כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

ההתנגשות הסופית חלק 29

אני הולכת לאחוז בך כיאלו אני אומרת להתראות

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

**
מריצה
אני יושבת עם אדם במטבח הגדול שלהם באחוזה. אנחנו יושבים בשולחן העגול הקטן כשהוא מוזג לי מים לכוס מתוך בקבוק מים. אני נושמת נשימות ארוכות וגדולות כדי להירגע. אני חושבת לעצמי שזה אמור להיות הירו כאן ולי עכשיו ולא אדם. אבל כנראה הירו הוא עוד שלב בחיים שלי, שלב שהייתי צריכה כדי להתבגר וללמוד.
אוף. אני לא רציתי שהירו יהיה שלב, רציתי שזה יהיה לנצח.
"תודה." אני אומרת לאדם בחיוך קל כשהוא מגיש לי את כוס המים.
"אז את מתכוונת לספר לי מה קרה?" הוא שואל אותי. אני מושכת בכתפיי. אני באמת אפילו לא מסוגלת לדבר על זה. אני רוצה לפרוק את מה שיש על ליבי כל כך אני רוצה להוציא את זה ממני, אבל איך אוכל לפרוק את זה לאנשים שהרגע איבדו את הבן אדם הכי חשוב בחיים שלהם?
"אנחנו לא צריכים לדבר עלי. אני לא חשובה עכשיו. איך אתה?" אני שואלת אותו בתקווה שאולי שיחה עם מישהו תצליח להסיח את הכאב שלי קצת.
אדם נאנח ופולט נשיפה ארוכה.
"איך אני יכול להיות? זה לא קל." הוא אומר. אני מניחה את ידי על שלו כתגובה לנחמה. איך אפשר לנחם מישהו שאיבד בן אדם שכל כך יקר לליבו?
"הוא היה כמו אבא שלי, גידל אותי כמו אבא שלי. אבל אני יודע עם הזמן... זה יעבור." הוא אומר.
אני מהנהנת ומרגישה שוב את דמעותיי מציפות אותי, אני רק חושבת על למה הירו לא יכול להיות כמו אדם עכשיו? למה הוא לא יכול להיות חזק ולהגיד זה יעבור? או לפחות לתת למישהו להגיד את זה לו? למה הוא היה צריך להתנהג בכזו קרירות וחוסר רגישות כלפי? למה הוא היה צריך לפגוע בי ככה?
"איך הירו?" הוא מוסיף. לא הוא לא הצליח להסיח את הכאב שלי מהירו.
"אני באמת לא יודעת." אני אומרת ואפשר לשמוע על קולי השבור את הכאב שלי.
"בגללו את ככה נכון?" הוא שאל אותי, עיני נפקחו לרווחה, אני לא רציתי לענות לו אבל עיני ותגובת הגוף שלי אמרו כבר הכל.
"מה הוא עשה לך?" הוא שאל אותי.
"זה לא חשוב.." אני אומרת כשאני מנסה לא לבכות שוב. "לא צריך להתעסק בי או בהירו עכשיו." אני מושכת בכתפיי.
"לא דיברנו בכלל, אני חושב שהפעם האחרונה שיצא לי להסתכל לו בעיניים היה רק בנאום שלו בנשף." הוא אומר ומעביר את ידו על שיער ראשו.
או כן, הרגע בו חשבתי שזה הסוף הטוב שלי.
"הוא לקח את זה קשה אה?" הוא שואל אותי.
"כן. אני מתארת לעצמי, הוא לא ממש מדבר איתי." אני אומרת.
אדם מהנהן, יש כמה רגעים של שקט בנינו, כנראה הוא חושב, ובזמן הה אני רק חושבת לעצמי איך אני מסתלקת מכאן.
"והמזוודה?" הוא שואל אותי. אני מביטה בו כשסימן שאלה על פניי.
"ראיתי אותך יורדת מהמדרגות עם מזוודה. את עוזבת?" הוא שואל.
אני משפילה את מבטי. אני מתביישת להגיד לו שאני רוצה לעזוב, שאני חייבת לעזוב, אני מתביישת להגיד לו את הסיבה למה, כי אני יודעת שישאל.
"אני... אני פשוט... זה.. כן." אני מוותרת ואומרת כשאני לא מוצאת את התירוץ הנכון בראשי.
"מה הוא עשה לך מריצה? מה הוא אמר לך?" אדם דוחק בי כדי לדעת.
"זה לא משנה. אני רק צריכה ללכת מכאן רחוק ככל האפשר. בבקשה." אני כיאלו מתחננת לאדם אבל בעצם אני מתחננת לעצמי להתרחק מכאן כי יש חלק גדול ממני שלא רוצה לעזוב למרות הכל.
"את מתכוונת לחזור לניו יורק?" הוא שואל.
אני מהנהנת.
"טוב את לא הולכת עכשיו בלילה, את תלכי בבוקר אני אסיע אותך לשדה התעופה." הוא אומר, אני לא אוכל להישאר פה עם התקווה שהירו יחזור.
"תודה, אני מעריכה את זה. אבל אני צריכה לנסוע עכשיו אני לא יכולה לחכות."
"יש לך כבר כרטיס?" הוא שואל.
"לא. אני אקנה כשאגיע לשדה התעופה." אני אומרת.
"לא יהיה לך ממי לקנות עכשיו, הכל סגור בלילה, את סתם תמצאי את עצמך ישנה על כורסאות מסאז." הוא אומר. אולי הוא צודק. אני לא יודעת כבר. אני לא יכולה להישאר פה עוד.
"אני... אני לא יכולה להישאר כאן אדם." אני אומרת.
"נמצא פתרון אחר. את לא נוסעת עכשיו מריצה." הוא החליט בשבילי.
אני מגלגלת עיניים, ומחייכת לאדם. "תודה שאתה כל כך אדיב אלי למרות הכל." אני אומרת.
"אני מתאר לעצמי שהירו האידיוט עשה לך משהו. את לא צריכה להתמודד עם זה גם עכשיו לבד את יכולה לספר לי." הוא כל כך מתחשב לעומת הירו..
"אתה לא צריך להתמודד איתי עכשיו." אני ממהרת להגיב, בתוך כל העצב והאבל שלו איך נפלתי עליו ככה.
"תפסיקי. אני עצוב כן, אבל זה לא אומר שלא אכפת לי מכלום." הוא אומר, ואני מתחננת שזה היה דמותו של הירו אומר לי זאת עכשיו.
"זה לא משנה באמת. מחר תיקח אותי אתה מבטיח?" אני שואלת. במילא הירו לא יחזור הלילה אני בטוחה, אני אמצא איזה מקום לישון בו מצידי במיטות שיזוף של הבריכה בחוץ, רק שהירו לא יראה אותי במידה והוא חוזר. אני צוחקת לעצמי בראש, איזה יחזור? הוא הלך. לתמיד מבחינתי.
"אני מבטיח." הוא מחייך אלי.
"תודה." אני מחייכת אליו בחזרה.
קולות צעדים נשמעים, אני ואדם בשקט כדי לדעת אם הצעדים האלה מתקדמים למטבח, אכן כן. הצעדים מתקדמים למטבח ודמותה של אמה נכנסת למטבח. בתוך תוכי שוב אני מקווה לראות את הירו אבל התקווה הזו מתנפצת שדמותה של אמה במטבח.
"מה אתם עושים ערים?" היא שואלת מופתעת. אמה נראת שהיא קמה משינה עם פיג'מת הסאטן בצבע סגול לילך התואמת עם חלוק תואם לפיג'מה.
"סתם." אדם מושך בכתפיו.
"של מי המזוודה בכניסה ליד המדרגות?" היא שואלת. אוי לא. רציתי לעזוב מבלי שאף אחד ידע.
אני לא אומרת כלום אדם מסתכל עלי ומחזיר את מבטו לאמה.
"מישהו מתכוון לענות?" היא שואלת.
"מריצה רוצה לעזוב." אדם אומר. אני צורחת בתוכי את שמו. הוא באמת מלשן.
"אני.." אני מתחילה להגיד שעיניה של אמה נוחתות עלי בחוסר הבנה.
"למה את רוצה לעזוב? מה קרה?" אמה מגיבה בשאלות מיד.
"הירו עשה לה משהו." אדם אומר כשאני לא מגיבה. יופי אדם. תודה.
"מריצה..." אמה רוצה להתחיל עכשיו שיחה שאני אבין את הירו וכל מיני בלבולי שכל בטח, אבל היא לא ראתה את עיניו האפלות, היא לא ראתה את הקרירות שיצאה ממנו כשהוא יצא מהחדר, כשהוא סגר את הדלת בפניי ובכך השאיר אותי מאחור. זה לא משנה כלום, אני לא אתן שיתייחסו אלי ככה.
"לא אמה. אני מתחננת שלא ניכנס לזה." אני אומרת ואמה מסתכלת עלי בעיניה, אני חושבת שהיא רואה בעיניה כמה נפגעתי מהירו.
צלצול טלפון מגיע. זה לא הטלפון שלי, אדם מסתכל בטלפון שלו וזה לא שלו.
"מי זה מתקשר אלי בשעה כזו?" אמה שואלת את עצמה כשהיא מסתכלת על צג הטלפון שלה.
"הלו?" היא עונה.
תשומת ליבי חוזרת אל אדם
"לא היית צריך להגיד לה." אני לוחשת לו.
"היית בורחת אם לא הייתי אומר לה." הוא אומר. כנראה שהוא צודק, כנראה שבאמת הייתי בורחת כשאף אחד לא היה שם לב ונוסעת לשדה תעופה וישנה על כורסאת מסאז, הכל הרי עדיף מלהיות כאן מוקפת בדברים המזכירים את הירו, אני רוצה לשכוח אותו לתמיד.
איך הוא יכל לעזוב אותי ככה? איך הוא עשה לי את זה אני ממשיכה לשאול שוב ושוב בראשי, זה אמור להיות כל כך אחרת הכל, זה אמור להיות שונה הכל. אני לא אמורה לשבת פה עם אמה ואדם כשהלב שלי נקרע מבפנים, אני אמורה להיות עכשיו עם הירו, אני אמורה לדאוג להירו. בעצם אני דואגת לו כבר עכשיו מה הוא עושה ועם מי, איפה הוא מסתובב. אבל אני מסלקת את השאלות האלה מראשי כשאני נזכרת בכל פעם איך הוא סגר את הדלת בפניי. הלב שלי מתנפץ כל פעם מחדש כשאני חושבת על זה.
"אמה הכל בסדר?" אני שומעת את קולו של אדם כשאני נכנסת עמוק לתוך מחשבותיי.
אני מפנה את מבטי אל אמה, אמה נראת חיוורת, היא עומדת המומה ושותקת כשהטלפון שלה בידה.
"אמה? מה קרה?" אדם קם מהכיסא שלו.
"הירו...." היא אומרת והלב שלי צונח. מה קרה להירו? אני קמה מהכיסא שלי מיד כשאני שומעת שהיא אומרת את שמו.
"זה היה מבית החולים." היא אומרת המומה.
הירו? בית חולים? מה קרה? הלב שלי לא עומד בזה.
"הירו בבית חולים, הוא איבד הכרה." היא אומרת בקושי. מה? מה הוא עשה לעצמו? אני צורחת בלב שלי אני צועקת בלב שלי.
"קדימה בואו נלך." אדם מיד שומר על שפיות וראש צלול, בתוך ראשי רצים מיליון ואחד סיטואציות, אני מנסה להבין מה הירו עשה לעצמו, אני לא מצליחה לחשוב בבהירות ובצלילות. אני בעצם לא מצליחה לחשוב על כלום חוץ מתיאורים של מה קרה להירו.
מה הוא עשה לעצמו? הוא לא היה צריך לצאת מהדלת הלב שלי צועק. למה הוא פוגע בעצמו ככה? מישהו פגע בו אולי? מה קרה להירו שהוא בבית חולים?
חוסר האונים והדאגה מציפים אותי.

כבר בוקר. אני אמה ואדם בילינו את כל שאר הלילה בבית החולים בדאגה מוצפת להירו. סבתו של הירו הצטרפה אלינו בבוקר. מהבוקר היא רק יושבת ובוהה. היא לא אומרת דבר לא לאמה לא לאדם וכמובן שלא לי.
לא הצלחתי לשבת דקה אפילו מרוב דאגה, אני אמורה לדאוג לו אחרי מה עשה לי? אחרי שפגע בי ככה? אני אמורה להיות כאן?
הוא צריך לראות אותי כשיפקח את עיניו? אם יפקח את עיניו? אוף מה קרה לו?! למה אף אחד לא יוצא ומדבר איתנו.
הוא בטיפול נמרץ כבר כמה שעות טובות ואני מותשת כל כך. מותשת נפשית כל כך מכל מה שאני עוברת בימים האחרונים.
אמה מוצפת בדאגה בדיוק כמוני, אני יכולה לראות זאת עליה. היא לא מפסיקה להתפלל מהרגע שהגענו לבית החולים, אדם מנסה לדאוג לנו, הוא היחיד שחושב בהיגיון ובצלילות, הוא מנסה להרגיע אותנו בכך שהוא אומר שהכל בסדר ואנחנו נראה שהכל יהיה בסדר. אני תמיד אומרת את זה לעצמי, אני לא אוכל להתמודד עם האובדן של הירו, אם יקרה לו משהו, הלב שלי צונח רק מלחשוב על זה.
אני חושבת על מה אדם אמה וסבתו של הירו עוברים עכשיו, קודם אבא שלו ועכשיו הירו?
המשפחה הזו מקוללת. מה קורה כאן?
אני מסתובבת הלוך וחזור עם עצמי, חושבת על כל מיני סיטואציות ומה היה קורה אם, אני מתחילה להשתגע סופית זהו. אני חושבת אם להתקשר לג'ון להודיע לו על כך שהירו בבית חולים, אבל הרעיון הזה חולף מהר מאוד כשהמחשבות שלי מתנודדות לכך שאולי הירו... ימות?
אלוהים אדירים! אני אפילו לא רוצה להגיד את זה, לחשוב על זה. אני יודעת שאני לא אמורה להיות פה, אני יודעת שאני אמורה להיות רחוק ממנו ככל האפשר ולא לדאוג לו בכלל, אבל המצפון שלי לא נותן לי. אני אתייסר כל חיי אם אלך מכאן לפני שאדע שהירו בסדר. אני רק צריכה לדעת שאהובי... ש... הירו בסדר.
אני מציעה ללכת להביא קפה לכולם, אולי אם אני אעשה סיבוב אני אוכל להוריד את סף החרדה שלי לכמה שניות. כולם מסכימים לקפה חוץ מסבתו של הירו שלא אומרת דבר. עדיין שותקת. מרגרט שיושבת על יד סבתו של הירו ואוחזת בידה חזק מציעה להביא קפה במקומי, אבל אני מתעקשת להביא אני.

אני חוזרת עם כוסות הקפה, חשבתי שהסיבוב הזה יתן לי רגע של מנוחה מכל המחשבות המדאיגות שסובבות אותי, אבל לא זה לא עזר, הלחץ שלי לא ירד, הדאגה שלי גם לא, אני רק רוצה לדעת שהוא בסדר. אני מתחננת לאלוהים בליבי שיעשה משהו ושהירו יהיה בסדר, שלא יקרה לו שום דבר. אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם להירו קרה משהו.
אני נותנת לכולם את הקפה שלהם, כל אחד עדיין בשלו, מתפלל, חושב, שותק. אף אחד לא מדבר. למרות שסבתו של הירו לא ביקשה קפה הבאתי לה בכל זאת. התיישבתי בכיסא הפנוי לצידה של סבתו של הירו.
"קחי." חייכתי אליה חיוך קליל והושטתי את ידי עם כוס הקפה אליה.
סבתו של הירו סובבה את ראשה אלי במבט המום, היא הסתכלה על כוס הקפה ואז עלי, מבטה היה קפוא.
"תודה." היא אמרה ללא קול ולקחה את כוס הקפה מידי.
אני המשכתי לשבת לידה, אני לא הייתי רוצה להיות במקומה, קודם הבן עכשיו הנכד? מסכנה. הלב שלי יוצא אליה, כמה שהיא אישה קשה, אני יודעת שיש לב מתחת לכל האבן הזה שעוטפת אותו.
מרגרט קמה ומודיעה לסבתו של הירו שהיא הולכת לשירותים.
משאירה אותי ואת סבתו של הירו לבד, אני מביטה באדם ואמה שותים את הקפה שלהם ומדברים בניהם במרחק כמה צעדים. אפשר לראות את הדאגה על פניה של אמה, אפילו על אדם, אני יודעת שהוא לא ממש מחבב את הירו, אבל אכן הוא דואג לו. הוא היה כאן כל הלילה אז אני מאמינה שיש לו סוג של חיבה אליו למרות ההתנהגות של הירו כלפיו.
"מגיע לו טוב יותר מזה." סבתו של הירו אומרת ומחזירה את מחשבותיי לכדור הארץ ואני מסובבת את מבטי אליה.
היא מסתכלת עלי, אני מופתעת מכך שהיא מדברת איתי בכלל.
"זה לא אמור להיות ככה, שום דבר מכל מה שקרה לנו בשבוע האחרון לא אמור להיות ככה." היא נאנחת.
"הבטחתי לעצמי משהו. הבטחתי שאם הירו יצא מכלל סכנה, הכללים ישתנו. לא עוד." היא אומרת ואני מנסה להבין לאן היא חותרת.
"מאז שאני זוכרת את עצמי הסיפורים על דורות משפחתי ועל השמירה על המסורת והכבוד המשפחתי תמיד היה ערך עליון במשפחה שלנו, לפני הכל. דורות רבים במשפחה הזו סבלו מכך, רק בשביל להגיע לתווית משפחת המלוכה המושלמת. הבטחתי לעצמי אם הירו, הנכד שלי, האהוב שלי, יצא מזה, אני מבטיחה לשנות פרספקטיבה." היא מסבירה לי את עצמה.
אני רואה את עיניה מתמלאות בדמעות.
"אני אהבתי את בני כל כך, אני אוהבת אותו כל כך, אני אוהבת את הנכד שלי כל כך, אני לא אוכל לשאת בעוד אובדן." היא אומרת וליבי נקרע בשבילה.
"הוא יהיה בסדר." אני מנסה להרגיע את סבתו של הירו, ותוך כדי גם את עצמי. אני מניחה את ידי על שלה.
"אני מבטיחה לך שהוא יהיה בסדר, את לא תחווי עוד אובדן." אני נשמעת אופטימית כל כך. אולי אני עושה זאת גם בשביל עצמי.
אני מחייכת אל סבתו של הירו והיא מחזירה לי חיוך, היא מניחה את ידה על שלי "תודה שאת כאן מריצה. את לא צריכה לעבור את כל זה." היא מצטערת בשביל הירו.
"זה לא משנה עכשיו, כל מה שחשוב זה שהכל יסתדר בסוף." אני אומרת, היא לא צריכה להצטער, היא באבל והדברים הרעים לא מפסיקים לקרות.
אני רק שמחה שסבתו של הירו תשנה את הדרך שבה הם מתנהגים במשפחה, אולי ככה אמה תמצא אהבה אמיתית כמו שהיא תמיד רוצה, אולי ככה אדם יהיה פחות איש עסקים ויותר משפחתי, אולי ככה הירו... אם הוא... אוי הוא יהיה בסדר! אני צועקת לעצמי בלב.
הירו יקום. הוא יקום לעולם אחר, לעולם טוב יותר. אני לא מתכוונת לקחת חלק מהעולם הזה, אבל עכשיו אני אופטימית שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, להמשיך ללכת בעקבות החלום שלו.
אחד מהרופאים יוצא מחדר הטיפול הנמרץ. כולנו שולחים מבטים אל הרופא.
אמה ישר ניגשת אליו. "דוקטור." היא אומרת, אני קמה אחריה, נשארת לעמוד במרחק כמה צעדים מהם, סבתא של הירו עדיין יושבת ולא אומרת דבר, מרגרט חזרה מהשירותים בדיוק, היא מתיישבת מצידה השני לידה מחזיקה לה את היד. אדם מצטרף אל אמה.
"הוא בסדר, הוא יצא מכלל סכנה." הרופא אומר ותחושת ההקלה שהציפה אותי לא ניתנת להסברה בכלל.
"מה קרה לו דוקטור?" אמה שואלת.
"מנת יתר. הצלחנו לשטוף את הקיבה שלו בזמן והוא יצא מכלל סכנה. הוא יתעורר עוד כמה שעות ותוכלו לקחת אותו הביתה." הרופא אומר.
האכזבה שמציפה אותי בלתי נמנעת. הירו השתמש בסמים? הירו חזר לתקופה האפלה שלו? הוא חזר להיות ההירו הזה שאמר שהוא כל כך שנא אותו? הוא חזר להיות ההירו שברח ממנו כל כך הרבה זמן?
אני מאוכזבת ממנו כל כך. מאוכזבת מהדרך שבה הוא בוחר להתמודד עם דברים.
זה הדרך שלו? סמים? אלכוהול? פגיעה בכל מי שנמצא מסביבו? זה ההירו של התקופה האפלה שהוא דיבר עליה תמיד? אם כן, אני לא רוצה בן אדם כזה בחיים שלי. אני לא צריכה בן אדם כזה בחיים שלי. תמיד אמרתי שלא אכפת לי מי הוא היה לפני שהכרנו, אבל עכשיו שזכיתי להצצה לצערי, אני יודעת שאני לא יכולה להתמודד עם זה.
"דוקטור אם אפשר בבקשה... לשמור על זה בשקט." אמה אומרת.
"אל דאגה, כבר חתמנו על הסכם הסודיות כולם." הרופא אומר.
הדוקטור מסמן בעיניו ואני מסתכלת למקום בו הוא מסמן עם עיניו, אני רואה את ג'ון. כמובן ג'ון. הוא תמיד בשביל הירו, איך הוא הצליח לסבול את כל זה במהלך כל השנים האלה? את האכזבה הזו?

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
יוואו איזה מתח, הירו המסכן כל כך פגוע לא יודע לאיפה למלט את עצמו. הלוואי ומריצה תסלח לו.
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
מושלם! איזה כישרון! מחכה להמשך והלוואי שגם עכשיו תפנקי אותנו בהמשך מהיר!
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 16
ההתנגשות השניה חלק 16
מאת: Miss D
ההתנגשות הסופית חלק 21
ההתנגשות הסופית חלק 21
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
לא הכל שחור לבן - פרק 10 ( XXX+35)
לא הכל שחור לבן - פרק 10 ( XXX+35)
מאת: V .V
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
שלוק, מקבץ סיפורים.
שלוק, מקבץ סיפורים.
מאת: איש המגבעת
כמו משוגע 4- פרק א': אהבה שחוזרת, הבחורה שעוזרת
כמו משוגע 4- פרק א': אהבה שחוזרת, הבחורה שעוזרת
מאת: תומר דגן
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה