כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

ליבי - פרק 17

פרק 17 - הראשון לתשיעי

פחדתי להכנס לכותלי בית הספר, כי אם לומר את האמת?
פחדתי מאוד שלא יזכרו אותי, שלא ידעו מי אני ומאיפה נחתתי עליהם .
וגם אם כן יזכרו, פחדתי מהתגובה וממה שיגידו . אולי לא יהיו שמחים כשיבינו שהילדה השקטה מז׳5 חזרה ללמוד כאן .
אבל אחרי תהיות רבות וגם פחד שאאבד את מיכאל בין ההמון שפסע את דרכו לבית הספר, לבושים אותו דבר - מדוגמים,
לבסוף נכנסתי .
״כמה זמן לוקח לך לבוא?״ מיכאל עמד ממש בכניסה, דיבר עם ילדה בלונדינית רזה, נמוכה ובעלת עיניים כחולות מבריקות .
״סופי, זאת ליבי,״ אמר והפנה מבטו לבלונדה, ״ליבי, זאת סופי .״ ופנה אליי הפעם, בחיוך רחב .
״נעים להכיר אותך, חדשה כאן?״ הקול של הבלונדה היה שילוב בין נער מתבגר לילדת תיכון מתלהבת, משהו כזה בלתי ניתן לפענח .
שפת הגוף שלה שידרה לי ילדה בסגנון ׳טומבוי׳, כזאת שלא מרבה להשתמש בנשיות שלה, אהבתי את זה .
״גם אותך,״ אמרתי בחיוך, ״למדתי כאן בשנה הראשונה של החטיבה . ואז עזבתי, ושוב חזרתי .״ אמרתי והצלחתי להוציא ממנה פרצוף שאומר ׳לא הבנתי, מה? ׳
אבל היא הנהנה בחיוב - הבינה .
״טוב בנות, אני אצטרך להפריד בינכם עכשיו כי עוד שנייה צלצול .״ מיכאל אמר וסימן לי לבוא איתו .
צעדנו לעבר חלל גדול עם ספסלים צהובים עשויי מתכת ושולחנות ירוקים בעלי רגל אחת, בין כל התלמידים שעברו נגד כיווני הצלחתי להדביק קצת למיכאל, ולראות את החולצה הלבנה שלו בין כל החולצות הלבנות .
״בואי, זה כאן .״ הוא אמר ופנינו שמאלה, נכנסנו לכיתה גדולה, שולחנות וכיסאות אפורים עמדו בסימטריה מוחלטת אחד מהשני, וכבר כמה תלמידים התמקמו במקומותיהם .
״איפה תבחרי לשבת?״ מיכאל אמר כאשר עמד לצידי, מדבר בשקט .
אמרתי שלא אכפת לי, כי באמת לא היה לי אכפת, העיקר שהכל יעבור טוב היום ושאני אצליח ׳לשרוד׳ .

״בוקר טוב תלמידים .״ אמרה אישה מבוגרת, שנות ה50 לחייה, שיערה בלונדיני מחומצן וחלק, ומבנה גוף אגסי .
״כפי שהבנתם, אני המחנכת שלכם .״ אמרה, וקולה נשמע נרגש אך בו זמנית מתון, כיאילו שמרה על דיסטנס .
״יש כאן כמה פרצופים חדשים שאני לא מזהה,״ אמרה ובחנה ילד ילד עם עינייה הקטנות, ״אציג את עצמי - קוראים לי מרינה ואני מלמדת כאן כבר כמעט 19 שנים, כמעט כמו גילכם .״ אמרה והסתובבה ללוח הענק שתלוי במרכז הקיר .
כתבה את שמה בבירור, בכתב מעוגל ועתיק .
״יש כאן תלמידים חדשים שרוצים להציג את עצמם?״ אמרה .
קפאתי, לא ידעתי אם זה הזמן הנכון להציג את עצמי או שמה אני צריכה לתת לזמן לעשות את שלו .
״כן, היא״ מיכאל לקח את ידי והרים אותה ביחד עם ידו, שמחזיקה בי .
״תודה מיכאל, מה שמך?״ אמרה לו ופנתה אליי, ״ליבי״ קולי היה נשמי מרוגש, כזה ששומעים בטקסים מול אלפי איש .
״נעים מאוד ליבי, אני בטוחה שהתלמידים שלנו יקבלו אותך בברכה .״ אמרה וחייכה חיוך מנימליסטי .
לא מאמינים כאן ברגשות הא?
מרינה עברה על כל הילדים החדשים בכיתה ואיחלה בהצלחה, וגם לתלמידים הישנים יותר .
״תראו מי מאחר ביום הראשון לבית ספר!״ אמרה מרינה כאשר בחור שרירי הופיע בפתח הדלת .
״מי יאחר לך איחורים אופנתיים אם לא אני?״ אמר וקולו היה בס עמוק, סקסי כזה . הוא התקדם לעבר השולחן הראשון בטור והגברת תפחה לו על השכם, ״נו,״ אמרה ונאנחה ״עוד שנה שאני מחנכת אותך .״ אמרה ורוב הכיתה צחקו, אפילו מיכאל, שלרגע היה נראה כמציאה בכיתה שכזו .
או שאולי מיהרתי לשפוט .
״נו?״ אמר מיכאל כשרוב הכיתה כבר יצאה ללובי, לבלות את ההפסקה הראשונה בבית ספר .
״הכל בסדר עד עכשיו?״ הוסיף והוציא תפוח אנגלי מהתיק, ונגס בו נגיסה גדולה .
״כן, למרות שהצוות לא ממש יודע מזה רגישות ..״ אמרתי וגיחחתי, מיכאל גם גיחח ואמר בפה מלא תפוח לעוס ״כן, ככה זה . ברוכה הבאה .״

״ליבי?״ לפתע מרינה הציצה אל הכיתה הריקה, שרק אני ומיכאל היינו בה .
״בואי .״ אמרה וסימנה לי לבוא אחריה . הוחלפו ביני לבין מיכאל מבטים מוזרים ואפילו חיוך קטן המאחל ׳בהצלחה׳ .
הלכתי אחרי הגברת בצעדים קטנים ומהירים, שוב הלובי היה עמוס ומלא ילדים .
הגענו לאותו המסדרון שראיתי אז, כשהגעתי לפגישה עם המנהלת, ולפתע היה עמוס בילדים צוחקים ומדברים, בדיוק כמו שדמיינתי .
עברנו ליד חבורת בנות מתלחששות ״אני זוכרת אותה״ אמרה ילדה בלונדינית גבוה, בעלת פנים ארוכות ומשקפי ראייה .
ועוד לחישות בסגנון ״זאת ליבי מז׳3, למה שתחזור לכאן?״
לחישות המגיעות מכל נערה בחבורה הזאת, למרות ששמעתי את כל הליחשושים בחרתי להתעלם . להמשיך בעקבותיה של מרינה ולצלוח את היום הזה .
נכנסו למשרד המזכירה, שם ראיתי עוד ילדים עם טפסים אדומים בדיוק כמו שלי היה כאשר הגעתי לפגישה כאן, אחד מהם הביט בי כיאילו כבר נפגשנו פעם - אבל אני בכלל לא זיהיתי מי הוא .
״כנסי״ ציוותה עליי ברוגע מרינה, ונכנסה מיד אחרי אל חדר המנהלת . ״בוקר טוב לכן״ פניה של גברת ליבוביץ׳ הופנו אליי, ומיד לאחר מכן למרינה .
״בוקר טוב״ החזרנו אני והיא בפה אחד, ״לסגור?״ שאלה מרינה והניחה את כף ידה על ידית הזהב שבדלת העץ הכהה .
גברת ליבוביץ׳ הנהנה בראשה לחיוב, וסימנה לנו לשבת בשתי הכיסאות שניצבו מולה .

״ליבי ...״ אמרה ליבוביץ׳ כאשר מיקמנו את עצמינו בכיסאות האלה, שהיו לא נוחים במיוחד .
היא רפרפה בתיקיות שהיו על השולחן שלה, לפחות 30 תיקיות בערימה אחת .
״מצאתי,״ אמרה ושלפה תקייה שקופה, ועליה מדבקה לבנה קטנה המודבקת בצידה העליון הימני, ועליה כתוב את שמי .
״בואו נראה את סיכום השיחה שהייתה בקיץ .״ אמרה ליבוביץ׳ ולא הפנתה מבט לאף אחת, עינייה ישר אל תוך התיקיה .
אולי כי נמנעה מקשר עין? כך זה עובד אצליהם?
חשבתי על זה, בבית ספר הקודם שביישוב גם הדיסטנס היה גבוה, המורים היו נחשבים כאלילים וכשולטים במשולש החיים שנקרא ׳מעמדי בית הספר׳ .
הראשונים היו המורים כמובן, המורים והמנהלת .
לעולם לא תצליחו להוציא חיוך מהמורה להסטוריה בלי ציון מעל ל90, הוא דבק בהתמדה ולמידה גבוה .
אז כפי שבוודאי אפשר לומר - לא הייתי התלמידה האהובה עליו, אפילו לא קרובה .
השניים היו השמיניסטים, שבסך הכל עשו מה שבאלהם, הלכו וחזרו מתי שרק רצו והדיסטנס עם המורים נשבר מזמן .
המורה לאזרחות שנהגה לצעוק עליהם במהלך כל יא׳ כעת צוחקת ומשתעשעת איתם, מראה חיבה ואהדה לצחוק הנעורים .
והשלישים, אנחנו - התלמידים שפחות שמים עליהם, כיתות יא׳ .
כמו האחים הקטנים של יב׳, האלה שמבקשים מהם לבוא לסלון כדי לראות קסם ואז מנצלים אותם לרצונות שלהם, כמו השלט שממש קרוב אבל לא מספיק בשביל להגיע עם היד .
והרביעים, האחרונים, כיתות ז׳ עד י׳, צוציקים .

״אז בשיחה שליבי קיימה איתי בקיץ, היא תארה את עצמה כחרוצה, שקדנית, מנסה לעמוד בזמנים . משהו שלא היה נראה לעין,״ עיקמתי פרצוף, בלב חשבתי כמה חוצפה יש לאישה הזאת .
״ואני מקווה מאוד שכל הדברים שציינה כאן הם אינם שקר ובנוסף אני מקווה שליבי תראה את התכונות הטובות שלה במהלך שהותה כאן .״ הוסיפה .
ופנתה למרינה כאשר החזירה את התיקיה לראש הערימה .
״תרצי להוסיף משהו?״
מרינה הביטה בי ואמרה ״אני חושבת שכדי שנכיר את ליבי יותר, אולי תספרי על עצמך?״
אני, מרינה וגברת ליבוביץ׳ ישבנו בחדר הגדול של המנהלת, סיפרתי על כל אשר אני יודעת על עצמי, מהרגע שבו עזבתי את ירושלים ועד הרגע שחזרתי .
סיפרתי על אמא, אבא ועל הקשר הטוב עם דניאל .
לרגע הרגשתי שאני מספרת יותר מדי, אולי הם יכולות להשתמש בדבר שכזה נגדי .
אבל להפתעתי הרבה הן האזינו לי ולכל מילה שהוצאתי מפי, ובנימת רוגע ואכפתיות הן שאלו אותי שאלות שקידמו את הסיפור עד לרגע החזרה שלי לירושלים .
במחשבה לאחור אני לא יודעת מה בדיוק הרגשתי, תחושת הבטן שלי סימנה לי שאולי, אחרי כל התהיות שעברו בי מאז חזרתי .
בסוף יהיה טוב, ואם לא טוב, כנראה זה לא הסוף .

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

כותבת אנונימית עקוב אחר כותבת
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
כותבת אנונימית
ליבי - פרק 22
ליבי - פרק 22
מאת: כותבת אנונימית
ליבי - פרק 11
ליבי - פרק 11
מאת: כותבת אנונימית
ליבי - פרק 19
ליבי - פרק 19
מאת: כותבת אנונימית
ליבי - פרק 2
ליבי - פרק 2
מאת: כותבת אנונימית
הרפתקאות
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
מאת: שקד מיכאל
הסקס הקבוע שלי
הסקס הקבוע שלי
מאת: Yarden Feiner
את יורדת או אני?
את יורדת או אני?
מאת: E .C
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan