כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1

ההתנגשות הסופית חלק 30

אותו הפרק שוב ושוב

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

מריצה
הירו התעורר. נתנו לו כמה שעות מנוחה, נשארתי רק לוודאות שהוא חוזר הביתה, אני כבר לא יודעת אם אני מתרצת לעצמי תירוצים כדי להישאר, או כי באמת אני צריכה להישאר. או רוצה. אני יודעת שאני רוצה להישאר, אבל אני לא צריכה לרצות להישאר נכון? אחרי כל מה שהוא עשה? אני אמורה לשנוא אותו, אני אמורה להיות על המטוס עכשיו לניו יורק בחזרה. אני לא אמורה להיות כאן, אני לא אמורה לדאוג לו אבל במקום זה אני דואגת לו, אני רוצה לוודאות שהוא חוזר בריא ושלם. גם המזוודה שלי באחוזה עם כל הדברים שלי, או שבעצם זה גם תירוץ למה אני ממשיכה להישאר כאן. כנראה שהתקווה שלי לסוף אחר, טוב יותר לא תשתנה לעולם. זה מה שאני מרגישה, אני מאמינה משום מה שהסוף שלי ושל הירו יהיה אחרת, אבל אני יודעת בתוך תוכי שלא. הוא איכזב אותי כל כך הרבה פעמים, הוא איכזב אותי כשויתר לעצמו על מה שעשה ועל כל מה שעבד עליו כל כך קשה ופשוט נתן לעצמו ליפול לסמים ולהגיע למצב שהוא שוב צריך בית חולים בגלל מנת יתר.
זה מאכזב אותי, זה מעציב אותי, זה מעצבן אותי. אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם הדברים האלה. זה גדול עלי. זה באמת גדול עלי, זה מפחיד אותי לגמרי העולם הזה.
כמובן שג'ון סידר את כל הדברים, הוא עשה הכל אבל באמת הכל כדי שזה לא יצא לתקשורת, הוא עשה הכל כדי לשמור על סודיות, הירו היה במחלקה מבודדת, כנראה שיש מחלקות כאלה למפורסמים בבתי חולים, זה פעם ראשונה שיצא לי לראות מחלקה כזו סגורה. המשפחה של הירו ידעו להגיע למחלקה הזו כנראה שזו לא פעם ראשונה שלהם שהם פוגשים מחלקה כזו.
אני מוצאת את עצמי יושבת ליד ג'ון במכוניתו, הוא מסיע אותי אל האחוזה. לא רציתי לחזור עם אדם במכונית שלו כי לא רציתי להיות עם הירו באותו מקום כל כך קרוב, אני לא יודעת אם אני אבכה או אצעק עליו אולי אחבק אותו חזק, אבל מה שאני יודעת זה שזה לא מגיע לו ממני. שום דבר. אני כל כך כועסת עליו, אני כל כך כועסת על עצמי שאני כאן, אבל איך אוכל לעזוב את הגבר היחידי שאהבתי באמת בשעה כזו? גם עכשיו אני שמה את עצמי בצד. זה צריך להיפסק. הרי אני הגיבורה של עצמי בסופו של דבר.
"את בסדר?" ג'ון שואל אותי.
אני רק מהנהנת אליו כשאני חוזרת חזרה מהמחשבות שלי וצופה בדרך חזרה לאחוזה.
"מריצה אל תתרגשי מזה יותר מידי." הוא אומר בכזו רגיעות.
"לא להתרגש מזה?" אני שואלת מופתעת.
"תראי, אומנם זה לא קרה לו המון זמן ואומנם הוא לא השתמש המון זמן, אבל כנראה כל עניין המוות הזה של אביו היה גדול עליו." הוא אומר.
"זה לא תירוץ ג'ון." אני אומרת במעט תוקפנות.
"אני יודע." הוא נאנח. "אבל תמיד הוא בורח ככה, הוא לא מתמודד עם הדברים, למרות שבזמן האחרון הוא היה אחרת מאוד. מאז שהוא.."
"מאז שהוא מה?" אני מסתכלת על ג'ון המביט בדרך.
"את יודעת, מאז שהכיר אותך הוא אחרת." הוא אומר. הרגשתי את זה, חשבתי את זה גם אבל אני יודעת שהוא לא. אני יודעת שהוא לא השתנה וגם לא ישתנה בשבילי לעולם, הוא תמיד חוזר על אותו הנרטיב בסופו של דבר.
אני לא אומרת דבר.
"למה חזרת איתי ולא רצית לחזור עם הירו?" ג'ון שואל אותי.
אני מושכת בכתפיי.
"אני נכנס למקומות שאני לא צריך אה?" הוא פולט גיחוך קטן.
"לא זה.... העניין הוא ש.... הירו מתנהג כל כך אחרת, כל כך.... שונה." אני מנסה להסביר לג'ון ביפה את התנהגותו הנוראית של הירו בימים האחרונים.
"אני יודע על מה את מדברת." הוא אומר כשמבטו פונה אל הכביש.
"איך בכלל הוא הגיע לבית החולים? איך הוא בכלל הגיע למצב הזה?" אני שואלת את ג'ון את השאלות שהתרוצצו בראשי מהרגע שהגענו לבית החולים.
"מייק." ג'ון אומר בזעם. "הירו בטיפשותו שוב בילה בחברת מייק הזבל הזה, מייק ראה שהירו שברירי שוב כנראה ונתן לו כנראה מהסמים שלו. הירו התקשר אלי כשהוא התחיל להרגיש לא טוב, אבל כשאני הגעתי מצאתי את הירו ביציאה האחורית של הבר כבר מחוסר הכרה, כמובן שמייק המזדיין הזה אפילו לא דאג לו." ג'ון מספר לי, אני מדמיינת את הירו שוכב חסר אונים על המדרכה והלב שלי נקרע. נקרע כי הוא הגיע למצב הזה, נקרע כי הירו נתן לעצמו ליפול כל כך חזק, כי הוא ויתר לעצמו. זה כואב לי יותר מהכל.

הירו
אני יושב מאחורה במכוניתו של אדם, מרגיש חתיכת אידיוט. כל המשפחה שלי יודעת שעברתי התמוטטות של מנת יתר, בית החולים שטף את הקיבה שלי שוב. הייתי מעדיף כבר לא להתעורר. פאק. איך הגעתי למצב שאדם המזדיין לוקח אותי הביתה?
כשהסיפור הזה יצא החוצה לתקשורת, אני לא רוצה לדעת בכלל את כמות הטלפונים והתגובות שאני אקבל, פאק. אני יודע שג'ון יעשה הכל כדי לנסות לטייח את כל הסיפור כמו שתמיד עשה, אבל לעומת הפעמים הקודמות לא כל כך אכפת לי כבר. אין לי הרי אבא שיתן לי בראש עכשיו לא? גם לא אמא.
לעזאזל. הייתי מרוסק מהמחשבה שאני צריך לשחרר את מריצה, הייתי מרוסק מהמחשבה שאיבדתי הכל, שאיבדתי את המשפחה שלי, שאיבדתי את הדבר הכי חשוב לי- מריצה, שאיבדתי את עצמי, איבדתי הכל כל כך שכבר לא היה אכפת לי מכלום רק רציתי לשכוח רק רציתי .. פאק התחלתי לעשות שטויות כמו תמיד. מצאתי את עצמי עם מייק המזדיין, מייק שכמובן כל פתרון אצלו מתחיל ונגמר בסמים.
היה לי מזל שהתקשרתי לג'ון, אם לא הייתי מתקשר לג'ון כנראה שבאמת לא הייתי מתעורר. אני לא זוכר יותר מידי מאתמול, הדבר האחרון שאני זוכר זה שאני מנסה לפתוח את הדלת היציאה האחורית של הבר ומתקשה כל כך. כל השאר הזיכרונות שלי מאתמול נמחקו או מעומעמים לגמרי.
אף אחד לא דיבר איתי מהרגע שהתעוררתי. אף אחד לא אמר לי מילה. אני לא דיברתי עם אף אחד, הלכתי עם כאבי בטן מטורפים כמו נחה אל המכונית של אדם. הבן אדם היחידי שהייתי רוצה שיהיה כשפקחתי את עיני זאת מריצה, אבל לא ראיתי אותה.
היא יודעת על מה שקרה לי בכלל? היא בטח כבר נסעה רחוק מכאן, רחוק ממני. פאק. עדיף באמת שהיא לא תדע מה עברתי אתמול, היא תתאכזב ממני, היא תשנא אותי, יותר ממה שהיא כבר שונאת. עשיתי כל כך הרבה שטויות בימים האחרונים, נתתי לעצמי לאבד הכל מהכל. נתתי לעצמי לאבד את עצמי שוב. חבל שאני צריך להגיע למצבים כאלה כדי להבין איזה אידיוט אני. כמה אני אידיוט כדי לתת לבחורה היחידה שאי פעם הצלחתי לאהוב כל החיים שלי ללכת?
אני חייב לדעת מה איתה, אני צריך לדעת מה איתה. אני מנסה לחפש את הטלפון שלי בכיסי הגינס שלי ולא מוצא אותו, בטח איבדתי אותו איפשהו אתמול.
אני מסתכל על מה שאני לובש, ג'ון הביא לי בגדים שלו כי שלי היו מרוחים בקיא ומסריחים ברמות שאי אפשר לתאר. אני לובש מכנסי גינס כחולים וחולצת טריקו אפורה, אני לא חושב שלבשתי מכנסי גינס כחולים יותר מכמה שנים טובות.
איך ג'ון תמיד מוצא את דרכו להציל אותי? לעזאזל. אני חייב לבקש ממנו סליחה, אני חייב לבקש מכל כך הרבה אנשים סליחה. לעומת מריצה ג'ון איכשהו מצליח לסבול אותי ולהישאר איתי לכל אורך הדרך, אני באמת לא מצליח להבין למה. אני חתיכת אידיוט בלתי נסבל. אני אפילו שונא את עצמי.
מגיע לה הרבה יותר ממני. מגיע לה הרבה יותר ממישהו מזדיין אגואיסט, יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה להגיד לה, אבל האגו שלי תמיד עוצר אותי לא נותן לי להגיד לה. אני לא יודע למה.
פאק למה אני ככה?
אולי זה כי אני מפחד שאם אראה כל כך חלש לידה היא בכל זאת תעזוב אותי? אבל היא לא עזבה אותי, היא ספגה ממני כל כך הרבה, היא נשארה תמיד בסופו של דבר. למה אני לא סומך עליה? או שאני לא סומך על עצמי.
הרי בסופו של דבר תמיד אני מתנהג כמו חתיכת מזדיין וגורם לכך שהיא רוצה לעזוב אותי, והיא נלחמת, היא נלחמת ונלחמת עלי, עלינו ואני ממשיך להקשות עליה.
פאק זה הגיוני שאני מבין כמה אני חתיכת דפוק רק אחרי שהברחתי אותה לכל הרוחות? לעזאזל! אני חייב לדבר איתה. אני צריך לדבר איתה כמה שיותר מהר.
"כמה זמן אנחנו מגיעים?" אני שואל ושובר את הדממה שהייתה במכונית. אדם רק מכחכך בגרונו.
"עוד עשרים דקות בערך. איך אתה מרגיש?" אמה שואלת.
"כמו חתיכת מזדיין." אני נאנח. אני רוכן קדימה למושב הנוסע של אמה. "תני לי את הטלפון שלך." אני דורש.
"את הטלפון למה?" היא שואלת.
"אני רוצה להתקשר למריצה איבדתי את הטלפון המזדיין שלי." אני מזדעף.
"הירו אני לא חושבת ש..." אמה ואדם מסתכלים אחד על השניה ואדם מחזיר את מבטו אל הכביש. למה שניהם מסתכלים אחד על השניה ככה?
"אמה?" אני שואל. האווירה נעשתה מוזרה.
"אמה רק תני לי את הטלפון שלך זה יהיה קצר." אני מבטיח. אמה שוב מביטה באדם שלובש פני פוקר.
היא נאנחת ונותנת לי את הטלפון שלה. אני מחפש את מריצה באנשי הקשר, אני חייב לתקן את מה שעשיתי, אני חייב להחזיר אותה אלי. אני חייב שהיא תבין כמה אני מצטער וכמה אני אוהב אותה, אני חייב שהיא תראה אותי. אני חייב שהיא תבין שאני רוצה להילחם, שאני רוצה שהיא תעזור לי. אני חשבתי תמיד שאני צריך להציל אותה, אבל מסתבר שהיא זו שצריכה להציל אותי.
אני מחייג אל מריצה והשיחה מועברת לתא קולי. פאק. היא בטח כבר על טיסה בחזרה לניו יורק.
הרסתי הכל, כמו תמיד.

אדם ואמה עוזרים לי לצאת מהמכונית של אדם, אני מחזיק את הבטן שלי שאני מרגיש כאבים מוקלים בעזרת הכדורים שהרופאים נתנו לי. אדם נותן לי להתלות עליו ועוזר לי ללכת.
אני נותן לו לעזור לי, אני מופתע מההתנהגות של אדם, אני הייתי נותן לו להסתדר לבד, אבל אדם למרות הכל עוזר לי משום מה. למה הוא עושה את זה אחרי איך שהתנהגתי אליו כל הזמן הזה?
אנחנו מגיעים לדלת הכניסה ואדם מקליד את הקוד ודלת הכניסה נפתחת.
"תודה אחי." אני אומר לאדם כשהוא שוב נותן לי להניח את ידי על כתפו ועוזר לי ללכת.
שלושתינו נכנסים אל הבית ואני רואה מזוודה צמודה אל הקיר. אני מיד מזהה שזאת המזוודה של מריצה, יכול להיות שהיא לא עזבה? יכול להיות שהיא כאן עוד? פאק. התקווה שאולי היא מחכה לי בחדר עם עיניה הירוקות חומות כדבש, אני כל כך רוצה לראות את עיניה המבריקות, שתחייך אלי את החיוך המושלם שלה. פאק האנדרלין של התקווה התחיל לזרום לי בגוף בטירוף.
"אני אלך לבדוק אם סבתא ומרגרט הגיעו." אמה אומרת.
"של מי המזוודה?" אני שואל, אני רוצה להיות בטוח שמריצה עוד כאן לפני שאגיע לחדר ואתאכזב שהיא לא נמצאת שם.
אמה ואדם שוב מסתכלים אחד על השניה. למה הם לא מפסיקים להסתכל ככה אחד על השני. לעזאזל.
"נו?" אני דוחק בהם לענות.
"של מריצה." אדם אומר ונאנח.
"היא כאן? איפה היא?" אני מיד שואל.
"הירו, היא מתכוונת לעזוב." אדם אומר והלב שלי נקרע. אני יודע, פאק אני יודע שהיא מתכוונת לעזוב, אני חשבתי שהיא כבר עזבה, אני הרי הרסתי הכל כמו תמיד.
"איפה היא עכשיו?" אני שואל.
"ג'ון מחזיר אותה מבית החולים." אדם עונה לי. פאק מה? היא הייתה בבית החולים? היא יודעת? רציתי אני לספר לה, היא ידעה כל הזמן הזה? אני לא מפסיק רק להרוס לה את החיים ולגרום לה לדאוג לי. פאק אני חתיכת מזדיין. היא מאוכזבת ממני אני יודע. היא בטח שונאת אותי עכשיו. לעזאזל איך אני אתקן את זה? איך אני אגרום לה לסלוח אותי? להבין אותי? טוב אי אפשר להבין אותי. אפילו אני לא מבין את עצמי. אבל איך אני אגרום לה לסלוח לי?

**
מריצה
אני נוקשת על דלת הכניסה כשג'ון לצידי, הוא רוצה לבדוק מה עם הירו ואני רוצה רק לקחת את המזוודה שלי ולעוף מכאן כמה שיותר מהר. אני לא רוצה אפילו להיתקל בהירו אני מקווה שהוא ישן ורדום ואני לא אצטרך לראות אותו. אני מאוכזבת ממנו מכל הבחינות, אני מרגישה כל כך מטומטמת שאני כאן, אני מרגישה כל כך מטומטמת על כך שאני נכנסת לאחוזה הזו שוב, אני כבר אמורה להיות אולי בניו יורק באיחוד מחדש עם אלי ובלייר. אני לא אמורה להיות כאן. הכאב שוב מחלחל לחזה שלי, הרגע שבו הירו סגר את הדלת והלך, השאיר אותי ככה לבד. הלב שלי נשבר בכל פעם שאני חוזרת על הרגע הזה.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאקח אותך לשדה התעופה?" ג'ון שואל אותי.
"לא זה בסדר." אני מחייכת קלות. "אני אקח מונית, אתם צריכים להיות עם הירו עכשיו." אני אומרת.
"גם את." ג'ון דופק על מצפוני. אבל הוא לא יודע, הוא לא יודע מה הירו העביר אותי בימים האחרונים, הדאגה והגיהנום שעברתי אני לא מאחלת לאף אחד, הכאב הזה, האבן הזו שעל הלב שלי. אני רק רציתי לדעת שהירו בסדר, לא הייתי סולחת לעצמי אם הייתי עוזבת כשהוא במצב של בין חיים למוות.
"ג'ון.." אני נאנחת.
"את צודקת, אני לא צריך להיכנס בניכם." ג'ון מתנצל מיד.
הדלת נפתחת ואחת עוזרות הבית עומדת מצידה השני של הדלת, היא מחייכת אלינו ונותנת לנו להיכנס.
אני רואה את המזוודה שלי צמודה אל הקיר ותוך שניה מבטי מוסת אל הדמות שיושבת על המדרגות. אני רואה את הירו לבוש יוצא מן הכלל בגינס כחול עם חולצת טי שרט אפורה, דבר שלא אופייני לו כלל אני לא חושבת שראיתי את הירו עם גינס כחול מהרגע שהכרתי אותו.
הוא מחזיק את הבטן שלו כשפניו בין רגליו. הוא כנראה שמע את הצעדים שלי ושל ג'ון כי הרים את מבטו ויכולתי לראות את עיניו הירוקות והיפות שממיסות אותי בכל פעם מחדש, בחיי זה כואב כל כך.
הירו נעמד על רגליו הארוכות ואי אפשר לפספס את כל דמות המטר תשעים הזו על המדרגות. בחיי הוא כל כך יפה גם אחרי לילה קשה ובית חולים, התלתלים שלו פרועים וחלק משוכים לאחור. השיער שלו תמיד מיוחד כל כך, אני מרגישה איך אני מתאהבת בו מחדש כמו תמיד, אבל אני לא יכולה אסור לי ליפול לזה שוב.
אני והירו מסתכלים אחד על השניה במשך כמה שניות רצופות, אנחנו רק מביטים זה בזו מבלי להסית את המבט. אני לא יודעת מה להגיד, כנראה שגם הירו לא. אבל מה אני מצפה שהוא יגיד כבר? הרי הירו עשה את הבחירה שלו לא? אני אמורה לעשות עכשיו את הבחירה שלי.
"אוקי מביך... אני אתן לכם כמה דקות." ג'ון אומר.
"אתה מרגיש טוב?" ג'ון שואל את הירו כשהוא צועד כמה צעדים לכיוון המטבח.
הירו רק מהנהן אליו. ג'ון מהנהן אליו בחזרה וממשיך לדרכו.
אני פונה אל המזוודה שלי.
"מריצה..." הירו אומר וצועד אלי.
"איך אתה?" אני שואלת כשאני מתעסקת עם ידית המזוודה ולא מסתכלת על הירו.
"אני בסדר." הוא אומר ומושך בשערו אחורנית.
" אני שמחה." אני אומרת, מנסה לא לבכות. אני עדיין לא מסתכלת על הירו אני משחקת את עצמי מתעסקת עם המזוודה. אני יודעת שאם אסתכל עליו לא אוכל לעצור את עצמי והדמעות יצאו מעצמם.
"את עוזבת?" הוא שואל אותי.
"אהה" אני אומרת מבלי להביט בהירו.
אני סוף סוף מצליחה למשוך את ידית המזוודה. אני בטעות מרימה את מבטי ועיני נתקלות בשל הירו. הבטן שלי מתהפכת. זה העיניים הכי יפות שראיתי כל חיי, וזאת הולכת להיות הפעם האחרונה שאראה אותן.
"אל תעזבי, בבקשה." הירו אומר ואני שומעת תחינה בקולו.
"אל תעשה את זה." אני אומרת בחוסר סובלנות, אני מרגישה איך כל הזעם שלי מתגבר בכל גופי, כל גופי עיקצוצים, בחיי אני כל כך כועסת עליו, אני אמורה לשנוא אותו כל כך אבל במקום זה אני עומדת כאן ונטרפת מאהבה, הוא מטריף אותי. אני נושכת את שפתי כדי לא לתת למילים לצאת ממני, כדי לשמור על איפוק ולא להיות האימפולסיבית שאני. אני מרגישה איך כל גופי מתמלא בזעם הזה שאני מרגישה, בתסכול הזה שאני מרגישה, סערת הרגשות שמתחוללת בי יחד עם הדאגה והחרדה שעברתי בשעות האחרונות מתעצמת ואני מנסה להיות מאופקת.
"בבקשה מריצה. את יודעת שאני אוהב אותך." הוא אומר ואוחז במפרק כף ידי. אני מרגישה את גופי בוער מכל הכיוונים.
"אוהב אותי?" אני מגחכת.
"ככה לא מתנהג בן אדם שאוהב." אני מטיפה לו. הוא משפיל את מבטו. "אני יודעת את זה כי אני לא עזבתי אותך, אני לא התנהגתי אליך כמו שאתה התנהגת אלי גם כשלי היה קשה. זה לא מגיע לי." אני לא מצליחה לשמור על האיפוק שלי, אני זועמת כל כך.
"אני יודע. אני חתיכת דפוק. אני יודע שאני צריך להתנהג אחרת אני יודע שאני..." הוא מנסה למצוא מילים להגיד לי אבל אני רק מנידה את ראשי.
"זה כבר לא חשוב הירו."
"את לא יכולה לשנוא אותי עכשיו." הוא מתחנן, אני רואה את עיניו מתמלאות בדמעות וכמו שלו גם שלי.
זעם עם כאב ודמעות מתחולל בעיני.
"אני לא שונאת אותך." אני מביטה בו עמוק.
"אני מאוכזבת ממך, אני מאוכזבת ממך כי אתה אנוכי. אתה נתת לי להתמודד לבד עם הכל, רצית לשכוח כל כך מהכל, רצית לשכוח את המשפחה שלך רצית לשכוח את מה שהשגת.
רצית לשכוח אותי.
לשכוח אותי?
רצית כל כך לשכוח הכל ולנטוש אותי? למה? " המילים והכאב פשוט יוצאים ממני, אני לא מצליחה לשמור על איפוק וכל הזעם שלי משתחרר במילים שלי. אני לא יודעת כבר אם אני צועקת עליו או נוזפת בו, אם אני בוכה או לא, אני רק שולחת את המילים שלי.
"אני השתדלתי כל כך, השתדלתי כל כך. אבל כל כך, להיות שם בשבילך, לתמוך בך, לאהוב אותך ככל האפשר, ויתרתי על עצמי המון בדרך, אבל זה לא הספיק לך. זה אף פעם לא היה מספיק בשבילך.
ו.... אני לא יכולה יותר. אני לא יכולה יותר לנסות זה גדול עלי, כל המצב הזה כל הדברים האלה זה גדול עלי. המשפחה הזו זה גדול עלי, הבעיות שלך עם עצמך זה גדול עלי. הכל. חשבתי שאהבה שלנו תנצח הכל, באמת חייתי בפנטזיה הזו, באמת חייתי בסרט הזה שהאהבה שלנו תגרום לנו להילחם כל כך על הכל ונעבור את הכל ביחד. אני באמת אבל באמת האמנתי בזה." אני אומרת כשכבר הגרון כואב לי מהבכי, פניי שורפות מהדמעות.
הירו מביט בי המום מכל המילים שלי.
"אבל לא עוד, אני לא יכולה להמשיך להאמין במשהו שבאמת אבוד כבר ממזמן, אני לא יכולה להמשיך להילחם לבדי. אני לא יכולה, אני לא רוצה לעשות את זה לבד. חשבתי תמיד שזה שנינו ביחד בזה, חשבתי שאנחנו נלחמים ביחד, אבל ... רק חשבתי." אני ממשיכה והלב שלי נשבר.
"מריצה..." הירו מתחיל להגיד.
"לא הירו. הפעם לא. חשבתי תמיד שאתה צריך להציל אותי, שאתה הנסיך שלי, חשבתי שאני הנסיכה שלך, חשבתי שאתה הגיבור שלי, חשבתי שאני הגיבורה שלך, אבל זה לא ככה. היחיד שיכול להציל אותך מעצמך זה רק אתה, והיחידה שיכולה להציל אותי ממך זאת אני." אני רואה את הירו מזיל דמעות ודומע יחד איתי.
"אני לא נותן לך לעזוב מריצה. אני אוהב אותך. אני יודע. אני יודע כמה אני דפוק אני יודע כמה אני הייתי עסוק בחרא שלי ולא הסתכלתי עליך ודרכתי עליך, אני יודע את כל הטעויות שלי אבל אני רוצה להשתנות אני רוצה להיות אחרת, אני רוצה להיות בן אדם טוב יותר בשבילך. את יודעת את זה, את יודעת גם שאני מסוגל."
הוא מתחנן אלי בעיניו ובקולו.
"אתה יודע?" אני שואלת.
"אני יודע שלא משנה מה, אני אעשה הכל כדי להיות מסוגל. אני צריך, אני רוצה להיות בן אדם טוב יותר רק בשבילך. בפעם האחרונה שהלכת ממני, שעזבת אותי ביקשת שאגיד לך שאני אוהב אותך כדי לא לעזוב. אז הינה אני כאן." הוא אומר וכורע ברך, הוא לוקח את ידי ואוחז בכף ידי.
"אני מתחנן אליך מריצה, אני אוהב אותך, אני נשבע לך שאת כל עולמי, אני לא יודע מה זה החיים לפני שהכרתי אותך, אל תלכי ממני, אל תעזבי אותי. תסלחי לי. אני מבטיח לך, אני מבטיח לך שאעשה הכל כל מה שרק צריך כדי שתיהיי מאושרת, אני לעולם אבל לעולם לא אתן לך לסבול את הגחמות שלי שוב. אני נשבע לך שאני אוהב אותך יותר ממה שחשבתי שאוכל לאהוב מישהו בכל חיי. אני נשבע לך שאת הדבר הכי טוב שקרה לי בחיי, את הכל בשבילי. אני רוצה אותך לנצח, את שינית את חיי, את האור בקצה המנהרה שלי.
אני רוצה עתיד איתך, לפני שהכרתי אותך לא חשבתי על עתיד ועל ילדים ועל נישואין, בקושי חשבתי על מה יהיה מחר, אבל היום אני רוצה עולם טוב יותר רק בשבילך, אני רוצה להבטיח לך עולם טוב יותר שתחיי בו, בשביל הילדים שלנו. אני רוצה את העתיד שלי איתך.
אני לא מתכוון לתת לך ללכת לפני שתביני כמה אני אוהב אותך, כמה את הכל בשבילי, הלב שלי צמא אלייך, הגוף שלי רעב אלייך. את כל עולמי, את כל מה שתמיד רציתי וביקשתי ואפילו יותר. בבקשה אני מתחנן אליך אהובתי, אל תעזבי אותי. אל תלכי."
אני מביטה בהירו ושומעת את המילים היפות שלו כשהוא דומע ועיניו הירוקות נוצצות, הם כבר לא אפלות כמו שהיו בימים האחרונים. אני משחזרת את הרגעים הטובים שלנו, הרגעים היפים שלנו, הרגעים שבהם הרגשתי מאושרת מעל הגג, הפגישה הראשונה שלנו, הריקוד הראשון שלנו, הנשיקה הראשונה שלנו, הפעם הראשונה שלנו יחד, הפעם הראשונה שאמר לי שהוא אוהב אותי.
"אני נופל בלעדייך, אני לא רוצה להמשיך ליפול יותר." הוא אומר ומזכיר לי את מילות השיר שכתב בשבילי.
אני רגע מלהתכופף אל הירו ולנשק אותו להסתער עליו. אני מביטה בו ואני יודעת שלעולם לא אצליח לאהוב מישהו כמו שאני אוהבת את הירו, אני יודעת שהירו הוא הדבר הכי טוב שקרה לי, הוא מה שהפך את חיי לאיזה סרט רומנטי קיטשי.
אבל אז.. אז אני נזכרת בכל הפעמים בהם נלחמתי עליו, בהם רציתי שיסמוך עלי וניסיתי לסמוך עליו ותמיד בסופו של דבר התאכזבתי. אם אני רוצה להמשיך בחיים בריאים, אם אני רוצה להצליח כמו שאני חולמת ולבנות את הקריירה שלי אני לא יכולה להמשיך להיות הצל של הכוכב המפורסם.
ואז הבנתי שזה הרגע שאני צריכה להיות אמיצה, זה הרגע שאני עושה תפנית בעלילת הסרט כדי שהסוף שלי יהיה טוב, אומנם הסוף שלי ושל הירו לא יהיה טוב אבל הסוף שלי עדיין לא הגיע ולי מגיע סוף טוב. הכי קל זה יהיה לסלוח להירו ולהישאב שוב לכל הסיפור הזה, שחוזר על אותו הפרק שוב ושוב, אני רוצה פרק חדש, אני רוצה סוף אחר. מגיע לי טוב יותר מזה.
"אני מצטערת הירו. אבל הפעם הזו זה לא מספיק." אני אומרת בלב כל כך כואב.
פניו של הירו מוקפאות. הוא כנראה לא ציפה לתשובה הזו, האמת שגם אני לא.
אני רוצה להיות הגיבורה שלי, אני רוצה להציל את עצמי. אני חייבת לעשות את זה בשביל עצמי ומי יודע אולי בהמשך החיים אני והירו ניפגש ואולי... אולי הגורל ירצה שניהיה יחד.
"מריצה.. אל..." הירו אומר.
אני משחררת את ידי משלו והירו נעמד על רגליו. אני לא אומרת דבר ורק מסתובבת לכיוון היציאה מהאחוזה, אני מרגישה את ידי נמשכת והירו מושך אותי אליו ומנשק אותי. אני מרגישה את שפתיו על שלי, שפתיו הרכות והמתוקות. אני נותנת לעצמי להישאב לנשיקה שלו, הירו מנשק אותי וכהרגלו מוציא את כל הכאב שלו בנשיקה הזו. אני נותנת לעצמי גם להוציא את כל מה שהרגשתי בימים האחרונים. אני מרגישה איך שפתינו נעות יחד, בקצב אחיד ומושלם. גופי נרעד למרגש שפתיו ומתעורר. אני מרגישה את הבעירה ושרירי מתכווצים כשהוא מעביר את כף ידו הגדולה במורד גבי.
חסרי נשימה אנחנו עוצרים את הנשיקה שלנו. אבל למרות הכל אני לא נותנת לעצמי להישבר.
"יהיה שלום הירו נייט." אני אומרת ומלטפת את הלחי שלו שמעקצצת מהזיפים שצמחו לו.
אולי יהיה עדיף שאתחיל סיפור חדש.
אולי יהיה עדיף.

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Rina Gidoni
Rina Gidoni
מקווה לטוב:(
הגב
דווח
guest
יאו שיהיה המשך טוב! יהיה המשך טוב לא? כי מריצה אומרת "אולי יהיה עדיף" אז זה לא בטוח נכון? הלוואי שאני צודקת! לא הגיוני שיהיה סוף לא טוב!
הגב
דווח
guest
לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 16
ההתנגשות השניה חלק 16
מאת: Miss D
ההתנגשות הסופית חלק 21
ההתנגשות הסופית חלק 21
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D