כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ההתנגשות הסופית חלק 27

שמישהו יגיד לי איך להרגיש

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

מריצה
אני הולכת לי ברחובות לונדון, מסתובבת לי, שומעת כהרגלי שירים באוזניות, זה לא שירים שמחים זה לא שירים שמקפיצים להפך. שירים עצובים, שירים שיעזרו לי לנסות להתגבר על מה שאני מרגישה עכשיו.
אני שונאת את התחושה הזו, אני שונאת את ההרגשה הזו. אני שונאת את זה. אני מרגישה נורא כי מצד אחד אני כועסת על הירו כל כך, על הדרך שהוא מתנהג על הדרך שבה הוא מביע את הכאב שלו על הדרך בה הוא בוחר להתרחק ממני. מצד שני אני מרגישה אשמה שאני כועסת עליו, הרי הוא הרגע איבד את אביו אני לא אמורה לתמוך בו לא משנה מה ולנסות להבין אותו? אני כל כך משתדלת, משתדלת לשמור על איפוק משתדלת להיות רגועה, אבל זה כל כך קשה במיוחד כשהוא מתנהג בצורה שהוא מתנהג. אני מרגישה כיאלו הוא דורך עלי, אני מרגישה כל כך.... אני כבר לא יודעת.
אני מתהלכת לי ברחובות, אם יש משהו שאני שמחה לפחות זה כשאני הולכת לבדי אני לא צריכה לחשוש מההמון שיכול פתאום להגיע ולהקיף אותי, אני קולטת לפעמים אנשים שנועצים בי עיניים כי כנראה ראו תמונה שלי איפשהו באיזה מדור רכילות בתור החברה של הירו נייט, או שהם קולטים מי אני או שמנסים להבין מי אני, אבל לפחות אף אחד לא מנסה להגיע אלי, לבקש תמונה או משהו כזה, אלא אם כן אני נתקלת בצלם פפארצי משום מקום, אבל מעטות הפעמים שאני פוגשת אותם.
אני שומעת באוזניות את השיר FIX YOU של קולדפליי, המילים של השיר מהדהדות באוזניי.
'כשאתה מנסה את הטוב ביותר שלך ולא מצליח.' אני שרה בליבי יחד עם השיר, אני באמת מנסה כל כך. אני מנסה כל כך להיות עם הירו לבוא לקראתו, ויתרתי על כל כך הרבה בשבילו, אני ממשיכה לוותר בשבילו. אני לא מתחרטת על מה שעשיתי, אני יודעת שעשיתי את זה מאהבה גדולה, אבל האם זה שווה את זה? זה שווה את מה שאני מרגישה עכשיו? זה שווה את זה שבכל פעם שמשהו קורה הירו חוזר להתנהג כמו ההירו הרגיל, כמו ההירו שהכרתי, גס רוח ומניאק שלא אכפת לו מאף אחד. אני יודעת שלהירו לא היו חיים פשוטים, נכחתי לדעת מה הוא עבר כל הזמן, עברתי את זה על בשרי, אבל ציפיתי שאולי.... אולי משהו בו השתנה.
חשבתי שהירו מנסה לתקן את מה שהעבר שלו הרס, שהוא מנסה להיות בן אדם טוב יותר.
רציתי שבמקום לפרוק את הכאב והיגון שלו בכוס ויסקי, הוא יבחר לפרוק את זה לי, גם אם אני לא אוכל לעזור לו אני יכולה להקשיב, לחבק אותו, לאהוב אותו.
כאב לי לראות אותו כמו שראיתי אותו, כאב לי לראות את עיניו הנפוחות והאדומות, כאב לי לראות אותו עם השיער ככה מבולגן, הזיפים, כל כך... לא מסודר.
כאב לי לראות אותו.. אבוד. שיכור, שמנסה להעלים את הכאב שלו בכוס ויסקי, מנסה למצוא את הפתרון בכוס הויסקי. אוף. זה לא הפתרון, זה מעולם לא היה הפתרון.
אני יודעת שהוא טוב מזה, אני מאמינה שהוא טוב מזה.
מילותיה של סבתו של הירו מהדהדות בראשי 'את מאמינה במשהו שכבר אבוד מזמן' היא אמרה לי באחת מהשיחות הראשונות שלנו. אני לא האמנתי בזה, אני לא מאמינה בזה, אני מאמינה שהירו מנסה לתקן את עצמו, אני מאמינה שאני יכולה לעזור להירו לתקן את עצמו.
אבל כשאני נזכרת בימים האחרונים, בהתנהגות של הירו כלפיי, האם ככה זה יהיה תמיד כשהוא ירגיש רע? האם תמיד הוא יפרוק את יגונו בכוס הויסקי? יתרחק ממני? יתן לי להרגיש את ההרגשה המגעילה הזו שאני מרגישה עכשיו?
אני נעמדת עלי רגליי ומביטה בשמיים מרגישה כיאלו מישהו שומע אותי ומבקשת עזרה, עזרה בלדעת מה לעשות כי אני מרגישה אבודה בעצמי. אובדת עצות.
אני לא אוכל לחיות עם הירו ככה, אני נלחמת על האהבה שלי אליו, אני נלחמת על הכל, אבל כמה עוד אוכל להילחם? להילחם על מישהו שלא מוכן להילחם בעצמו?
אני מנערת את המחשבות שלי. אני לא רוצה לחשוב על זה, אני לא רוצה לחשוב על עוד פרידה אחרי כל מה שעברנו, הלב שלי לא יעמוד בזה, אני לא אעמוד בזה. אני יודעת שאולי... אולי זה הדבר הכי טוב בשבילי, אבל אז אני נזכרת ברגעים המאושרים שלי עם הירו, כמה טוב הוא עושה לי, כבר דמיינתי אותנו מתחתנים, הרי אנחנו סוג של מאורסים לא? הוא הציע לי, אני הסכמתי. נכון אני בלי טבעת על היד, וזה לא הזמן המתאים להתעסק בזה, אבל אני כן רוצה עתיד עם הירו.
המילים של השיר FIX YOU מהדהדים בראשי 'כשאתה מקבל מה שאתה רוצה אבל לא מה שאתה צריך'.
אולי זה המצב? אני רוצה את הירו, אבל אולי הוא לא מה שאני צריכה?
אוי אלוהים זה כל כך כואב לחשוב את זה אפילו.
אני מסתובבת כבר כמה שעות ברחבי לונדון, עצרתי בben's cookies קניתי לי כמה עוגיות שוקולד ציפ אולי קצת מתוק יעביר לי את הכאב. ישבתי על ספסל באחד מהרחובות ורק הסתכלתי על האנשים העוברים כששירים ממלאים את אוזניי. זה לא אמור להיות המצב, זה לא אמור להיות הסוף. לא ככה.
אחרי כל מה שעברנו מגיע לנו טוב יותר מזה, מגיע לי טוב יותר מזה. זה לא פייר.
ואז נזכרתי בסרט שראיתי פעם של אדם סנדלר, אומנם זה לא סרט רומנטי או דרמה, אלא סרט קומדיה. נזכרתי במשפט שנאמר שם "ברגעים האלה בסיפור הגיבור היה עושה משהו אמיץ ולא צפוי כדי לשנות את המצב לסוף הטוב".
ואז הבנתי מה ששכחתי הרבה זמן. אומנם אני רוצה להרגיש נסיכה, אומנם תמיד חיכיתי לנסיך שלי שיבוא ויציל אותי, אבל אף אחד לא יכול להציל אותי מעצמי, רק אני יכולה להציל את עצמי. אני הגיבורה של הסיפור שלי אני זאת שצריכה לעשות משהו אמיץ כדי לשנות את המצב, אני צריכה לזכור שהכל תלוי בי, החיים שלי תלויים בי ולא באף אחד אחר. נכון כשאת מתכננת חיים משותפים עם מישהו הוא צריך להיות כלול אבל למרות הכל אף אחד לא חווה את הסיפור שלי, אני זאת שחווה את הסיפור שלי, אני זאת שצריכה לעשות בשביל עצמי, אף אחד לא יעשה בשבילי, אני צריכה להילחם בשביל עצמי, בשביל הסוף הטוב שלי, רק אני.
אני צריכה להיות הגיבורה של עצמי, לא אף אחד אחר.
אני אוכלת את הביס האחרון של העוגיה שקניתי לעצמי, קמה מהספסל בו ישבתי כיאלו יש נורה מעל ראשי, המוטיבציה שקיבלתי לעשות משהו מעירה את כל האנדרלין בגופי, אני נזכרת במשפטים שתמיד אמרתי לעצמי כשהרגשתי רע, בסופו של דבר הכל חולף, בסופו של דבר הכל מסתדר. אז יהיה אשר יהיה, אני צריכה להיות מאושרת. אני צריכה להציל את עצמי. אני צריכה להיות הגיבורה של עצמי.

המונית עוצרת לי בשעריה של האחוזה, אני משלמת לנהג ויוצאת מהמונית. אני מסתכלת על האחוזה ומרגישה כמו שהסתכלתי עליה בפעם הראשונה כשהגעתי לכאן, כנראה שעדיין לא קלטתי כמה האחוזה הזו גדולה.
השמש הקייצית נותנת מחשבה כיאלו באחוזה הזו חיים באושר ועושר עם עצם היום הזה, העצים מסביב, הדשא הירוק מסביב, שביל הגישה אל הבית, הכל. אבל אם רק היו יודעים כמה האווירה קודרת בתוך האחוזה כמה האווירה שם אפלולית, נוראית.
לאחר שפתחו לי את שערי האחוזה ואני מתהלכת לי בשביל האחוזה לדלת הראשית, מתחננת שאולי הירו בבית, מחכה לי פיכח ועם התנצלות מוכנה. הפנטזיות שלי אף פעם לא כבויות לא משנה כמה המציאות תיהיה רחוקה מהם, הם תמיד יפעלו כמו סרט רומנטי נון סטופ.
מרגרט פותחת לי את דלת הכניסה. אני מחייכת אליה חיוך קטן, מרגרט מנסה להחזיר לי חיוך אבל אני יכולה לראות שגם לה קשה. אני לא חשבתי אחרת, אני חושבת שכל מי שחי עם ויליאם כל מי שחי באחוזה הזו שנים רבות מתקשה לעכל את מות אביו של הירו, הרי הוא הלך בטרם עת, לא היה קל למשפחה הזו עם מוות. אני לא רוצה לתאר את כאבה של סבתו של הירו, לאבד ילד. זה לא אמור להיות ככה. היא לא אמורה לקבור את בנה. אמה שאיבדה את שני הוריה, הירו שאיבד את שני הוריו. אדם... אוי אדם ... בקושי הוא דיבר, ראיתי אותו רק בבית החולים כשהגענו הוא כבר היה שם, פניו לא בישרו טוב כלל.
מה שכן, אדם היה היחיד שהצליח לפעול בהיגיון, הצליח לארגן את ההלוויה, הצליח לחשוב. אמה כמה שהיא מנסה להתנהג כרגיל היא נשברת מדי פעם, סבתו של הירו בכלל לא כאן ושלא נדבר על הירו שלא נוקף אצבע חוץ מלשתות ויסקי הוא לא עושה או חושב או מדבר.
אני מתארת לעצמי שגם לאדם קשה מאוד. כואב לי עליו, כי גם הוא נשאר ללא משפחה בסופו של דבר.
כל המשפחה הזו מתפרקת לגמרי. וכואב לי כי הם ניסו לעשות כל כך הרבה כדי לשמור על המשפחה שלהם, אומנם הם לא היו ישרים, היה המון תככים פגיעות ומזימות, שקרים ופגיעות אבל בסופו של דבר אביו של הירו, סבתו, אמה, אפילו אדם, כל מה שהם עשו היה כדי לשמור על משפחה מאוחדת, על המשפחה ביחד. ובסופו של דבר המשפחה הזו כנראה דינה היה להתפרק ככה או ככה.
זה עצוב.
השקט השורר באחוזה נורא, היה שקט תמיד גם לפני. אבל עכשיו... עכשיו השקט הוא שקט מפחיד, שקט של כאב.
זה כואב. אני עולה במדרגות לכיוון חדרו של הירו, אני פותחת את הדלת בתקווה אולי לראות את הירו אבל התקווה נמוגה במהירות כשאני רואה חדר ריק. אני מורידה את המעיל שלי ומניחה על המיטה כשאני נאנחת. אני רוצה לדבר עם הירו, אני רוצה שישמע אותי ולא אכפת לי מכך שהוא לא רוצה, אני צריכה שישמע אותי. אני צריכה להוציא את הירו מהאופל ששורר אותו ומקיף את נשמתו. אני יודעת שרק ככה אדע שניסתי הכל, במילים, במבטים. אני אדע שככה אני ניסיתי להציל אותו. אני אדע שככה עשיתי בשביל עצמי, בשבילו בשביל שנינו מה שאני יכולה כדי שהסוף שלנו יהיה הסוף הטוב.

אני פוקחת את עיני, כנראה שמבלי לשים לב נרדמתי. אני עדיין עם הבגדים שהסתובבתי איתם, חושך בחוץ כבר. כמה זמן ישנתי? כבר כמה ימים אני לא ישנה כמו שצריך אין ספק שהתמוטטתי ככה על המיטה מבלי לשים לב.
החדר חשוך לגמרי ואני מבחינה בצל היושב על המיטה. אני מרימה את ראשי ורואה את הירו, הגבר שלי, אני מתקרבת אליו וריח הויסקי מדיף ממנו. כמה הוא כבר שתה? הוא כל היום רק שתה? אני שונאת את זה. אני שונאת שהוא בורח לשתיה, אני שונאת שהוא מסיים בקבוקי ויסקי על ימין ועל שמאל. עד עכשיו לא רציתי לשים לב כמה זה בעיה, אבל זה בעיה ללא ספק. הוא צריך להפסיק, זה חייב להיפסק, הוא לא יכול להעמיס על עצמו ככה, הוא פוגע בעצמו, בגוף שלו.
"היי." אני אומרת. הירו השעין את מרפקיו על ברכיו וראשו מושפל, כששמע את קולי הרים את ראשו והסתובב אלי. הוא היה נראה רע. הוא לא השתנה מהבוקר. מתי הוא חזר? מה הוא עשה כל היום הזה? הוא היה בבר? הוא אכל משהו? אני כל כך דואגת לו.
"איך אתה?" אני עדיין שומרת על איפוק. אני לא רוצה להיות אימפולסיבית ולהוציא כל מה שיש לי להגיד בזעם, אני רוצה לדבר איתו בנועם, להגיע ללב שלו.
הירו לא עונה לי.
"הירו... תדבר איתי בבקשה. אני יודעת שזה קשה, אני לא יכולה אפילו לתאר כמה זה קשה, אבל אתה לא יכול להתעלל בעצמך ככה, אתה יודע שהשתייה היא לא הפתרון."" אני אומרת.
"אז מה פאקינג הפתרון?" הוא רוטן.
"לקבל את זה, לכאוב את זה, זה לעולם לא יהיה קל, אבל עם הזמן זה יהיה פשוט יותר." אני שמחה שלפחות הוא אמר משפט ולא נשאר בשקט כי השקט הזה ממנו הוא סבל אמיתי בשבילי.
אבל הירו שוב לא עונה לי.
"בבקשה הירו, תדבר איתי, אתה תראה שזה יקל עליך." אני מתחננת ומניחה את הסנטר שלי על הכתף שלו.
"אני... פאק... אני... אני פספסתי." הוא אומר בקול כל כך חלש.
"פספסת מה?" אני ממהרת להגיב, רק רוצה שימשיך לדבר. הירו מושך בשערו אחורנית וקם על רגליו. הוא קצת מתנודד, הוא אכן שיכור. אני מתבאסת לראות אותו ככה.
הוא מביט בי במבטו האפל, אני מרגישה את הלב שלי כואב כשאני רואה את המבט הזה.
"אני לא.. יכול." הוא אומר לי או לעצמו. הקול שלו בקושי נשמע.
"לא יכול מה?" אני מסתכלת עליו מכף רגלו ועד ראשו והלב שלי כואב למראהו.
"תפסיקי! רק תפסיקי!" הוא צועק עליי, הוא מניף את אצבעו באוויר אלי ומבטו הופך לזועם.
אני מסתכלת עליו מבולבלת מרגישה חסרת אונים.
"תפסיקי להסתכל עלי במבט הזה! במבט המרחם הזה! תפסיקי!" הוא ממשיך לנזוף בי.
"אני לא מסתכלת עליך במבט מרחם." אני מתגוננת.
"כן אתה כן, כמו כולם, את יודעת שאני אשם, את מסתכלת עלי ככה כי את יודעת שאני אשם, את, אמה, סבתא שלי, אדם המזדיין. כולכם. אני לא צריך את הרחמים המזדיינים של אף אחד." הירו נוהם.
לא חשבתי אפילו על זה שהירו מרגיש אשם, במה הוא כבר יכול להיות אשם? איך?
למה הירו מרגיש אשם? למה הוא לוקח את זה על עצמו? זה שהם לא הסתדרו לא הופך אותו לאשם.
"הירו.. אני לא... אני לא חושבת שאתה אשם." אני ממלמלת.
הירו מגחך. "בחייך, אל תזייני לי את המוח, שנינו יודעים מה את חושבת. הרי אם לא אני אבי לא היה עולה המכונית המזדיינת, אם רק לא הייתי חושף הכל בנשף. פאק." הירו משפשף את שערו.
"פאקקקקק." הוא צורח. ואז אני מבינה, הירו חושב שהוא אשם בגלל שאביו עלה על הרכב לשיחה עם המלכה ככל הנראה בגללו.
"הירו זה לא נכון." אני מנסה להרגיע אותו.
"זה נכון. את יודעת שזה נכון. פאק אני שונא את המבט הזה תפסיקי!" הוא שוב אומר, אבל אני לא מרגישה שאני מסתכלת עליו בשום מבט מרחם.
הירו פונה אל הדלת ללכת. "הירו חכה בוא נדבר." אני מנסה לעצור אותו. אני קמה אליו ומחבקת אותו מאחור.
"בבקשה הירו, רק תפרוק, אני לא חושבת כלום. אני יודעת שאני אוהבת אותך ואני איתך." אני אומרת מתחננת בקולי שישאר. אני יודעת לאן ילך אם יצא מכאן, לחפש שוב עוד בקבוק ויסקי לחפש להשתכר עוד ועוד.
הירו מזיז את גופו כדי להרחיק אותי ממנו.
הוא פותח את הדלת בכל זאת.
זהו. זה הרגע שהחלטתי שאני צריכה לעשות משהו כדי לשנות את הנרטיב של הסיפור הזה.
"הירו אל תלך. אני נשבעת שאם תצא מהדלת הזו אני לא אהיה כאן כשתחזור." אני אומרת בקול בטוח, למרות שהלב שלי על מאתיים וכואב להגיד את זה.
"אם תצא מהדלת הזו אני אבין שאתה לא אוהב אותי מספיק כדי שנוכל להתגבר על הכל ביחד כמו שהבטחנו, כמו שנלחמנו לעשות עד עכשיו. אם תצא מהדלת הזו אני אדע שהכל היה לחינם, שהכל היה סתם.
אם תצא מהדלת הזו אני אדע שאתה זה שויתרת ויתרת עלינו ויתרת על עצמך. כי אני לא יכולה להמשיך ככה. אני יודעת שקשה אני יודעת שזה לא קל. אבל אתה צריך להיות עם הראש על הכתפיים להפסיק להשתכר ולקבל את זה, לכאוב את זה, ואני כאן בשבילך לעזור לך לקבל את זה ולהבין את זה יהיה אשר יהיה, כי אני אוהבת אותך ואני מוכנה לעמוד לצידך תמיד.
אז אם תצא מהדלת הזו עכשיו, אני אדע שאתה לא מוכן, אני אדע שאתה לא אוהב אותי מספיק כדי להמשיך להילחם, אני אדע שזה נגמר." אני אומרת בקול כל כך קשה, אבל מישהו צריך להעיר אותו מהאפלה שהוא הכניס את עצמו אליה.
הירו עומד שם מול הדלת החצי פתוחה, במחשבות שלי הוא כבר היה אמור להסתובב לנשק אותי, ולשבת כל הלילה רק מחובקים, מדברים או לא, להיות יחד בזה. אבל הירו עדיין עומד עם גבו אלי כשהדלת חצי פתוחה וידו על הידית, הוא לא אומר דבר, הלב שלי על מאתיים מהתשובה שלו, ממה שיעשה. הסוף הטוב אמור להיות שהוא מסתובב אלי. למה הוא לא מסתובב?
תסתובב כבר! אני צועקת בלב שלי.
אני רואה את גופי של הירו נד לכיווני, אבל הוא מנדנד את ראשו ויוצא מהחדר. הדלת נסגרת וככה אני מרגישה איך הסיפור שלי ושל הירו נסגר. ככה זה מסתיים? ככה זה נגמר? ככה?
הלב שלי צונח ואני עדיין לא מעכלת שהירו השאיר אותי עומדת ככה. אני עומדת המומה מול הדלת שממנה יצא הרגע, והלב שלי נשבר, הלב שלי מתרסק. הבטחתי לעצמי לעולם לא לתת לאף אחד לשבור לי את הלב שוב, אבל נתתי לו, נתתי לו לשבור את כל החומות שלי, נתתי לו להיכנס ללב שלי, והוא שבר אותי לגמרי, הוא ריסק את הלב שלי עד כדי כך שאני איבדתי נשימה. אני מוצאת את עצמי בוכה ומתייפחת. אני מניחה את ידי על החזה שלי, מנסה לעקור את הלב שלי ממקומו כדי להפסיק את הכאב שתפס אותי, כדי להפסיק את הבכי שיוצא מגרוני. כדי להפסיק את הדמעות.
איך הוא הלך ממני ככה? איך הוא הלך ממני בכזו קלילות וקרירות?
אולי הירו מעולם לא אהב אותי, אולי הכל היה פנטזיה כמו שחשבתי.
אני מפגרת שנתתי להירו לשבור את החומות שלי.

****
לכל הקוראות המדהימות שלי, אני רק רוצה לומר שאני קוראת את התגובות שלכן תמיד ושמחה בכל פעם לקרוא את התגובות שלכן מחמם לי את הלב כל פעם מחדש!
אז כן הסוף מתקרב תיהיו מוכנות שולחת לכן המון חיבוקים ונשיקות ותודה שוב שאתן חלק מהסיפור של הירו ומריצה :)

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מריצה מסכנה שלי, נשבר לי הלב איתה. הלוואי והירו יחזור בו, יחזור לחדר, עכשו! והסוף.יהיה מושלםם. אל תמהרי לסיים, אני אשתגע בלי השניים האלו!!!!!
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
יאאאא מושלם! פליז פליז פליז המשך מהיר, אולי תפנקי אותנו בהמשך ממש מהיר? איזה מתחחחח
הגב
דווח
1 אהבתי
Rina Gidoni
Rina Gidoni
הירו לא הירו בכלל לא מתנהג כמו אביר על סוס לבן אלא אנוכי ביותר.השאלה האם הוא ישתנה?
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan