כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ההתנגשות הסופית חלק 31

אל תתני לי ללכת.

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

***
מריצה
אני בדרכי לשדה התעופה, יושבת בריינג רובר האפורה של המשפחה של הירו במושב האחורי וטים נוהג. רציתי לנסוע במונית, רציתי ללכת מכאן לתמיד, אבל בזמן שחיפשתי מונית מחוץ לאחוזה טים הופיע עם הרכב ואיך הוא אומר 'לפי הדרישות של הבוס' הוא מחויב לקחת אותי לשדה התעופה. הוא התעקש כל כך וכבר לא נשאר לי כוח להתווכח ועליתי לרכב.
האמת רציתי רק לעלות על מונית ולבכות את חיי, להוציא את כל הכאב שלי, להשאיר אותו כאן בלונדון, לא רציתי להביא את הכאב שלי לניו יורק. אני רוצה לפתוח פרק חדש בניו יורק.
אני רוצה להרגיש כמו שהרגשתי בפעם הראשונה שנחתתי בניו יורק שמחה ומאושרת ומוכנה להתחלות חדשות. אבל כל כך קשה לי להגיד להתראות להירו, בתקופה די קצרה הוא גרם לי ללמוד על עצמי כל כך הרבה דברים. אבל כנראה שזה היה החלק שלו בחיי, ללמד אותי ולחשל אותי.
אני מסתכלת בפעם האחרונה על הנופים של לונדון שמסביבי, אין מצב שאחזור יותר ללונדון בחיים. זכרתי את לונדון כל כך טובה אלי, כל כך נהנתי כאן כשהייתי בחופשה עם חברותיי, אבל עכשיו לונדון נראת לי אפלה ואפורה כמו שתמיד הייתי חושבת עליה ועל כל הבריטים. גם ככה כבר נמאס לי מכל המבטא הבריטי המתנשא הזה, אני רוצה לחזור לניו יורק למבטא אמריקאי נורמלי.
לשמוע את המילים האלה מהירו, שהוא חולם על עתיד שלנו ביחד.... גם אני חלמתי, אני חולמת. אבל... אני לא יכולה לתת לעצמי לחזור לאותו המקום, אני אסלח לו הוא יתנהג אחרת במשך כמה ימים אולי חודשים אבל אז שוב יקרה משהו שיגרום לו לחזור לבקבוק הויסקי, או במקרה הכי גרוע לסמים. אני לא יכולה לשאת את זה, אני לא יכולה לחשוב בכלל שיקרה להירו משהו, אני אוכל לעמוד מהצד ולראות את זה קורה. לא משנה כמה דיברתי איתו לא משנה כמה ניסיתי לתמוך בו הוא תמיד מצא את הנחמה שלו בסופו של דבר בבקבוק הויסקי, בכל דבר אחר רק לא בי.
לא נפרדתי מאף אחד, אחרי השיחה הקשה שלי עם הירו, הייתי חייבת ללכת, אני אסמס לכולם תודה, אני רק רוצה לחזור לאלי, לבלייר, לעבודה שלי בריצ'רדס, אני רוצה לחזור לחיים שלי להתעסק בעצמי, בקריירה שלי, לכבוש את העולם.
אני צריכה לשכוח מהירו. לתמיד הפעם. הבעיה שלי תמיד הייתה שאני מפתחת פנטזיות בראשי מעבר לכל דמיון, בפנטזיות שלי אין כאב כזה, אין מועקה כזו, יש רק סופים טובים, פרחים ושושנים מסביב עם איזה שיר ברקע מרגש שמוכיח שבסופו של דבר הכל מסתדר. הפנטזיה מתערבבת לי עם המציאות וכשהם מתנגשים, מי ידע שהכאב יכול להיות כזה עצום?
אני מרגישה את הדמעות שוב מציפות אותי, אני לא רוצה לבכות מול טים. למרות שכובע הנהג שלו מסתיר מעט את פניו אפשר לראות שטים לא נראה כמו תמיד, בפעמים האחרות שטים הסיע אותי היה נראה יותר שמח, עכשיו הוא נראה יותר עצוב... אני מסיקה שזה בטח מהמוות של ויליאם, זה בא לכולם בהפתעה. אני מודה שלא אהבתי את ויליאם כל כך, בכל זאת הוא שנא אותי, אבל אין ספק שכאב לי לשמוע על מותו, לא רק בשביל הירו, אלא בשביל כל המשפחה. כולם לקחו את זה קשה, עכשיו אני רואה שגם העובדים שלו לקחו את זה קשה.
המכונית נעצרת והמחשבות שלי מפסיקות. אני כבר לא שמתי לב לדרך ואני שמה לב שאנחנו בתוך שדה התעופה. איך טים נכנס עם המכונית? טוב אני לא אשאל את השאלות האלה, בית מלוכה, קשרים, עניינים.
אני רואה מטוס פרטי מולי. אני לא יודעת אם לשאול את טים מה קורה, אם לצאת מהמכונית. טים יוצא מהמכונית שלו וניגש לדלת שלי. הוא פותח אותה.
"איפה אנחנו?" אני שואלת אותו ויוצאת מהמכונית כשטים הולך לכיוון הבגאז להוציא את המזוודה שלי.
"הטיסה שלך לניו יורק." טים אומר בקשיחות.
"אני לא קניתי כרטיס אבל... אני..." אני מנסה להבין מה קורה כאן. והינה שוב הפנטזיות מתחילות להם אולי הירו מחכה לי במטוס הפרטי? אולי הוא מתכוון לנסוע איתי? אם כן אני צריכה להגיד כן?
"מיס. בבקשה ממך. הבוס סידר כבר הכל, רק תיכנסי למטוס." טים נראה חסר סבלנות לגמרי ואני מרגישה לא נעים.
"טים אני יכולה לנסוע במטוס רגיל לקנות כרטיס, לא צריך את כל זה." אני מנסה להתעקש.
"מיס. אני מבקש, אל תסבכי אותי." טים לוקח את המזוודה שלי ומעביר אותה אל הדיילת שיורדת בדיוק במדרגות מהמטוס הפרטי.
אני לא ממשיכה להתעקש. אני לא רוצה לסבך את טים והוא נראה בלי מצב רוח בכלל.
אני מהנהנת אל טים. "תודה טים, היה נחמד להכיר אותך." אני אומרת.
"גם אותך מיס." הוא מחייך חיוך קל. אני עולה אל המטוס, לא יודעת למה אבל משום מה תקווה לראות את הירו יושב במטוס הציפה אותי. אבל כשנכנסתי אל המטוס הוא היה ריק, אותו המטוס המוכר שאני והירו טסנו בו לכאן, המקום בו הבטחנו לטוס יחד ולחזור יחד, אבל הינה מצאתי את עצמי מתיישבת באחד מהכורסאות של המטוס הפרטי של הירו לבדי.
המחשבות שוב מתחילות לתקוף אותי, מילותיה של סבתו של הירו שהבטיחה שהכללים ישתנו במידה והירו יצא מכלל סכנה. ובכן הוא אכן יצא. האם היא באמת תשנה את הכללים? האם היא תיתן להירו לעשות מה שהוא רוצה מבלי לנשל אותו מהמשפחה? לאמה למצוא אהבה אמיתית?
האם המשפחה הזו תוכל להיות סוף סוף מאושרת? זה כל מה שאני רק מאחלת להם. אומנם המשפחה הזו קטנה וקטנה, אבל מגיע להם למרות הכל להיות מאושרת. הם אנשים טובים.
גם הירו בן אדם טוב, אני לא יכולה לשאת את המערכת יחסים הזו, מילדה שלא עברה מערכות יחסים בכלל למערכת יחסים כזו מסובכת זה יותר מידי היה בשבילי. ניסיתי להילחם, ניסיתי להבליג, ניסיתי לתת לאהבה שאני מרגישה להיות בראש ובראשנה אבל.... זה לא היה מספיק. השתדלתי. אבל זה לא היה מספיק..
אני חוזרת ואומרת לעצמי שמגיע לי יותר מזה, שמגיע לי טוב מזה כדי להקל על הכאב שלי.
אני רק מקווה באמת שהירו ימצא את עצמו, יצליח להתקדם הלאה מהמוות של אביו, שהוא יחזור לבמה ויהיה רק מאושר.
"אנחנו מוכנים לטיסה מיס, נמריא כשתחליטי." הדיילת ניגשה אלי בחיוך מלא אודם אדום.
זהו זה. זה הסוף. הירו לא כאן, הירו לא יקרא לי מחוץ למטוס וינסה לעצור אותי מלטוס, חלק בי רוצה שזה יקרה, חלק בי לא רוצה לעזוב את הירו לא רוצה לשחרר לא רוצה לשכוח. הציפייה והפנטזיה שלי שהכל אמור להסתדר בסוף ושאני והירו נצליח לעבור הכל משתלטים עלי ברגע האחרון, אני מרגישה את ליבי פועם בחוזקה כשאני חושבת על כך. אני רוצה כל כך לראות את הירו עכשיו ושיחזור איתי.
אחרי כמה שניות שכל מיני פנטזיות מתרוצצות בראשי אני מבינה שאני כבר כאן, עשיתי את כל הדרך הזו ואין דרך חזרה. אני צריכה לטוס חזרה לחיים שלי, להמשיך אותם.
"אפשר להמריא." אני אומרת. הדיילת מחייכת אלי ומהנהנת.
"זה בשבילך." היא מושיטה לי בידה מכתב אני רואה על המכתב את שמי בגדול.
"להביא לך משהו לשתות לאכול?" היא שואלת אותי כשאני לוקחת את המכתב מידה.
"לא אני בסדר תודה." אני אומרת ומסתכלת על המכתב. לוקח לי כמה שניות עד שאני פותחת אותו ויש לי הרגשה שאני יודעת ממי המכתב הזה.
אני פותחת את הדף המקופל וקוראת "לבחורה שלי." אני מבינה שהמכתב הזה מהירו. הירו שלי שכבר לא שלי.
המטוס מתחיל לזוז כשעיניי פונות רק לדף שמולי.
"לפעמים יותר קל לי להביע את הרגשות שלי כשאני כותב. יותר קל לי לדבר. אני יודע שזה מאוחר מידי, אבל רק רציתי לשתף אותך במה שעבר עלי בימים האחרונים.
הימים האחרונים היו קשים, היו נוראים. הרגשתי אשם, אני עדיין מרגיש אשם, אני תמיד חושב 'לעזאזל מה אם לא הייתי נואם את הנאום הזה?' אבא שלי עדיין היה בחיים כנראה.
אני מרגיש שפספסתי, פספסתי את ההזדמנות היחידה להגיד לאבא שלי... שאני אוהב אותו למרות הכל. לא הספקתי להגיד לו. רציתי כל כך, אבל החיים לקחו אותו ממני עוד לפני שהספקתי.
היה לי קשה להסתכל לסבתי בעיניים, לאמה, לאדם, לכל אחד שהיה באחוזה הזו. לך....
כי הרגשתי אשם, הרגשתי חלש, הרגשתי שבור. ברחתי כל הפעמים האלה כי לא רציתי שתראי כמה אני שבור מבפנים, לא רציתי שתראי את זה עלי, רציתי להיות חזק בשבילך, רציתי להיות הגבר הזה בסרטים שאת רואה. רציתי כל כך להיות מה שאת צריכה, מה שאת רוצה. מבלי לשים לב פישלתי, פישלתי כי האגו שלי לא נתן לי לראות כמה אני צריך אותך באמת, כמה אני צריך שאת תיהיי איתי ולא שום דבר אחר.
פישלתי. ואני מצטער כל כך.
אני פאקינג מצטער שאני לא איתך על המטוס הזה, אני מצטער על כל הפעמים שפגעתי בך, זה לא מגיע לך, מגיע לך טוב יותר מזה את צודקת. אבל דבר אחד אני מבטיח לך מריצה, שאני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחד בחיי. את באמת האור בקצה המנהרה שלי. פעם שמעתי שאומרים שבלילה לפני שהזריחה עולה זה הרגע הכי חשוך בלילה. וזה הרגע הכי חשוך שלי. גרמתי לך לעזוב אותי, גרמתי לך ללכת ממני.
אני מבטיח שהפעם אני אשתנה, לא בשבילך לא בשביל אף אחד אחר, אלא בשביל עצמי. כי אני רוצה.
אני רוצה להיות אדם טוב יותר, אני רוצה להפוך את העולם הזה לטוב יותר, בשבילך.
אני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך.
אני מקווה שיבוא יום ותסלחי לי. אני מקווה שתמצאי את האביר שלך. אני מקווה שהחיים שלך יהיו באמת הסרט הרומנטי עם הסוף הטוב שתמיד ייחלת לעצמך.
אני רק רוצה אותך מאושרת אהובתי. תמיד.
אני מצטער.
ואני כאן בשבילך לנצח נצחים, לא משנה מה תצטרכי. אני אעזור לך, אם את צריכה עזרה בכל דבר שקשור בקריירה שלך. אני כאן. אני מאמין בך. ואני יודע שאת מאמינה בעצמך.
בהצלחה.
הירו. "
אני קוראת את המילים שלו בדמעות, אני מסיימת לקרוא את המכתב שלו כשהמטוס כבר מגביר מהירות ומתחיל להמריא. אני מסתכלת מהחלון כשאני חושבת על המילים שהירו כתב לי.
אני רואה איך לונדון נעשת קטנה יותר ויותר ככל כשאנחנו עולים עם הגובה.
הדמעות יורדות לי מעצמן. אני אוהב אותך גם תמיד הירו נייט. כל מה שנותן להגיד הוא רק להתראות.

***
-חמישה חודשים אחרי-
"אני יורדת!" אני צורחת לאלי בטלפון. בחיי זו כבר השיחה החמישית שהיא מתקשרת אלי לרדת. מסיבת האירוסין של ג'ון ובלייר מתחילה עוד שעתיים אבל כמובן שאני ואלי מגיעות מוקדם יותר כדי לעזור לה בכל ההכנות לפני. המסיבה מתקיימת אצל ג'ון ובלייר בביתם.
אני מסתכלת בפעם האחרונה במראה לפני שאני יורדת, רואה שאני מתוקתקת מכף רגל ועד ראש.
אני לובשת שמלה אדומה צמודה שמגיעה עד הברך שלי, פתח מעוגל בחזה שחושף כמו שאני אוהבת, גם בגב השמלה חשופה בצורת איקס. נעלתי עקב בצבע ורוד זוהר, סידרתי את השיער שלי כך שהוא חלק עם קצת וויב והתאפרתי באיפור העדין שלי כרגיל.
עכשיו ספטמבר בניו יורק, די חם, ככה שאני לא אצטרך ג'קט עם השמלה שלי. אני מסדרת את התיק הקטן שלי במהירות ומחפשת את האודם הניוד שלי שעלי, לכל מקרה שאצטרך לתקן את האודם שלי. "איפה שמתי את זה?" אני רוטנת כשאני מחפשת בין כל הבלאגן שהשארתי על השולחן והמיטה שלי. אני פותחת את אחת המגירות והמכתב של הירו ניצב מול עיניי. אני קופאת כשאני רואה את כתב ידו. לא הצלחתי להיפטר מהמכתב הזה, כמה שרציתי אלף פעם לזרוק אותו או לשרוף אותו כדי לשכוח מהירו אחת ולתמיד, אף פעם לא הצלחתי. המכתב הזה הוא סוג של תקווה שאולי...
אני מנערת את מחשבותיי וסוגרת המגירה, אני מרימה נעל שזרוקה על הריצפה ואני לא מופתעת שהיא מסתירה את האודם. אני תמיד מבולגנת כשאני מתארגנת. אני מכניסה את האודם אל התיק ויורדת במהירות.
חמישה חודשים עברו. חמישה חודשים שבהם אני מנסה להתגבר על הירו בכל כוחי, אני יודעת שזה די הרבה זמן אבל מה שהיה לי עם הירו הוא דבר כל כך חזק מבחינתי שפשוט קשה לי... קשה לי להתגבר עליו. קשה לי לשכוח אותו כל כך. חשבתי שאחרי שעברתי כבר שברון לב אחד אני אצליח לעבור את זה בקלות יותר.. אבל לא. זה לא קל בכלל. מה שכן אני יודעת שהכאב הזה יעלם בסופו של דבר, הרי בסוף הכל חולף. אבל לפעמים הכאב משתלט עלי כשאני מבינה ש... רגעים כל כך טובים עם הירו לא יחזרו על עצמם, המבט שלו בי, החיוך שלו אלי, המגע שלו, הנשיקות שלו... שום דבר מזה. אבל לפעמים אני מרגישה שאולי עזבתי אותו כי זה מה שהייתי צריכה לעשות לא כי זה באמת מה שאני רוצה או צריכה לעשות. אבל כנראה שזה בגלל שהאהבה שלי אליו מעוורת אותי. אני לא חושב שאוכל אי פעם להפסיק לאהוב אותו למרות הכל.
חמישה חודשים. חמישה חודשים אני והירו שמרנו על נתק מוחלט, לא יצא לנו להיפגש או להתראות למרות החברים המשותפים שלנו, הוא מעולם לא הגיע לשום מקום, ניסיתי לחפש עליו באינטרנט אני מודה, לשמוע מה הוא עושה. לפעמים חקרתי גם עמוק מידי, בכל זאת לא היה לי קל לשכוח אותו... עדיין לא שכחתי אותו למרות שאני מרגישה שעבר נצח מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.
נראה שהירו במהלך כל החמישה חודשים האלו גם התעסק בלפתח את עצמו, אומנם בחודש וחצי הראשונים הוא נעלם לגמרי, לא שמעתי ממנו בכלל, גם בתקשורת לא שמעו ממנו, היו שמועות שהוא נכנס למכון גמילה אבל אף פעם לא היה לי אומץ לשאול את ג'ון כשראיתי אותו כשהיה מגיע עם בלייר לאירועים ומקומות, אלי ידעה לא לדבר איתי על הירו, זה היה החוק מספר אחד שלנו מהרגע שסיפרתי לה כל מה שעברנו בלונדון.
אחר כך הירו התחיל להופיע בכל מיני מקומות ואז הבנתי שסבתו של הירו עמדה בהבטחה שלה, אני מקווה. כי אם הירו הופיע, אולי הכל כן הסתדר במשפחה שלהם?
אמה שלחה לי כמה הודעות כשחזרתי לניו יורק אבל הייתי נחמדה וקרירה אליה ובנימוס הייתי עונה תשובות קצרות אז לא ממש יכולתי לשאול אם סבתו של הירו עמדה בהבטחה שלה אבל אני באמת מקווה שכן.
כשחזרתי לניו יורק נתקלתי בכמה צלמי פפארצי שלקחו תמונות שלי והופעתי בכמה עמודי אינסטגרם של חדשות בידור, אבל כנראה קלטו די מהר שאני והירו נפרדנו ואיך הם רשמו 'ממקרובים נאמר שהם נפרדו'.
אני מודה שהייתי מחפשת מידי פעם, אוקי הרבה פעמים לראות אם להירו יש מישהי אחרת, בטח הוא חזר להביא בחורות בערמות ולשכב כל יום עם מישהי אחרת. היו שמועות שהוא יוצא עם איזה בימאית מפורסמת, אני לא יודעת אם זה באמת נכון אבל ראו תמונות שלהם מלפני שבועיים הולכים ביחד ברחובות.
זה כאב לי אני מודה. אבל האמת היא שגם אני ניסיתי להמשיך הלאה, יצאתי לאיזה שתי דייטים שאלי סידרה לי, בחורים נחמדים אבל לא הצלחתי להרגיש שם את מה שאני הרגשתי אל הירו, את המשיכה הזו מההתחלה. אני אי פעם אצליח להרגיש את זה למישהו? אני לא חושבת שאצליח להתגבר על הירו לעולם.
אוף.
בנתיים הצלחתי להתעסק בעצמי, למרות הכאב שלי, מה שטוב בנפילות האלה זה שמכאן רק אפשר לקום ולהיות חזקה יותר. אני תמיד מזכירה לעצמי גם ברגעים שאני נשברת, גם ברגעים שקשה לי והכאב משתלט עלי יחד עם המועקה והריקנות שהירו השאיר בתוכי, גם שהדמעות לא מפסיקות לרדת, אני מזכירה לעצמי שבסופו של דבר הכל חולף, אני מזכירה לעצמי שאני אישה חזקה ושאני יעבור את זה, אני מזכירה לעצמי שהכל תלוי בי. האושר שלי תלוי בי, אני מזכירה לעצמי שאני זו שבוחרת. אני זו שבוחרת אם להישאב לכאב או רק להשכיל ממנו ולהתקדם הלאה.
אז התחלתי לעבוד יותר, קידמו אותי בעבודה, אני כבר לא מתמחה ועוזרת אישית, אני עכשיו חלק מצוות הסטיילינג, אני אומנם עדיין גרה עם אלי, אבל עכשיו זה לא בצדקה, אנחנו שותפות. אבל מה שכן רכשתי לעצמי כאן רכב, משהו שרציתי לעשות די הרבה זמן כדי שיהיה לי יותר קל להתנייד מאשר כל המוניות האלה.
עבדתי עוד על העיצובים שלי ואני מפרסמת אותם לאט לאט דרך הרשתות החברתיות, אני מוצאת את שיש בקשות מבנות לעיצובים שלי ויצא לי אפילו להשכיר כמה שמלות לכמה בחורות שהגיעו אלי דרך האינסטגרם, הן שלחו לי תמונות כשהן לבושות בשמלות שאני עיצבתי ואני אפילו לא יודעת איך לתאר את ההרגשה שלי, זה היי מטורף. זה גורם לי לחמימות בלב, ובכל פעם שהחיוך שלי על השפתיים כשאני שומעת את המחמאות מהבנות, כשאני שומעת את המחמאות מהחברים שלי מסביב זה תמיד נותן לי עוד ועוד מוטביציה להמשיך הלאה.
כמובן שלא הכל פרחים ושושנים יש לי טעויות ואני לא תמיד מצליחה לעשות מה שאני רוצה, לפעמים אני נשברת ואומרת שלא אצליח לעולם, לפעמים הכל מתערבב לי ביחד והשברון לב מהירו נכנס לפישול שלי בתפירה ואני מורידה את עצמי. אבל מהר מהר אני מתאוששת ונזכרת שאני מאמינה בעצמי, שלא סתם עברתי כל מה שעברתי שלא סתם עשיתי את כל הדרך הזו ואני באתי לכאן כדי להגשים את המטרות שלי ואת החלומות שלי. הבנתי שאני צריכה להנות מהמסע שלי, מהטעויות שלי בדרך, מהכישלונות, מההצלחות, מכל דבר שהמסע שלי יקח אותי אליו כי אומנם יש לי מטרה אבל המסע בדרך אל המטרה לא פחות חשוב מהמטרה עצמה, הוא בעצם הכל. הוא הסיפור שלי.
הצפצופים של אלי חודרים למחשבותיי ואני ממהרת לקחת את המפתחות, יוצאת מהבית ונועלת את הדלת.
"תודה לאל!" אני שומעת את אלי צועקת לי.
"את משוגעת. יש עוד שעתיים עד למסיבה!" אני אומרת לה כשאני נכנסת למכונית.
"בלייר משגעת אותי. קדימה בואי ניסע." אלי אומרת, אני חוגרת והיא מתחילה לנסוע.
"זאת השמלה שאת תפרת בשבוע שעבר?" אלי שואלת אותי. אוי אלי שמעה כמה בכיתי כי לא הסתדרתי עם הרוכסן של השמלה, משום מה הרוכסן שקניתי היה מעט פגום והיה קשה לתפור אותו הגעתי לרמת תסכול של בכי, ולמזלי אלי הייתה שם להרגיע אותי.
"כן.." אני מצחקקת בביישנות.
"נו מהממת. ראית סתם השתגעת מהרוכסן שלה." היא אומרת.
"תודה." אני אומרת כשאני מסתכלת על השמלה שלי.
"מריצה?" אלי אומרת ברצינות יתרה על קולה.
"מה קרה? אל תגידי לי ששכחנו משהו. העוגה?" אני רוטנת.
"לא לא שכחנו כלום. אני רק צריכה להגיד לך משהו אבל אל תבהלי אוקי?"
אוקי. עכשיו אני נלחצת.
"נו כבר אלי! את תמיד כזו דרמטית!" אני נאנחת.
"מי מדברת... נערת הרומנטיקה." היא מגלגלת את עיניה.
"נו!" אני דוחקת בה להמשיך את דבריה.
"הירו מגיע למסיבת האירוסין." אלי אומרת, היא מפנה את מבטה אלי ומחזירה מהר אל הכביש.
אני מרגישה את הבום הזה בלב, יש מצב שאראה את הירו? אחרי כל כך הרבה זמן? איך אגיב? מה אעשה? אנחנו נדבר? אנחנו אמורים לדבר? בנתיים יש לו מישהי לפי מה שמדורי הרכילות אומרים אז אפילו אין לי מושג אם אני אמורה לפנות אליו. הלב שלי מתחיל לפעום במהירות, אלף ואחת סצנות רצות במוחי, מה אם הירו חזר להיות מניאק גס רוח לגמרי? אני לא יודעת בכלל אם הוא יסתכל עלי.
הוא עדיין אוהב אותי? במכתב שלו הוא רשם שהוא יאהב אותי לנצח. אבל זה מרגיש שעבר כבר נצח....
"מריצה?" אלי שואלת. "אני יודעת שאנחנו לא אמורות לדבר עליו, אבל דברי איתי." אלי נשמעת מודאגת.
"אני ... אני לא יודעת מה להגיד." אני אומרת מעט לחוצה. ויתרתי על התקווה לפגוש את הירו כשהוא לא הגיע לשום אירוע חברתי כשג'ון ובלייר נכחו, אפילו שג'ון הציע לבלייר הירו לא היה, לא ביום ההולדת של בלייר בתחילת החודש, כלום.
לא ציפיתי שהוא יגיע למסיבת האירוסין האמת. האמת היא שבדקתי איפה הוא ו... הוא נראה בפעם האחרונה בלונדון אם לומר את האמת, יש צילומי פאפרצי שלו מלונדון מאמש הולך ברחובות לונדון.
אני עוקבת אחרי פרופילי מעריצים שלו באינסטגרם... כן זה קצת אובססיבי אני יודעת... אני מנסה להתגבר עליו, זה לא קל כבר אמרתי את זה...
"מריצה מתי שרק תרצי נצא מהמסיבה אם לא תרגישי בנוח אם זה יהיה גדול עליך-"
"זה בסדר." אני קוטעת את אלי. "אני אסתדר." אני אומרת בתקווה גדולה. אני באמת מקווה שאצליח... להתמודד עם זה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
עם כל האהבה שלי למריצה אני קצת מאוכזבת ממנה. היא עזבה את אהובה במצוקה כזו אחרי אובדן מצער שכזה, לקיחת אשמה וחוויה טראומטית. נכון שהירו לא מושלם אבל אני במקומה לא הייתי עוזבת אותו ככה. מה נשאר לי לומר? לאחל מה שרינה כתבה, נקווה לטוב!
הגב
דווח
guest
אני דווקא שמחה שהיא קיבלה את ההחלטה הזאת. זה לא קל, לעזוב הכל , את החבר שלך, את העתיד שרצית , את החלום הזה , להשאיר חלק ממך מאחור כדי שתוכלי להתקדם קדימה. זה לא קל ונכון התזמון היה לא הכי מתאים אבל איך אפשר להאשים אותה? היא נמצאת בפעם הראשונה בחייה בבית של החבר שלה , עם המשפחה שלו שלא אוהבת אותה ושעושה לו חיים קשים. היא צריכה להתמודד ולהילחם בשבילו ובשבילה למענם אבל כשזה מגיע לנקודה שרק היא נלחמת והוא שותק? זאת סיטואציה מאוד קשה. החלטה מאוד קשה ושברון לב מאוד גדול. אני גאה בה. היא מייצגת עבורי כל כך הרבה גבורה , אומץ וביטחון , אני באמת גאה בה. לפעמים צריך לעשות צעדים גדולים ודרסטיים בחיים והיא עשתה את הצעד שלה . אני מקווה
הגב
דווח
אני מקווה שהירו יתאפס על עצמו ושהוא ילמד מטעויות. זה מרגיש שהם היו כל כך הרבה זמן ביחד ושהאהבה שלהם הייתה עוצמתית וגדולה שהבסיס טיפה התפספס. הלוואי ושהם יחזרו להיות ביחד ושהם יבנו את העתיד שלהם. המשך בבקשההההה
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
לא הכל שחור לבן - פרק 10 ( XXX+35)
לא הכל שחור לבן - פרק 10 ( XXX+35)
מאת: V .V
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
שלוק, מקבץ סיפורים.
שלוק, מקבץ סיפורים.
מאת: איש המגבעת
כמו משוגע 4- פרק א': אהבה שחוזרת, הבחורה שעוזרת
כמו משוגע 4- פרק א': אהבה שחוזרת, הבחורה שעוזרת
מאת: תומר דגן
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer