כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ההתנגשות הסופית חלק26

מה מרגישים?

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

****הירו
אני נכנס אל הבר. הריח של האלכוהול המשכר המוכר עובר תחת אפי מעורפל עם ריח הסיגריות. השעה כמעט עשר בבוקר ואני מוצא את עצמי יושב על הבר מזמין לי כוס ויסקי כמו חתיכת מזדיין.
אני לא יודע איך פאקינג לעכל את זה, אני לא יודע איך להתנהג, מה להגיד מה לעשות. עברתי את זה כבר, עברתי את זה עם אמא שלי, אבל אז היה לי את .. פאק. היה לי את אבא שלי, עכשיו? אין לי פאקינג אף אחד.
זה יותר מידי לעכל, יותר מידי להכיל. לא הספקתי לעכל את זה שאמא שלי היא לא מה שפאקינג חשבתי, ועכשיו אני צריך לעכל שאבא שלי...
פאק.
ולא הספקתי, פאקינג לא הספקתי ליישר איתו את ההדורים. לעזאזל, היו כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לו.
כוס הויסקי מוגשת לי, אני לוגם את הויסקי ששורף את גרוני, ואני בתוך תוכי מקווה שישרוף את כל הכאב שלי, שישרוף את הריקנות הזה, שישרוף את האבן הזו שאני מרגיש בחזה שלי.
פאק הכל כל כך דפוק זה לא אמור להיות ככה. זה לא אמור היה להיגמר ככה.
איך מעכלים דבר כזה? עם אמא שלי לפחות הספקתי לעשות את השיחה האחרונה, ידעתי והכנתי את עצמי לכך שהיא עומדת לעזוב אותי לתמיד. אבל עם אבא שלי?
לעזאזל. זה לא אמור להיות הסוף הטוב הזה כמו כל הסרטים שמריצה רואה? שהכל מסתדר בסוף? שאני ואבא שלי היינו פאקינג אמורים להסתדר בסוף? זה לא היה אמור להיות משהו מזדיין כזה?
כנראה שלא. רק רציתי לסלוח לו, חשבתי שאני מסוגל ... לעזאזל. חשבתי שאני מסוגל לסלוח לו על הכל, לסלוח לו על מה שהיה, לסלוח לו ולשכוח. כשדיברנו אחרי ההצהרה שלי בנשף ראיתי פתאום את האבא שגדלתי איתו, אבא שלי שהיה מאושר עם אמא שלי. טוב לפחות כמו שחשבתי שהיה מאושר עם אמא שלי.
פתאום ראיתי שיש עם מי לדבר ולא חתיכת ראש בקיר מזדיין, שאולי אני והוא יכולים להגיע לסוג של פשרה מסוימת. אבל גם זה נלקח ממני.
אני שונא להיות עכשיו באחוזה, אני רק מתחמק מהאחוזה בכל דרך אפשרית. בכל רגע אני חושב שאני אראה אותו, בכל רגע אני חושב שאשמע את קולו, בכל רגע אני חושב שהוא ימצא את הדרך לעצבן אותי ולהתעמת איתי.
אבל לא.
הוא לא כאן. פאק הוא לא כאן. תמיד נאחזתי במחשבה שלא משנה מה, לא משנה מה אעשה אבי כאן, יקבל אותי כל עוד אהיה מי שהוא רוצה שאהיה.
אולי זה מה שהייתי צריך לעשות מהתחלה ולא להיות חתיכת ילד מזדיין גחמן. אולי הייתי צריך ללכת בדרך שלו, אם זה היה קורה הוא אל היה צריך לנסוע למלכה לשיחה שהזמינה אותו, הוא לא היה נתקל בתאונת הדרכים המזדיינת הזו, הוא עוד היה כאן. פאק. הכל באשמתי.
אני לא מסוגל להסתכל על אחותי, על סבתא שלי, אני לא מסוגל להסתכל על מריצה. אני לא מסוגל.
אני מרגיש שאיכזבתי את כולם, אני מרגיש שאיכזבתי את עצמי. אני מרגיש שחזרתי לנקודת ההתחלה, אני מרגיש אבוד, פאקינג אבוד.
מעולם לא הרגשתי ככה, זה לא אמור להיות קל יותר אחרי שעברתי את זה כבר?
אבל לא. זה לא קל יותר.
אני לוגם עוד שלוק מכוס הויסקי שלי ומניח את הכוס בחוזקה על שולחן הבר.
רעש שמושך תשומת לב משך כמה עיניים אלי, אבל על הזין שלי. הכל על הזין שלי כבר, אני נראה כמו חרא וזה לא מעניין אותי.
לא התגלחתי מאז בית החולים, השיער שלי פרוע, אני חושב שאני כבר עם אותם הבגדים כמה ימים. אני לא הייתי פיכח במיוחד בימים האחרונים.
אני בקושי ישן, עובר רק מכוס אל כוס, מחפש לברוח, אני לא רוצה לחיות בעולם הזה של האשמה של האכזבה, אני לא רוצה לחשוב על זה.
אני רוצה לישון אבל לא מסוגל, בכל פעם שאני עוצם את עיני אני רואה את פניו של אבי, את פניו המאוכזבות שלו ממני. נוכחתה של מריצה לידי בזמן שאני ישן היה עוזר לי בכל הזמן הזה להירדם, בלי נדנודי שינה, תמיד סבלתי מנדנודי שינה, אבל אפילו להרגיש את הבחורה שלי על ידי זה לא עזר לי. לא הצלחתי להירדם, לא רציתי להירדם.
רק רציתי שיאהב אותי לעזאזל. רק רציתי שניהיה בן ואב כמו שצריך. רק רציתי.
אבל הוא נלקח ממני לפני שפאקינג יכולתי לתקן את זה, אני לא יודע אם רציתי לתקן את זה, אבל עכשיו אני יודע שכן.
לעזאזל. איך מוחקים את כל הרגשות האלה?
זה מה שמרגישים? ככה מרגישים שהריקנות גוברת? ככה מרגישים את המועקה שורפת מבפנים? ככה מרגישים שלא מספיקים להגיד מה שרוצים להגיד?
תחושת הפספוס הורגת אותי.
מה מרגישים שלא מרגישים כלום? אני אפילו לא יודע איך לתאר כבר את כל סערת הרגשות המזדיינת הזו שמתחוללת בתוכי. בא לי לצעוק שיחזור, בא לי לצרוח להגיד לו שאני צריך אותו.
אבל... למי אני אצרח? למי אני אגיד את זה? למי שלא יכול לשמוע אותי? למי שכבר לא כאן? פאק. זה כואב.
אני שומע שוב ושוב את קולות ההתנגשות, את קולות הזכוכית המתנפצת, את קולו של אבי צועק לנהג להיזהר.
אני נשבר. פאק.
אני מניח את ראשי בין ידיי.
יש לי כל כך הרבה מה להגיד, נראה לי, אני לא יודע. אבל אני לא מצליח לדבר, אני לא מצליח לחשוב כמו שצריך, אני לא מצליח לעשות כלום כמו שצריך. אני רק יודע שפספסתי את ההזדמנות שלי, פספסתי את ההזדמנות שלי לסלוח לאבי, להגיד לו ש... להגיד לו ... פאק כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד.
אני מרגיש אידיוט. אני מרגיש דפוק. הכל דפוק.
מה מרגישים שהכל נגמר? מה מרגישים שהנשמה ככה שבורה?
זה מה שפאקינג מרגישים?
אני מרגיש יד שמונחת על הכתף שלי. אני מסובב את ראשי, אני לא יודע למה אבל אני מקווה בתוך תוכי כמו ילד קטן ודפוק שאולי זה אבא שלי, אני מקווה שאולי זה הכל שקר אחד גדול, שאולי זה הכל בדמיון שלי שזה סתם משהו שהמצאתי לעצמי, שאני סתם חי עכשיו בתוך פאקינג סיוט אחד גדול.
אבל מהר מאוד אני מבין שאני דפוק כי אני רואה את פניו של מייק. אני נאנח ומחזיר את פניי את לכוס הויסקי שלי.
"למישהו עבר לילה לא משהו במיוחד." מייק אומר. הוא צוחק עלי החתיכת מזדיין הזה? כיאלו הוא לא יודע. כיאלו זה לא מופיע בכל המגזינים המזדיינים שרק מחפשים לדבר עלי ולכתוב עלי, כיאלו זה לא מופיע בכל חדשות לונדון שהלורד ויליאם נייט מת מתאונת דרכים. חתיכת בן זונה. הוא צוחק עלי?
"מה לעזאזל אתה רוצה?" אני נוהם לכוס שלי ולוגם עוד שלוק אחרון ומבקש עוד סיבוב מהברמן.
"אתה נראה נורא." מייק אומר כשהוא משעין את מרפקו על הבר ומסתכל עלי.
ברור שאני נראה נורא חתיכת מזדיין, לא התקלחתי כבר יומיים, לא ישנתי מאז שביקרתי בבית החולים והרופא הודיע על כך שאבי נפטר. העיניים שלי אדומות ונפוחות מרוב השתיה וחוסר השינה שלי.
ברור שאני נראה כמו חתיכת תחת.
"מייק אל תזיין לי את המוח, תעוף ממני." אני ממשיך לנהום.
"טוב אתה מניאק אמיתי עכשיו, רק רציתי לשאול איך אתה." הוא מרים את ידיו בכניעה. ברור. אז הוא כן יודע.
"לא צריך לנחש יותר מידי." אני עונה בחוסר סבלנות.
"אני גם עברתי את זה. זה לא קל אחי, אני יודע. אני כאן אם אתה צריך משהו." מייק מציע את עזרתו? ממתי למייק יש אנושיות? הוא בין האנשים הכי קרים וחסרי לב שאני מכיר, הוא חתיכת מזדיין אמיתי. הדברים שהוא עשה לבנות, דברים שעשה לחברים שלו, דברים שעשה למכרים ושלא נדבר על עמיתים לעבודה, לא סתם הוא הגיע להיות ראש החברה שהוא נמצא בא היום. הכל רק תחככים ומזימות אצלו, הכל אצלו מגיע מתוך חרא עמוק.
"אני רק רוצה לשכוח." אני נאנח, שולח מבט מאיים לברמן שמתעכב עם ההזמנה של כוס הויסקי שלי.
"טוב יש לי מה שאתה צריך אם אתה רוצה." מייק אומר בטון חלש יותר. הברמן קולט את המבט שלי ומיד ניגש לבקבוק הויסקי למזוג לי עוד כוס.
אני מביט במייק בחוסר הבנה למה הוא מתכוון. מייק שולח יד לכיס הפנימי שבג'קט החליפה האפורה שלו. הוא מוציא משם משהו, מסתיר אותו בכף ידו, מניח את זה על שולחן הבר ושולח אלי.
הוא מרים את ידו ואני רואה את שקית המומלאת באבקה לבנה. לא לוקח לי יותר מידי זמן להבין שהוא מציע לי קוקאין.
"תיקח את זה. אני לא צריך את זה." אני שולח למייק הפעם את המבט המאיים שלי.
"תאמין לי זה יעזור לך לעבור את זה, זה יעזור לך לשכוח את כל המחשבות האפלוליות. תסמוך עלי." מייק מנסה לשכנע אותי, בפעם האחרונה שסמכתי על מייק נפלתי עמוק בתוך הבוץ.
"אל תזיין לי את המוח וקח את זה ממני." אני נוהם.
מייק מחייך חיוך ערמומי, הוא לוקח את השקית ומחזיר לכיס הפנימי של הג'קט שלו.
"טוב אתה יודע איפה למצוא אותי כשתצטרך את זה." הוא מדגיש את מילותיו כיאלו באמת אני אצטרך את זה.
לא אפול לזה שוב. הבטחתי לעצמי שלא אפול לזה שוב.
אני רק מסתכל על מייק במבט שלא אומר דבר. מייק טופח על כתפי "אם תצטרך אותי אני יושב עם החברה." הוא אומר ושולח מבט למקום בו הוא יושב.
אני לא אומר דבר ונותן לו ללכת, שולח את מלוא תשומת הלב שלי לכוס הויסקי הנוחתת על ידי.
לא עוברת שניה ואני כבר מסיים את הכוס בשלוק אחד ומבקש עוד סיבוב.

עברו כבר כמה וכמה סיבובים, בזמן שאני שוב ושוב חושב על הימים האחרונים, על הקולות האחרונים של אבי, על הרגע בו הרופא אמר שלא נותר דבר לעשות, על הרגע שבו שראיתי את סבתא שלי בוכה, את אמה מתפרקת, אפילו אדם המזדיין בכה, אדם. מכל האנשים בעולם, אדם היה הראשון להגיע לבית החולים, עוד לפנינו. גם זה אוכל אותי מבפנים שהחתיכת מזדיין הזה הגיע לפניי. הוא הספיק להגיד לאבי דברים שאני לא הספקתי להגיד לו, הוא אמר לו את מה שאני רציתי להגיד לו. הדבר היחידי שאדם הועיל היה באירגון ההלוויה יחד עם אמה וסבתי, אני לא הצלחתי לנקוף אצבע, בקושי הצלחתי להגיע להלוויה. אני חתיכת מזדיין.
אני לא מפסיק לחשוב על הרגע בו מריצה תפסה בידי כדי לתמוך בי, בבית החולים, בהלוויה ואני שיחררתי את ידי משלה והלכתי לדרכי, נעלמתי לה כהרגלי המזדיין.
נמאס לי לחשוב, לא משנה כמה אני שותה, לא משנה כמה אני מנסה להעלים את המחשבות שלי, לא משנה מה אני עושה, המחשבות תמיד נמצאות להם, הכל נמצא לו נמאס לי מזה, נמאס לי מהכל. נמאס לי מהגוש בגרון הזה שנמצא ואני לא מצליח להוציא אותו ממני. לעזאזל. ניסיתי לבכות. בחיי שניסיתי לבכות כמו ילד מזדיין אבל לא הצלחתי. אני לא מצליח. וזה גם עושה לי רע, אני רואה את כולם בוכים מסביבי, אבל מריצה בכתה שאני יודע שהיא לא אהבה את אבי במיוחד. אבל אני? פאק אני לא מצליח לבכות.
אני לא מצליח להוציא דמעה אחת ואני לא מבין מה לעזאזל לא בסדר איתי, בכיתי כשאיבדתי את מריצה, כבר קיבלתי את זה שאני יכול לבכות אם פעם הייתי מנסה להתחמק מלבכות. היום לא אכפת לי. אני רוצה לשחרר ממני קצת מהכאב המזדיין הזה, אבל אני לא מצליח פאקינג לא מצליח לבכות.
מה לעזאזל לא בסדר איתי?
אני עד כדי כך חסר לב כמו מייק? אני עד כדי כך חתיכת בן זונה שלא יכול לבכות אפילו כשאבא שלו מת?
"הירו." אני שומע את הקול המתוק והמוכר.
אני מסתובב ורואה את הבחורה שלי, הבחורה העדינה שלי מביטה בי. היא נראת כל כך טוב, למרות הכל, אני יודע שאני לא מקל עליה עכשיו, אני יודע שהיא תקועה איתי כאן ואני בכלל לא איתה. אבל אני לא מצליח לחשוב על זה, אני לא מצליח להתעסק בזה, אני קבור עמוק בתוך כל החרא שלי.
אני רק מביט בה במבט אפל, חסר כל רגש, היא מרגישה את הקרירות שלי כי היא לא נוגעת בי, היא לא מתקרבת אלי. אם פעם הייתי מוצא נחמה בסקס עם הבחורה שלי, אם פעם הייתי מוצא את הסחת הדעת המושלמת בלגעת בבחורה שלי, שמטריפה כל חלק בי, שמטריפה אותי לגמרי, אני לא מסוגל. לא כי אני לא רוצה. אני לא מסוגל כי אני יודע שאיכזבתי אותה, אני יודע שאיכזבתי את כולם, אני יודע את זה גם שלא אומרים את זה אני יודע את זה. הבטחתי לה סוף טוב, איך אפשר להגיד שיש לנו סוף טוב כשאבא שלי מת? שאני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי עכשיו?
שאני מרגיש כבר כמו מת בעצמי כבר כמה ימים?
אני רוצה לחבק אותה, אני רוצה לבכות לה, אני רוצה לנשק אותה, אני רוצה לקבור את עצמי בה אבל אני לא מסוגל להראות שום דבר, אני לא מסוגל לתרגם את הרצונות שלי ולממש אותם.
"מה את עושה כאן?" אני שואל אותה בחוסר סובלנות.
"אני דואגת לך." היא ממצמצת את עיניה. אני מביט בעיניה ולא יכול לסבול את המבט הזה שלה בי. המבט המרחם הזה, המבט הזה שמראה לי שאיכזבתי אותה.
המבט הזה שלה מטריף אותי לגמרי. אני שונא את המבט המרחם הזה, אני מרגיש כמו חתיכת אפס על ידה, אני מרגיש לא ראוי לה. אני מרגיש שהיא מרחמת עלי, ואני שונא את זה. אני לא רוצה להרגיש חלש לידה, אני רוצה להרגיש חזק, אני אמור להגן עליה אני אמור להיות זה שתומך בה, אבל במקום זה, היא מרחמת עלי.
"את לא צריכה." אני אומר בקרירות.
"הירו בבקשה, בוא נלך להסתובב ביחד, תספר לי מה עובר עליך. תעזוב את זה." היא אומרת ותופסת בכוס הויסקי שבידי, מניחה על שולחן הבר ומעיפה אותה.
"נראה לך שאני יכול להסתובב ככה בפומבי עכשיו? את רצינית איתי?" אני מגחך . אני מוציא עליה את התסכול שלי, זה לא מגיע לה. אני חתיכת מזדיין.
"נלך לפארק, אין שם אנשים." היא מציעה, היא עדיין משתדלת. אבל המבט הזה שלה, פאק המבט המרחם הזה עדיין שם.
"אני לא צריך את הרחמים שלך מריצה. תעשי מה שאת רוצה, אני רוצה להיות פאקינג לבד." אני אומר ומסתובב חזרה לקחת את הכוס ויסקי שלי.
"לא היית צריכה לבוא לכאן לעזאזל, זה סתם מושך תשומת לב." אני רוטן, האנשים בבר כבר מכירים אותי ולא מתרגשים ממני, אבל סצנות כאלה מובילות לכאן מדורי רכילות מהר מאוד.
מריצה פולטת נשיפה ארוכה, היא משפילה את מבטה לאצבעותיה, היא לא אומרת דבר כיאלו מחכה שאשנה את דעתי, או אומר משהו אחר. אני רוצה. אני רוצה להגיד לה שאני אוהב אותה ושתעזור לי לשכוח מהכל, אבל האגו המזדיין שלי לא נותן לי.
"אתה צודק. לא הייתי צריכה לבוא." היא אומרת בקול חנוק.
אני לא אומר דבר, אני שונא את עצמי על שהצלחתי לשבור אותה. אני שונא את עצמי עוד יותר שאני נשאר שותק ולא אומר שום דבר.

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי יהיה כבר סוף טוב? מתיש אותי כבר
הגב
דווח
guest
לא רוצים סיום. שימשיך.... עוד ועוד.. ועוד..
הגב
דווח
guest
בטח שלא רוצים את הסוף אבל קשה לי כבר עם כל העצב
הגב
דווח
טען עוד 2 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 16
ההתנגשות השניה חלק 16
מאת: Miss D
ההתנגשות הסופית חלק 21
ההתנגשות הסופית חלק 21
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
perfect imperfections
perfect imperfections
מאת: No Name Needed .
גלי, קחי מספר.
גלי, קחי מספר.
מאת: gali the first
perfect imperfections
perfect imperfections
מאת: No Name Needed .
perfect imperfections
perfect imperfections
מאת: No Name Needed .
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer