***
הסוף!
תודה רבה לכולן. תודה לכן שהייתן חלק מהסיפור של מריצה ושל הירו, תודה שהבעתן את דעתכן, שהגבתן, שקראתן, תודה שנתתן לי מוטיבציה להמשיך לכתוב את הסיפור. תודה לכן על הכל!
זאת הייתה חוויה לכתוב את הסיפור הזה כאן, זאת הייתה חוויה לגמרי נהדרת.
אתן מדהימות! תודה לכן על כל התקופה הזה, אני מקווה שהסיפור הזה נכנס לכן ללב כשקראתן אותו כמו שהוא נכנס לליבי שכתבתי אותו.
אשמח אם תשאירו תגובות דעתכן על הסיפור, על הדמויות, ביקורות על הדמויות מה אתן חושבות על מריצה, על הירו. אני אשמח לשבת ולקרוא את הביקורות שלכן.
שוב. תודה לכן שהייתן איתי במהלך כל התקופה הזו, אולי אחזור עם סיפור חדש בהזדמנות.
תודה לכן!

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Tzadef Asayag
Tzadef Asayag
אמא אמא איך עצוב לי שנגמררר כל יום חיכיתי לקרוא את מוכשרת בטירוף!
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
וואו וואו וואו! איזה סיפור! תודה רבה על ההשקעה של הסיפור המושלם הזה ושהישתדלת לעלות מהר! אני לא יכולה להיפרד מהירו ומריצה כל כך התחברתי אליהם! מחכה ממש ממש לסיפור הבא שלך:) יש לך כתיבה מטורפת ויפה ממש ממש! את פשוט מוכשרת! תודה לך!
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
תודה לך!
‎את כותבת מדהים!! בצורה כל כך רגישה ומדויקת, את מתארת ומפרטת בצורה מושלמת את הדמויות שבסיפור
‎מאוד נהנתי לקרוא את הסיפור וכל פעם רק חיכיתי שתעלי עוד פרק!!!
‎מקווה שתמשיכי ליצור ולכתוב, ולפרסם באתר, אני מחכה!!!
‎תודה רבה לךך!! שקדי
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 16
ההתנגשות השניה חלק 16
מאת: Miss D
ההתנגשות הסופית חלק 21
ההתנגשות הסופית חלק 21
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
לא הכל שחור לבן - פרק 10 ( XXX+35)
לא הכל שחור לבן - פרק 10 ( XXX+35)
מאת: V .V
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
שלוק, מקבץ סיפורים.
שלוק, מקבץ סיפורים.
מאת: איש המגבעת
כמו משוגע 4- פרק א': אהבה שחוזרת, הבחורה שעוזרת
כמו משוגע 4- פרק א': אהבה שחוזרת, הבחורה שעוזרת
מאת: תומר דגן
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan