כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

ההתנגשות הסופית חלק 28

נתמודד עם הגרוע

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

מריצה
אני יושבת על המיטה, בוהה בדלת שממנה יצא הירו. אני מנסה לעכל, אני מנסה לקלוט שהוא החליט לעזוב אותי אחרי הכל. צדקתי תמיד ידעתי שצדקתי תמיד, הוא לא אוהב אותי, הוא לא אהב אותי מעולם. הוא לא אוהב אותי לפחות כמו שחשבתי. הוא לא אוהב אותי כמו שהנסיך אמור לאהוב את הנסיכה שלו, הוא לא אוהב אותי כמו שכריסטאן גריי אוהב את אנסטסיה, הוא לא אוהב אותי כמו שנואה אוהב את אלי, הוא לא אוהב אותי כמו שגטסבי אוהב את דייזי, הוא לא אוהב אותי מספיק. חשבתי שהוא הרומיאו שלי, שאני היוליה שלו. אבל זה עוד טרגדיה זה לא סיפור אהבה של אושר ועושר עד עצם היום הזה.
הלב שלי נשרף מבפנים, הוא כואב כל כך שאני רוצה לעקור אותו מתוכי, להעלים את הכאב הזה. אני כבר הפסקתי לבכות, הדמעות יורדות מעצמם אבל אני כבר לא מצליחה להמשיך לבכות. אני חושבת שבכיתי במשך עשרים דקות רצופות בתקווה שאולי הירו יחזור בעצמו ויפתח את הדלת הזו. למרות המציאות העכורה שמולי אני לא מפסיקה לפנטז ולקוות לסוף אחר.
איך זה קרה לי? הרגשתי תמיד כל כך נסיכה על ידו, הרגשתי כל כך מאושרת על ידו, הרגשתי שאני הבחורה שלו, הרגשתי ששום דבר לא יעצור את האהבה שבנינו. הרגשתי שהאהבה שלנו היא מעל להכל. אבל טעיתי, היא לא מעל להכל. הירו הצליח לשכוח את האהבה שלנו ברגע שהתחיל להיות קשה. כנראה היה לו טוב יותר וקל יותר כשהוא לא היה צריך להבטיח הבטחות.
חשבתי לרגע באמת שאני הגיבורה של הסיפור, חשבתי לרגע שאני זאת שאגרום לשינוי והסוף הטוב יתחולל. אבל למען האמת מה כבר עשיתי? רק צעקתי לו שלא יעזוב כמו מסכנה? רק התחננתי אליו שלא ילך ממני שוב? זאת גיבורה?
אני מסתכלת על המזוודה שלי שהיא חצי ארוזה חצי מבולגנת, הרי היינו כבר צריכים לטוס והכל היה ארוז ואז אביו נהרג ולא ידעתי כבר מה לעשות אז השארתי את המזוודות שלנו ככה. הירו לא היה כאן כמעט בשביל להגיד לי מה לעשות, הכל תלוי באוויר חוסר הודאות הזה הרג אותי. אבל עכשיו אני יודעת, אני יודעת שהירו לא אוהב אותי, אני יודע שאני צריכה ללכת מכאן. אני צריכה לשכוח את הירו אני צריכה לשכוח מהעתיד שבניתי לנו, לשכוח מכל הפנטזיות שלי עלי ועל הירו צועדים ביחד עם הילדים שלנו.
אני צריכה לשכוח ממנו. לתמיד.
אני צוחקת על עצמי שבכלל חשבתי על החתונה שלנו, דמיינתי את החתונה שלנו אינספור פעמים מהרגע שהציע לי להתחתן איתו. זה הרגע שחשבתי שבאמת אני והירו ניהיה ביחד באש ובמים. חשבתי שהירו ילחם עלי כמו שאני נלחמתי עליו, כמו שנלחמתי בעצמי כדי לפתוח את הלב שלי אליו. זה לא היה קל, הוא היה מסתורי ולא מובן פחדתי כל כך להיפגע ממנו, אבל אני לא מפסיקה רק להיפגע ממנו.
ואני סופגת את זה ומבליגה על זה כי אני אוהבת אותו כל כך, כי הוא גרם לי להרגיש כמו שלא הרגשתי מעולם, הוא אמר לי ועשה בשבילי דברים שחיכיתי בשבילם כל כך הרבה זמן. הרגשתי הנסיכה שאני באמת איתו.
אבל זה לא מספיק.
זה לא מספיק, מגיע לי טוב יותר מזה, אני ויתרתי על כל כך הרבה בשבילו כל הזמן הזה שלנו בלונדון, אני ויתרתי על עצמי בשבילו. לא עוד. אני עכשיו לא מרגישה חייבת לו דבר, אני לא מרגישה שאני צריכה להיות שם בשבילו, אני לא מרגישה שאני צריכה לתמוך בו. הירו עשה את הבחירה שלו, אני נתתי לו את אפשרות הבחירה אם ללכת או להישאר, הוא בחר ללכת ולעזוב אותי, הגיע הזמן שאני אבחר. ואני בוחרת לעוף מכאן ככל המהר. אני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים שלי. אני כועסת עליו כל כך. הכעס משתלט עלי, אני מרגישה את הזעם שלי משתלט. אני שונאת אותו כל כך עכשיו. אני שונאת את עצמי שנתתי לו להיכנס לחיי ונתתי לו להפיל את כל החומות שבניתי סביבי. מה שמצחיק אותי הכי זה שבתוך כל המחשבות האלה אני חושבת עליו איפה הוא מסתובב ומה הוא עושה עכשיו, אני דואגת לו למרות הכל.
אני מתארת לעצמי שלאבד אבא זה דבר קשה במיוחד אחרי שאיבדת כבר אמא, אבל זה לא הדרך להתנהג למה אמה מתנהגת אחרת למה אדם מתנהג אחרת? למה הוא חייב להתנהג בדרך כל כך קשה ונוקשה? למה הוא היה צריך להיות כזה מניאק אלי?
אני רק רציתי להיות בשבילו.
די. זה לא מגיע לי.
אני צריכה לעוף מכאן. ועכשיו.
אני אוספת את כל הדברים שלי לתוך המזוודה, כשהדמעות שוב מציפות אותי, אני עוצרת את עצמי מלבכות זה לא מגיע לו שאני אבכה עליו, זה לא מגיע לו. אני ממשיכה להגיד זאת בראשי שוב ושוב. זה לא משנה מה עובר עליו עכשיו הוא לא צריך להתייחס אלי ככה. זה לא מגיע לי.
הרגע שבו עיני נתקלו בשלו בפעם הראשונה עולה בזיכרוני, ואני שונאת את עצמי על כך שנתתי לעצמי להביט בעיניו ולתת לו להיכנס לחיי.
אני זורקת את כל הדברים לתוך המזוודה אפילו לא מסדרת, אני לא מסתכלת לראות אם שכחתי משהו זה כבר לא אכפת לי מצידי שישרוף את זה לכל דבר יש תחליף.
אבל להירו לא. להירו אין תחליף. אוי אלוהים. אני כל כך אוהבת אותו. לא חשבתי שהכאב הזה יכול להיות ככה. כבר עברתי שיברון לב, אבל זה היה כלום לעומת מה שאני מרגישה עכשיו. אני באמת חשבתי ש.... ניהיה ביחד לתמיד, חשבתי שהירו הוא האחד שלי, הגבר שלי. אבל הוא לא. הוא יכל לעזוב אותי בין רגע. אני מרגישה שוב את הבכי בגרוני. אני משפשפת את אפי ומוחה את דמעותיי. אני נושכת את שפתיי כדי לעצור את הבכי שמתקרב.
אני שונאת אותו. זה לא היה אמור להיות ככה. הוא אמור להגיד לי שהוא אוהב אותי ושקשה לו ושהוא צריך אותי לידו, זה היה צריך להיות שאני מחבקת אותו חזק והוא בוכה לתוך החזה שלי ואני לא עוזבת אותו.
אבל זה לא ככה. הוא בחר לעזוב. הוא בחר להתרחק. והשד יודע איפה הוא עכשיו? מה הוא עושה?
די! אני צועקת לעצמי בראשי. אני סוגרת את המזוודה שלי ולוקחת את המעיל שלי, לובשת אותו, אני מביטה פעם אחרונה סביב החדר הזה, יודעת שזאת הפעם האחרונה שיהיה לי כל קשר להירו נייט. ואני מבטיחה לעצמי שמהרגע שאצא מהחדר הזה, הירו נייט יהיה נחלת העבר שלי, לתמיד.
אני יוצאת מהחדר וטורקת את הדלת, מוציאה קצת מהזעם שלי אל עבר הדלת.
אני יורדת במדרגות עם המזוודה, אני לא רואה אף אחד ושמחה על כך. אני צריכה למצוא מספר של מוניות. אני אעשה את זה כשאצא מכאן אני רק רוצה לעוף מכאן, לא אכפת לי שכבר לילה, לא אכפת לי שחשוך בחוץ לא אכפת לי מכלום. אני חייבת לעוף מכאן.
אני יורדת בזריזות ובשלומאליות במדרגות עם המזוודה מנסה לא להרעיש יותר מידי.
הבכי שוב עומד בגרוני אני מרגישה שאני עומדת להישבר. אני מתקרבת לדלת הכניסה ושומעת אותה נפתחת. נשמתי נעתקת כשאני מצפה לראות את הירו עומד מחוץ לדלת. אבל מהר מאוד האכזבה מגיעה כשאני רואה שזה אדם ולא הירו.
"מריצה?" אדם שואל אותי מבולבל כשהוא מבחין במזוודה, ולא חושבת שצריך להיות חכם גדול כדי לראות שבכיתי.
"לאן את הולכת?" הוא שואל אותי כשאני עומדת במרחק כמה צעדים מולו, הוא נכנס אל האחוזה וסוגר את הדלת אחריו.
"אה....." אני מנסה להגיד משהו אבל לא מצליחה אפילו לחשוב על מה להגיד.
"היי היי, הכל בסדר?" הוא שואל אותי כשעיניי מתמלאות דמעות.
"אני... אני..." אני לא מצליחה לדבר ונשברת, אני בוכה מול אדם. "אני מצטערת שאני ככה." אני אומרת בבכי, אני מנסה לעצור את הדמעות ולא מצליחה, אדם בהתנהגותו האצילית רק מתקרב אלי כשמבטו לא מבין מה עובר עלי, הוא מחבק אותי חזק ואני בוכה לכתף שלו. מתייפחת ממש. אני לא מצליחה להפסיק לבכות, אני מנסה אבל בכל פעם הרגע שבו הירו עזב אותי ויצא מהחדר עובר בראשי שוב ושוב.
"ששש.. הכל בסדר, תבכי. זה בסדר." הוא אומר ומלטף את ראשי, הוא מחבק אותי חזק ואני מחבקת אותו חזק יותר. אנחנו כבר עומדים כמה דקות, אדם מנסה להרגיע אותי ואני מנסה להירגע אבל אני נשברתי כל כך מולו, כל מה שהחזקתי בחדר, כל האיפוק שניסיתי לשמור יצא ממני ברגע שהבנתי שאני עומדת ללכת מכאן בלי הירו, הפעם לתמיד.
בתוך כל הבכי שלי אני חושבת שאני שומעת דלת נפתחת או נסגרת, אני פוקחת את עיני שעצמתי בחוזקה אבל לא רואה דבר. כנראה שאני כבר מדמיינת מרוב שאני רק רוצה שהירו יחזור בו. אבל זה לא יקרה לעולם כנראה.
אחרי עוד כמה שניות של בכי אני קצת נרגעת.
"בואי נביא לך כוס מים." אדם אומר. אני משתחררת מהחיבוק שלו. "אני בסדר.. אני מצטערת כל כך שאני בוכה ככה, זה אמור להיות הפוך לצערי." קולי נשבר.
"היי, הכל בסדר. לכולם מותר לבכות, לכולם קשה." הוא אומר. "בואי ניתן לך מים." הוא אומר שוב, אני מרגישה כל כך שברירית שאני נותנת לו לקחת אותי איתו למטבח.

**
הירו
מה אני פאקינג עושה? מה עובר עלי?! למה אני חתיכת מזדיין כזה? האגו המזדיין שלי השתלט עלי, והוא גרם לי לפגוע בבן אדם האחרון שאי פעם הייתי רוצה לפגוע בחיים שלי. אני שיכור, אבל ההליכה הזו קצת פיכחה אותי. הלכתי כל כך הרבה, אני כבר לא יודע לאן הגעתי, הייתי צריך להירגע, נתתי לרגליי להוציא אותי מהאחוזה וללכת וללכת. אני לא הרחקתי יותר מידי אבל הלכתי כמה קילומטרים טובים. פאק אני שונא את עצמי. הדבר היחידי שטוב בחיים שלי, הבחורה היחידה שאני לא מוכן לוותר עליה והשארתי אותה ככה בחדר שלי, פגועה. הרגע הזה שהיא הציבה לי את האולטימטום הזה, רציתי כל כך להסתובב רק ולחבק אותה חזק, לבכות לה כמה קשה וכמה אני שונא את עצמי, רציתי רק לנשק אותה ולגעת בה, לענג אותה ולקבור את עצמי בתוכה. רציתי רק להראות לה כמה אני צריך אותה. רציתי להגיד לה כמה אני צריך אותה. רציתי להגיד לה כמה אני שמח שיש לי אותה, כמה היא הדבר הכי טוב שיש לי, איך החיים המזדיינים שלי השתנו לגמרי מהרגע שהכרתי אותה. לא כסף לא תהילה לא תארים מזדיינים כלום לא עשה לי טוב כמו שהיא עושה לי טוב. הריח שלה עוד היה עלי הרחתי את ריח שערה שתמיד גרם ללב שלי לדהור במהרה, העיניים שלה שגורמות לי להבין שהעולם יכול להיות עולם טוב יותר.
פאקקק איך הלכתי? למה נתתי לאגו המזדיין שלי לקחת ממני את כל הדברים האלה? איך נתתי לעצמי לצאת מהחדר ולהשאיר אותה שם לבד? אני חתיכת אידיוט.
אני מבין את הטעות שלי, אני עוצר על רגליי כשאני מבין שעשיתי את הטעות הכי גדולה בחיים שלי. אני חתיכת אידיוט מפגר, אני לא מתכוון להפסיד את הבחורה שלי לעולם. היא הצילה אותי, היא הצילה אותי מעצמי, היא תמיד הייתה שם בשבילי, תמיד. אבל אני עם אגו מזדיין וראש של שיכור אף אחד לא יגיד לי מה לעשות. אבל זה כזה מפגר. אני חתיכת מפגר.
אני חייב לחזור להתחנן אליה שתסלח לי, אני מרגיש שהיא עוד באחוזה, אם היא בחורה חכמה היא כבר עזבה את האחוזה, אבל אני מאמין שהיא עוד שם. אני מתחיל לרוץ, אין לי זמן. אני צריך לתקן את מה שעשיתי.
אני חייב לתקן את מה שעשיתי. פאק אני חתיכת מזדיין.
אני לא יכול לתת לבחורה שלי ללכת ממני. אני אוהב אותה כמו שלא אהבתי אף אחד מימיי, היא הכל בשבילי.
אני נזכר ברגע שנכנסתי לבית האופנה של ריצ'רדס וראיתי את הבחורה שלי נבוכה מנסה לא להסתכל עלי כי ידעה ששפכה עלי קפה יום קודם, ואני רק מלראות את עיניה הלב שלי פעם בחוזקה כל כך. כשנשכה את שפתיה במבוכה וזה שלח מסרים ישרים לזין שלי ידעתי שהמשיכה שלי אליה בלתי נמנעת, לא ידעתי באותו הרגע כמה היא תשנה את חיי לא ידעתי באותו הרגע כמה היא תצליח להיכנס לתוך הלב שלי, לא ידעתי איך היא תהפוך את כל עולמי. אבל זה מה שהיא עשתה היא הפכה את כל עולמי, גרמה לי להרגיש דברים שלא הרגשתי מעולם, נתנה לי להיות הנסיך שלה. רציתי ואני רוצה להיות הנסיך שלה.
אני לא מתכוון לוותר עליה. פעם היא אמרה לי שהיא תלחם עלינו, עכשיו תורי להילחם עלינו.
פאק מה עשיתי. היא עוד באחוזה נכון?
אני ממשיך לרוץ לכיוון האחוזה במהירות, זה קשה כשאתה לא ממש בכושר. היא חייבת להיות שם, הסוף שלנו צריך להיות כמו בסרטים הרומנטים שלה, שלנו.
אני רוצה להיות גטסבי שלה, אני רוצה להיות נואה שלה, אני רוצה להיות כל גיבור סרט שנלחם על הבחורה שלו, שהגורל רק רוצה אותם יחד, שהם בלתי נתנים להפרדה. אני והבחורה שלי בלתי נתנים להפרדה.
אני מגיע סוף סוף לשערי האחוזה, אני מקליד את הקוד לפתיחת השערים ורץ בשביל הגישה במהירות לדלת הכניסה.
סוף סוף לעזאזל. זה היה נראה כמו נצח הדרך הזו. אני מתכוון להתרפס בפניה רק שתסלח.
פאק היא חייבת לסלוח לי.
הטבעת שקניתי ביום הנשף יחד עם ג'ון עדיין בכיס הגינס שלי שלא החלפתי כבר כמה ימים.
תכננתי לתת לה את הטבעת המזדיינת ביום שאבי... פאק. אבל החיים קרו באמצע והפריעו לי לחגוג עם מריצה את יום ההולדת שלה כמו שצריך ולהציע לה נישואים כמו שצריך. פאק.
מגיע לה הרבה יותר מהטבעת הזו, מגיע לה הרבה יותר ממני מחתיכת מניאק מזדיין שעוזב ברגע שקשה. אני חתיכת אידיוט.
אני מקיש את הקוד לדלת הכניסה לאחוזה, הדלת נפתחת, והלב שלי נקרע. פאק.
אני רואה את מריצה בוכה ומתייפחת בזרעותיו של אדם. פאק. אני חתיכת אידיוט. שלחתי אותה ישירות אליו, ישירות לאדם. אבל ברור שהיא תרוץ אליו הרי הוא מתאים לה הרבה יותר ממני, מה היא צריכה מישהו כמוני עם בעיות של מזדיין? אני אשם. אני אשם בהכל. אני אשם בכך שאבי מת, אני אשם בכך שהמשפחה הזו מפולגת, אני אשם בכך שמריצה בוכה ככה בזרעותיו.
זעם מתלקח בי כשאני רואה את מריצה בין זרעותיו. הזעם שמתלקח בי נוצר לא כי אני כועס עליה, אני כועס על עצמי שנתתי למצב הזה לקרות. אני פאקינג שונא את עצמי על זה. אני שונא את עצמי שנתתי לה לרוץ לידיו של אדם, שנתתי לה את האופציה הזו, אני שונא את עצמי שאני לא זה שעומד שם ומחבק אותה ומוחה את דמעותיה.
אני שונא את עצמי שאני כל כך חלש.
אני שונא את עצמי שאני לא מגיע לה.
ואז אני מבין. מריצה צריכה להיות מאושרת. והיא תיהיה מאושרת רק אם לא אהיה בחייה. הלב שלי נקרע שאני אפילו חושב את זה, אבל אני לא מגיע לה, אדם בחיים לא היה בוחר לצאת מהדלת הוא היה נשאר עם מריצה. אבל אני בחרתי לצאת מהדלת הזו. אני חתיכת מניאק אידיוט.
אני סוגר את דלת הכניסה לאחוזה ופונה חזרה לשביל הגישה, לצאת מהאחוזה.
אני עושה כמה צעדים מדלת האחוזה המום. כל כך הרבה מחשבות מתחוללות בי, הלב נלחם עם המוח אם לחזור לשם אן לא.
״פאקקקקק פאקקקק״ אני צורח ומעביר את ידי בשערי.
פאקקקקקק״ אני צורח שוב ובועט באבן שהייתה בשביל הגישה.
פאק. הרסתי הכל כמו תמיד. אני אשם בהכל כמו תמיד.
אני מרגיש בכי בגרוני, עכשיו אני בוכה? עכשיו אני מצליח להפגין רגשות? פאק אני חתיכת דפוק.
אני חייב לעוף מכאן. התמונה של מריצה בוכה בזרעותיו של אדם מחלחלת במוחי, אני מרגיש רע, אני מרגיש כל כך רע.
אני רק צריך לשכוח מהכל.
מהכל לגמרי. אני מגלגל באנשי הקשר שלי ומוצא את שמו של מייק, כשאני יוצא מהאחוזה אני בוחר להתקשר אליו. "הלו?" מייק עונה. ברור שיהיה ער גם באמצע הלילה. הלילה זה היום לאנשים כמוהו.
"איפה אתה?" אני שואל.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Rina Gidoni
Rina Gidoni
כמה בעיות:(
הגב
דווח
guest
הגב
דווח
guest
לא לא לא לא לא ועוד פעם לא! ה' ישמור! איזה דביל הירו! למה? אוף! המשך דחוף דחוף! אולי תפנקי אותנו בעוד פרק היום? פליזזזז
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 16
ההתנגשות השניה חלק 16
מאת: Miss D
ההתנגשות הסופית חלק 21
ההתנגשות הסופית חלק 21
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
לא הכל שחור לבן - פרק 10 ( XXX+35)
לא הכל שחור לבן - פרק 10 ( XXX+35)
מאת: V .V
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
שלוק, מקבץ סיפורים.
שלוק, מקבץ סיפורים.
מאת: איש המגבעת
כמו משוגע 4- פרק א': אהבה שחוזרת, הבחורה שעוזרת
כמו משוגע 4- פרק א': אהבה שחוזרת, הבחורה שעוזרת
מאת: תומר דגן
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan