כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

ההתנגשות הסופית חלק 22

הפחד לאבד אותך

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

הירו
אני נכנס למשרד של אבי, מחפש קצת שקט נפשי. פאק אני מרגיש כל כך אידיוט עם החליפה הזו, אני מרגיש דפוק אחרי השיחה עם אמה, אני מרגיש דפוק כי אני כאן. אני מחזיק בידי את הדפים של הנאום שאני צריך לנאום. נאום מזדיין וצבוע, שרק משבח את אבי. איזבלה המזכירה של אבי סוף סוף הראתה את פניה, עזרה לי להתכונן עם הנאום שלי. אני לא יודע איפה לקבור את עצמי, אני לא מפסיק לחשוב על מה מריצה דיברה עם אבי, על מה היא דיברה עם פאקינג סבתא שלי. היא הייתה נראת לחוצה, היא הייתה נראת שונה כשיצאתי מהחדר.
אני הולך סביב עצמי בחדר של אבי בתקווה להרגיע את עצמי.
אני בא למשוך את שערי אחורנית כמו שאני רגיל אבל אז נזכר שהוא מסודר ואני צריך פאקינג להשאיר אותו ככה מסודר אז אני מחזיר את ידיי למקום.
אני מרגיש רטט של הטלפון שלי מהכיס שלי, אני מוציא את הטלפון בתקווה שזה ג'ון אבל לא. זאת אלי. היא מנסה להתקשר אלי כבר כמה פעמים בשעה האחרונה ואני לא מבין למה.
אני עונה לה. "מה?" אני שואל במעט תוקפנות.
"מה נשמע אלי מה קורה אלי, גם יכול להיות התחלה של שיחה." היא עונה לי בציניות.
"פאק אלי זה זמן לא טוב-" אני בא לנתק את הטלפון.
"טוב רגע רגע! תן לי את מריצה רק!" היא צועקת מהצד השני של הקו. למה היא צריכה את מריצה?
"תתקשרי פאקינג אליה!"
"אתה לפעמים אידיוט, היא לא עונה לי! אני רק רוצה לאחל לה מזל טוב! תיתן לי אותה רגע!"
מזל טוב? על מה מזל טוב?"
"לאחל לה מזל טוב? למה?" אני שואל אותה מבולבל לגמרי תוך כדי שאני נעצר במקומי מהסיבובים שלי סביב עצמי.
"אני לא מאמינה! איפה אתה חי?! " היא נוזפת בי.
"את יכולה לענות לי על הפאקינג שאלה שלי!" אני רוטן.
"זה היום הולדת שלך חתיכת אידיוט! אתה רוצה להגיד לי שעד עכשיו לא אמרת לה מזל טוב אפילו? איזה בושות! הירו!" היא ממשיכה לנזוף בי. אני מרגיש עכשיו באמת חתיכת אידיוט, זה יום ההולדת של מריצה ואני אפילו לא ידעתי? כל היום הזה היא לא אמרה לי שום דבר. אני לא מאמין שהיא עד כדי כך לא רצתה פאקינג להוסיף לי דאגות על הראש. אני מרגיש חרא.
"פאק פאק פאק." אני אומר לאלי בטלפון.
"טוב אלי אני אגיד לה להתקשר אליך. ביי." אני מנתק לה את הטלפון בזריזות, אני רק שומע כמה צווחות לא ברורות ומנתק.
אני פאקינג לא מאמין שזה יום ההולדת שלה, איך קרה מצב שעד עכשיו לא דיברנו על זה? איך קרה מצב שלא ידעתי על זה בכלל? איך קרה מצב שאני שמעתי על זה מאלי? פאק אני מרגיש חתיכת אידיוט יותר גרוע ממש שהרגשתי עוד לפני שיחת הטלפון של אלי.
מריצה בטח שונאת אותי עכשיו. אני לא מאמין.

מריצה
אני מסתכלת על עצמי שוב במראה, חושבת על השיחה שלי עם ויליאם, אביו של הירו. אני רק רוצה להוריד ממני את השמלה, לשים בגדים נוחים ולעלות על טיסה רחוק מכאן, רחוק מכל האנשים הרעים האלה.
למה הם עושים את זה?
עיני מתמלאות בדמעות כשאני מסתכלת על עצמי, אני לא רוצה להרוס לעצמי את האיפור, אני חלוקה כל כך אם ללכת לנשף או ללכת מכאן.
האיפור שלי עדין, צלליות משולבות בגווני ורוד, שפתי מרוחות בגלוס ורדרד, השיער שלי פזור ומסולסל מעט בקצוותיו. אני אמורה להרגיש נסיכה עכשיו לא? אני נראת ככה. אבל לא מרגישה ככה. מכל הימי הולדת שלי, זה היום הולדת הכי גרועה שלי, כי זה היום שבו אני צריכה לעשות בחירה, ולא משנה מה אבחר אני אצטרך לוותר על משהו מאוד חשוב בחיים שלי, החלום שלי או האהבה שלי.
לעולם לא חשבתי שזה מצב שיצא לי ליפול בו, לעולם לא חשבתי שזה משהו שאצטרך לעבור. זה לא אמור להיות פשוט כששני הצדדים אוהבים? הייתי רגילה תמיד לאהבה חד צדדית, פעם ראשונה שיש לי אהבה הדדית חזקה כל כך, מעולם לא הרגשתי כמו שאני מרגישה עכשיו כלפי אף אחד.
אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה ולא רוצה לחיות תחת משפחתו של הירו, אני לא אוכל לשאת את זה. אני לא אוכל לוותר על כל מה שיש לי רק בשביל לחייך ולנופף לצידו של הירו.
אני לא יכולה לתת לאביו, למשפחתו להשתלט על חיי. להיות תלויה בהם. אני לא יכולה.
אני שומעת נקישות על הדלת. "כן?" אני שולחת ברחבי החדר.
אמה פותחת את הדלת, לבושה בשמלת ערב מהודרת, המחמיאה לגופה הארוך.
"את נראת מקסים מריצה." היא אומרת לי כשבידה היא מחזיקה קופסת תכשיט.
"תודה." אני אומרת כשאני מחככת בגרוני כדי להעביר את הבכי שנתקע לו שם. "גם את." אני אוספת את כל כוחותיי כדי לחייך.
"הבאתי לך משהו." היא אומרת לי בחיוך, היא מתקדמת אלי ואני שואלת את עצמי למה כל המשפחה של הירו לא יכולה להיות כמוה? למה הם חייבים להיות כל כך... אנוכיים?
אמה פותחת את קופסת התכשיט ואני רואה קשת משובצת יהלומים כסופים עם גוון ורדרד המתאים לשמלה שלי.
"כשראיתי את הבד שקנית לשמלה, חשבתי שזה יתאים לך." היא אומרת. אני המומה, זה נראה כמו אביזר מאוד יקר.
"אמה אני לא..." אני נורא רוצה לנסות את הקשת הזו על הראש שלי, אבל לא נעים לי.
"בחייך, היא תראה מהמם עליך, תנסי אותה בשבילי. בבקשה?" היא אומרת, אני מהנהנת אליה ומחייכת.
היא מוציאה את הקשת מהקופסא וחובשת אותה על ראשי.
אני מביטה במראה, ואמה מביטה בי דרך המראה גם כן. "את נראת... כמו נסיכה." היא אומרת, אני באמת נראת כמו נסיכה, היא מתאימה לי בול. אני אמורה להרגיש כמו נסיכה, זה אמור להיות היום שלי, זה אמור להיות היום הכי טוב שלי, אבל... במקום זה אני מרגישה כל כך נורא.
"קדימה בואי נלך לנשף." אמה אומרת לי. אני רגע מלבכות ולהוריד הכל ממני וללכת מכאן. אבל כנראה שנגמר הכוח של מיץ האומץ ששתיתי כי אני לא מסוגלת לסרב לאמה.
אני אצטרך ללכת לנשף ולראות את הירו מצהיר על כך שהוא היורש של אביו ובכך להבין שהסיפור שלנו נגמר. אחרי הנשף אחזור לניו יורק, לחיים שלי, להגשמת החלומות שלי והמטרות שלי. עם כל הכאב, אני לא מסוגלת להישאר כאן. אני לא מסוגלת לחיות בצל של מישהו אחר. חשבתי שהירו יתעמת עם אביו, חשבתי שהירו יעמוד על שלו, כנראה שאביו של הירו ניצח.
אני מביטה במראה בפעם האחרונה, כנראה זאת גם הפעם האחרונה שארגיש נסיכה בקרבתו של הירו, הוא נתן לי להרגיש כמו הנסיכה בפנטזיות שלי, הוא נתן לי להרגיש כיאלו אני אלי מהיומן, הוא נתן לי להרגיש כמו נסיכת סרטי דיסני, הוא נתן לי להרגיש אהובתו של גטסבי דייזי. אבל כנראה שזה הזמן להתעורר מהפנטזיה הארוכה הזו ולחזור למציאות שלי.

אני הולכת אחרי אמה, הנשף מתקיים בחצר הענקית של האחוזה, מזג האוויר נעים, החצר מוארת ומלאה בפרחים בצבעי לבן ורוד וסגול, יש שולחנות ממוספרים לכל האורחים וכמובן שעל השולחנות יש כמה סוגי צלחות עם כמה סוגי מזלגות וסכינים, על כל שולחן יש שתיה קלה ואלכוהול, מלצרים עוברים עם כוסות שמפניה ומתאבנים, אנשים לבושים בהידור חליפות ושמלות ערב. כולם נראים כל כך מתוקתקים מכף רגל ועד ראש.
יש במה קטנה באמצע החצר, עם מיקרופון, כנראה בשביל כל הדיבורים והשטויות של משפחתו של הירו. כנראה בשביל הצהרתו של הירו.
אני רואה המון פרצופים לא מוכרים מסביבי, כולם מחייכים ונראים נחמדים שבתוך תוכי אני יודעת שכנראה רובם צבועים ומתנהגים בדיוק כמו משפחתו של הירו. אני לא רואה את סבתו של הירו בסביבה או את אביו, או את הירו.
"איפה כולם?" אני שואלת את אמה.
"הם הלכו לקבל את בואה של המלכה, אבא בלחץ מטורף מכך שהמלכה מגיעה אלינו." אמה אומרת לי כשהיא מחייכת לאנשים העוברים לידנו. היא נראת כל כך אלגנטית קלאסית וחיננית לאנשים כאן. אני מרגישה לגמרי אאוטסידרית כאן, אני מרגישה כל כך לא שייכת.
כנראה שלא הבנתי כמה המשפחה של הירו חשובה בשושלת המשפחה המלוכה הבריטית אם המלכה מגיעה לנשף יום ההולדת של סבתו של הירו. אם המלכה מפנה זמן בשביל זה, כנראה שבאמת הם משפחה מאוד חשובה כאן ברחבי לונדון.
"מה אני אמורה לעשות כשאני אראה את המלכה?" אני שואלת את אמה בחשש, אני באמת לא יודעת איך להתנהג, והדבר האחרון שאני רוצה זה שהמלכה תראה אותי בתור אחת חסרת נימוסים, מספיק לי משפחתו של הירו.
אמה צוחקת.
"אל תדאגי רוב הסיכויים היא לא תשים לב אלייך, רק תחייכי ותהנהני אליה." אמה מנסה להרגיע אותי, אבל אני רק לחוצה יותר.
אני מסתכלת מסביב שוב, בלבוש שלי אני מתאימה לכולם כאן, אני נראת כמוהם, אבל אני לא רוצה להפוך להיות כמוהם. עם כל המזימות שלהם, עם כל הצביעות הזו, לנופף ולחייך כיאלו הכל בסדר שהכל שבור מבפנים? אני לא יכולה.

אני עומדת ליד אמה עם כוס שמפניה בידי, כל התשומת לב של כולם אל המלכה הנמצאת כאן ברחבה, כשהיא נכנסה כולם נעמדו בשבילה, ונתנו לה את מלוא הכבוד. בדיוק כמו שאמה אמרה היא לא ממש שמה לב לאנשים מסביבה, זה נראה שהיא בשלה מוקפת באביו של הירו וסבתו.
"את רוצה עוד שמפניה?" אמה שואלת אותי.
"לא אני בסדר תודה." אני מחייכת ומראה שהכוס שלי חצי מלאה, האמת היא שאין לי חשק בכלל לשתות.
"מעניין איפה הירו." אמה אומרת, גורמת לי לתהות בעצמי איפה הירו בכל הנשף הזה, אומנם זה נשף לכבוד יום ההולדת של סבתו אבל הוא עומד להצהיר על כך שהוא היורש של אביו. הוא אמור להיות כאן לא? תקווה לכך שאולי הוא התחרט עולה בי.
אני מרימה את ראשי ורואה את הגבר שלי בחליפה שחורה, עדיין מוזר לי לראות אותו בחליפה, הוא מסתכל מסביב עד שמבחין בי, הוא מעקם את שפתיו לחיוך קטן ומתקרב אלי.
אמה מביטה בו ומהנהנת אליו בחיוך קטן. הירו מהנהן אליה בחזרה במבט רציני.
"אפשר להציע לך לרקוד איתי?" הירו אומר כשהוא מושיט את ידו אלי, הוא מביט בי בעיניו הירוקות ואני נמסה, כואב לי כל כך. אני החלטתי כבר, בחרתי כבר, איך אומר לו את זה? איך אומר לו אחרי שהבטחתי לו שלעולם לא אעזוב אותו שזה מה שאני מתכננת לעשות?
אני מחזיקה את הבכי שעולה לי בגרוני ומהנהנת אל הירו. אני מושיטה את ידי אליו, הוא מוביל אותי אל רחבת הריקודים. אנשים ברחבה רוקדים ביחד סלואו לקצב השירים האיטי. אני כורכת את זרעותיי סביב צווארו של הירו, הירו מחזיק בי בצידי מותני מצמיד אותי אליו. אני לא מדברת, אני לא מצליחה לדבר, אני לא יודעת מאיפה להתחיל לדבר, אני לא יודעת מה לומר.
תמיד שאלתי את עצמי מה מרגישים שאוהבים, כנראה שככה מרגישים, שאת מביטה בו, עמוק לתוך עיניו וכל הבטן מתהפכת לך, הלב דופק במהירות, חשמל זורם בגופך, ואת מרגישה שיכרון אחר.
איך אפשר לעזוב את זה? איך אפשר לשחרר מזה? איך אפשר לשכוח מכל זה?
"את נראת מדהים." הירו אומר ומחייך אלי. אני מחייכת אליו בחזרה "גם אתה."
"באמת? אני מרגיש דפוק עם החליפה הזו, אני מרגיש כמו מר חליפה מזוינת." הוא מגחך. אני צוחקת אחריו, מצחיק שהוא משווה את עצמו כרגע אל בריידן.
אני לא רוצה שהירו יעזוב אותי, אני לא רוצה להפסיק להרגיש את מגעו על גופי, אני לא רוצה ללכת. אבל אני גם לא יכולה להישאר. אני מחזירה את עצמי לליל האלווין, לפעם הראשונה שלנו יחד, הפעם בה התמסרתי אל הירו לגמרי, שהרגשתי מוגנת לגמרי תחתיו, שהרגשתי שלמה לגמרי איתו. שהרגשתי שנשמותינו מתאחדים. לעולם לא חשבתי שאעבור מה שעברתי עם הירו, לעולם לא חשבתי שאתאהב כל כך בגבר ששפכתי עליו כוס קפה בבוקר הראשון שלי בניו יורק. אני מרגישה כיאלו זה הריקוד האחרון שלנו, אני מרגישה כיאלו אני אומרת לו להתראות בריקוד הזה, אני מרגישה שזה נגמר. אני מרגישה שהפסדתי.
אני מרגישה את עיני מתמלאות בדמעות.
"אני צריך לבקש ממך סליחה." הוא אומר.
"סליחה?" אני שואלת מבולבלת.
"שכחתי שזה יום ההולדת שלך, עם כל מה שקורה מסביב-"
"זה בסדר." אני קוטעת אותו. הוא בטח ציפה שאני אתעצבן עליו, אבל זה הדבר האחרון שאני יכולה לעשות כרגע, נכון הירו החבר שלי והוא אמור לדעת מתי היום הולדת שלי, אבל באיזשהו מקום אני הסתרתי ממנו ומכולם כאן בבית שזה היום הולדת שלי היום.
"אני מבטיח לך ברגע שזה יסתיים אני אקח אותך ונחגוג את היום הולדת שלך כמו שמגיע לך בייב." הוא אומר בחיוך.
אני מנסה לחייך כמה שאני יכולה אבל לא מצליחה כשהדמעות מציפות את עיני יותר ויותר.
"הכל בסדר?" הירו שואל אותי כשהוא מביט בי.
"אני בסדר." אני ממהרת לענות, אני מנסה לשקר אבל הנימה שלי לא משאירה צל של ספק.
"אני יכול לראות בעינייך שמשהו לא בסדר." הוא מקרב את מצחו לשלי, מעביר את ידו אל הלחי שלי, מלטף אותה בעזרת אגודלו.
אני מרגישה את הדמעות מציפות אותי. אני יודעת שזה לא הזמן, אבל היהירות שלי שוב משפיעה עליו.
"תאמרי לי מה קורה?" הוא מבקש.
"הירו אני...." אני מנסה לדבר אבל לא מוצאת את המילים. איך מסיימים משהו שאני לא רוצה שיסתיים?
"מריצה דברי איתי. מה קורה?" מבטו נהפך למודאג. אנחנו ממשיכים לנוע ביחד לצלילי המוזיקה השקטה והרגועה.
סבתו של הירו עולה לבמה יחד עם אביו, המוזיקה מפסיקה. סבתו של הירו מודה לכל אורחיה ונואמת כמה מילים לכבוד האורחים. אני לא מקשיבה לה, לא נראה לי שגם הירו מקשיב לה.
למרות כל האנשים מסביבנו אני מרגישה כיאלו רק אני והירו כאן, כיאלו אנחנו בתוך עולם משלנו.
"אני מצטערת." אני רק מצליחה להגיד שהדמעות נופלות על פניי.
הירו לוקח את ראשו אחורנית ומסתכל עלי מבולבל לגמרי.
"אני לא יכולה... אני מצטערת הירו, אבל אני לא יכולה לחיות ככה. אני לא יכולה." אני בוכה מולו.
"אני אוהבת אותך כל כך, לעולם לא חשבתי שאעשה את זה, אבל אני לא יכולה. זה לא מה שחשבתי שזה, כנראה שלא הכל מסתדר מעצמו בסוף, אני לא רוצה לחיות ככה" אני מסמנת לו עם עיניי את הסביבה.
"לא חשבתי שנפסיד, לא חשבתי שזה יגמר, חשבתי שהאהבה שלנו היא לנצח, אבל אתה בחרת, והגיע הזמן שלי לבחור." אני ממשיכה תוך כדי שאני מתייפחת בבכי של עצמי.
"מריצה חכי, זה לא מה שאת חושבת. מה אבא שלי אמר לך?" הוא מנסה להרגיע אותי, אבל זה לא משנה כבר כי החלטתי.
"זה לא משנה הירו." אני מנערת את ראשי. "אני חוזרת הלילה לניו יורק." אני אומרת בלב כבד.
הירו מופתע ממני, הוא לא ציפה לזה, אני יודעת, גם אני לא ציפיתי לזה, לא חשבתי שזה מה שאעשה עד לפני כמה רגעים.
שקט מסביב, הירו לא מדבר, אני רק ממשיכה לבכות.
אביו של הירו עולה על הבמה, הוא אומר כמה מילים ומברך את כל האורחים. "אני מזמין את בני לשאת כמה מילים." אביו של הירו מזמין את הירו לבמה.
זהו זה, זה הסוף.
"מריצה בבקשה. תחכי. תסמכי עלי. אני מתחנן אליך." הירו מתחנן בעיניו כשהוא משחרר את אחיזתו ממני. אני לא אומרת דבר ורק מסתכלת על הירו הולך לכיוון הבמה ועולה עליה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
כאילו לא חסר לי כאב לב בערב הזה!! תמישיכי פלייזז למה עצרת?!?
הגב
דווח
Rina Gidoni
Rina Gidoni
:() סוף סוף פיתחה אופי אבל.. חבל על זוג האוהבים
הגב
דווח
guest
אומיגד אומיגד!! המשך המשך דחוף! הצילו! לא יכולה לחכות, אפשר המשך עוד היום? בבקשה!!
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 16
ההתנגשות השניה חלק 16
מאת: Miss D
ההתנגשות הסופית חלק 21
ההתנגשות הסופית חלק 21
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D