כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

ליבי - פרק 11

פרק 11 - מבצע אנטבה

יש רגעים שאתה לא באמת מוכן אליהם, לא משנה כמה תתכונן, תלמד את עצמך, תשנן זמנית ותכין הכל מראש - זה יפתיע .
בדיוק כמו צפירה, בדיוק כמו זיקוקים, הנשיקה הראשונה או פרידה מאדם או מקום אהוב .
ואצלי, הרגע הזה הגיע בבוקר העזיבה .
בערב לפני קבענו אני, עמרי וגלי לארוז את החדר שלי יחד, אולי ככה נצבור עוד חוויה על הדרך .
״בוקר אור אפרוחים״ אמרתי בעודי פותחת את הדלת בפניהם, אבא וחבר טוב כבר עבדו על הסלון והדודה שלי - רות, עובדת על המטבח .
כולם עובדים כמו נמלים, חרוצים כאלה ללא הפסקה מפריט לפריט, מעבירים ספרים ישנים וכלי בישול מעץ לארגזי קרטון גדולים .
״בוקר טוב לכולם״ עמרי נכנס ופנה לכולם עם חיוך, למרות שהכיר רק את אבא שלי .
״הו,״ אמר אבא והתרומם ללחיצת יד, ״איזה כבוד לראות אתכם, באתם לעזור?״ עמרי וגלי הנהנו בראשם ורות דודתי הגישה להם קופסא מלאה מאפים מתוקים .
״תודה, אני כבר אכלתי .״ אמרתי כשגלי הגישה לי מאפה שוקולד, ולעסה בנימוס את המאפה שלה .
״שנתחיל במלאכה?״ עמרי אמר והניף באגודלו לכיוון חדר השינה שלי .
התעוררתי בשעה מוקדמת בבוקר, לכן חצי מתכולת הארון שלי כבר הייתה ארוזה בארגז קרטון .
״רק תגידי לנו מה לעשות ונעשה .״ אמרה גלי, חייכתי,
״קודם כל,״ פרסתי ידיים ״חיבוק!״ אמרתי ושלושתינו נמחצנו לחיבוק אוהב . ״וכעת, לעבוד .״ עמרי וגלי השתחררו מהחיבוק החזק שלי ורעשי קיפול קרטון ודיבורים מילא את חלל החדר, שרק התרוקן והתרוקן .
עד שעות אחר הצהריים המאוחרות גלי ועמרי עמלו איתי על חדר השינה שלי, בין אריזות לאריזות מדי פעם מישהו אחר מנפנף במשהו ושואל
״לאן זה?״
״לקרטון מימינך .״ אני עונה .
״תראו מה מצאתי״ נופפתי בידי המחזיקה כמה תמונות פולארויד מערב סרט ישן .
״אני לא מאמינה תראו איך אני נראת פה!״ גלי אמרה וצחקנו כולנו, לרגע שחכתי מהעובדה שכולנו מוקפים ארגזים, שעוד מעט יעלמו יחד איתי .

שעת הלילה הגיע, עמרי וגלי הלכו יחסית מאוחר, היה קשה להפרד ולפני שהלכו כבר התחלתי להתגעגע .
״ליבי, את תחזרי בקרוב לבקר?״ גלי פנתה אליי רגע לפני שיצאו משער הכניסה לביתי, אוחזת את דמעותיה בתוך שקיקי העיניים הירוקות שלה, שבאור הירח נצצו אליי כמו שני פנסים, רק לא לראות שקשה לה .
״כן, אני מקווה״ אמרתי לעצמי בלב ולהם ביחד .
״ולא תשכחי אותנו נכון?״ עמרי הוסיף לדברי גלי, שחיבקה אותי חיבוק חזק והלכה לכיוון האופניים הורודות שלה שחנו מטר לידנו .
״לעולם לא תצאו מהלב הקטן שלי .״ חיבקתי את עמרי ואז שוב את גלי כאשר חזרה עם אופנייה .
שניהם עלן על המושבים והחלו לדווש, להתרחק מבעד לערפל הלילה הכבד שטשטש את טווח הראייה שלי, וכעבור חצי דקה כבר לא ראיתי אותם יותר .

״קפצי לאוטו, נוסעים״ אמר אבא והעיר אותי מהבהייה בערפל, הבטתי אחורה והבטתי ארוכות בבית .
בית חום בהיר, גג בצבע אדום ישן, חלונות שמסגרתם בצבע אפור ושער ברזל מצופה לבן .
כך היה נראה הבית שלי, יפה וגדול בדיוק כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו דרך החלון הקדמי של המכונית .
כשנסענו לראות את הבית בקיץ שעבר, ממש לפני שנה, עוד השלט של המתווך היה תלוי למרות שכבר מזמן הבית היה לרשותינו .
ולרגע עברו בי כל הזכרונות מהבית הזה, כל הרגעים היפים שאחרי הכל חיברו את כולם יחד למשפחה אחת גדולה .
נזכרתי בערב הפיצות השבועי, שמילא את הבית בניחוחות מאפייה טובה .
נזכרתי ביום שבו פינת האוכל החדשה הגיעה, איך כולנו התלהבנו מהקישוטים הקטנים שריהטו כל כיסא והפכו אותו למיוחד .
נזכרתי בערב סרט, שהמיוחדת ואני עוד היינו בטוב וערכנו מלחמת פופקורן על הבנים .
ובערב בו בישלנו סטייקים על המנגל בחוץ, ערב של שתייה ואוכל טוב .
״את באה?״ שוב אבא העיר אותי מהמחשבות .
הנסיעה הייתה ארוכה, לא כי היא לקחה שעתיים, אלא כי כל דקה ודקה הייתה מלאה במחשבות על העתיד שלי .
מה יקרה עכשיו? איפה אלך ללמוד? מי יבלה איתי את שאר ימי הנערות שלי ואיך זה מרגיש לחזור למקום שאתה מכיר אבל, לא מכיר?
ולפני ששמתי לב כמעט הגענו, הבטתי באותיות הלבנות בכניסה לירושלים . ׳ברוכים הבאים׳ .
בחיים האותיות האלה לא צבטו בי ככה כמו שצבטו בעבר,
מפני שבעבר תמיד הייתי עצובה כשהייתי חוזרת בחזרה ליישוב, לעזוב את המשפחה שלי ולא להתראות חודשיים זה לא צחוק . אבל כעת כאב לי מפני שלעזוב את החברים שלי ולא להראות חודשיים זה לא צחוק .

את הלילה אבא ביקש שאעביר עם סבתא שלי, סבתא לאה, שהייתה גרה ממש בלב השכונה .
״יקירתי!״ אמרה כשפתחה בפניי את הדלת, שמחתי לראות אותה כמו ששמחתי לראות איך אהבה נוצרת לנגד עיניי .
״סבתא״ אמרתי בעייפות ונשענתי לחיבוק כאשר התיק עוד על גבי .
״בואי, תיכנסי,״ אמרה ופנתה לאבא שהיה מאחוריי, ״אשמור אליה ובשמונה תיהיה כבר אצלכם .״ הוא הנהן בחיוב ואיחולי לילה טוב נשמעו באוויר .
״מה שלומך? תני לי לחבק אותך כמו שצריך״ אמרה והורידה את התיק הכבד מעליי והניחה בעדינות אותו על פינת האוכל החומה . לא אמרתי מילה, רק חייכתי .
בראשי ידעתי שהגעתי למקום נכון, שעכשיו יש מי שישמור עליי ונראה את המיוחדת מנסה לומר עליי משהו רע, או מישהו אחר .
״התגעגעתי״ אמרתי וחיבקתי אותה חזק, ״גם אני התגעגעתי מאוד .״ החזירה לי חיבוק עוטף ומחמם .
סבתא שלי, אמא של אמא, היא כל עולמי .
פעם סיפרה לי שכשהייתי קטנה יותר, אמרתי לכולם שהיא המלאך השומר שלי . ליבי של פעם לא טעתה .
אכן סבתא הייתה המלאך השומר שלי, אני זוכרת אותה מאז שאני זוכרת את עצמי .
היא זו שגידלה אותי בתפקיד אמא, היא תמיד קנתה לי ודאגה לי כל כך .
סבתא שלי ייחודית כזו, שוחה ומתעלמת, מתרוצצת ממקום למקום בלי שום בעיה, בעלת שיער ארוך ארוך בגוון שחור .
תמיד אסוף לקוקו נמוך, כך תזהו אותה .
״סבתא״ שברתי את השקט של שנינו, כאשר ישבה לידי בשולחן הקטן שבמטבח, מוזגת לי עוד מיץ תפוזים .
״את תשמרי עליי נכון?״ שאלתי בתמימות כמו ילד ששואל אם יהיו עוד מלחמות שיהיה גדול .
אבל האמת ששאלתי כי רציתי לשמוע אותה עונה לי שכן, רציתי לדעת שיש מישהו ששומר עליי ואהבתי אליו עדיין לא נפגעה .
״בוודאי שאשמור עלייך, יפה שלי״ אמרה והעבירה ליטוף בשיערי . ״יש לך שיער בדיוק כמו שיש לאמא שלך,״ אמרה והוסיפה ״גם עיניים ופה כמו שלה, ממש שכפול .״
נרגעתי, אכן הגעתי למקום הטוב .
״עכשיו, בואי נלך לישון .״
למרות שהשעה הייתה מאוחרת מדי בשביל לישון, והעדפתי לשאר ערה כדי לראות את הזריחה היפה שמקשטת הכל בורוד . אבל עייפות פתאומית גברה עליי, הרגשתי בבית .

פרק 12 : ריח צבע טרי
הבית של סבתא היה קרוב בכמה בניינים בודדים לבית החדש שלי, משהו ששימח אותי מאוד - כך אהיה קרובה יותר אליה .
מוקדם בבוקר כבר הייתי על הרגליים, לבושה בטייץ שחור שמגיע עד קו הברך, וחולצה גרפית סגולה שחורה ארוכה וגדולה, ונעליים לבנות .
תיק גב בידי ומאפה קרואסון טרי ביד השנייה, סבתא דאגה שאוכל לפני שנתחיל את היום .
״פריקות ארגזים וסידור בית שלם לא יבוא על בטן ריקה, יקירתי .״ טענה ונשקה לשלום .

הקיץ הראה אותותיו כבר בשעות כאלה, שמונה בבוקר וחם כיאילו השעה שלוש בצהריים .
הבטתי סביבי כאשר יצאתי מדלת הכניסה השקופה של הבניין שלה, מנסה לחפש את הנתיב הטוב ביותר ללכת בו - למרוח שהיה רק אחד .
תמיד חיפשתי קיצורי דרך, לא מתוך עצלנות, אלא מתוך מניעה של פגישה מקרית עם אנשים מוכרים איתי, לא רציתי שאנשים שלא ראו אותי במשך שלוש שנים רצופות יראו אותי עכשיו, ועוד במצב כזה, שהשיער שלי החליט להתנהג בדרכו שלו היום .
״62 .״ אמרתי, ״איפה זה 62? לאן הולכים?״ לחשתי לעצמי והבטתי סביבי שוב, הפעם יותר לאופק .
כיאילן אלוהים שמע את הלחישות שלי לעצמי ושלח לי מלאך,
״מחפשת את 62?״ נער נאה, גבוה ממני בכמעט שני ראשים, רזה ושזוף פנה אליי .
״כן, מחפשת את 62 .״ אמרתי והרמתי ראשי אליו, ״יודע איפה זה?״ שאלתי בתקווה שהבחור ידע לאן לכוון אותי .
״בואי, אקח אותך״ אמר והחל ללכת, למרות שבכלל לא התכוונתי ללכת יחד איתו .
״רק ביקשתי שתראה איפה זה, אני לא צריכה מלווה, אל תטרח .״ אמרתי בחוצפה . לא היה לי כוח לאדם נוסף שיבלבל לי את המוח .
״תרגעי, החברה של אבא שלי גרה ב64, בניין ליד .
הבניינים פה,״ אמר והצביע על שדרת בניינים מימינינו, ״הולכים לפי מספרים זוגיים .״ הוסיף . חשבתי לעצמי בראש שגם דודה רות גרה שם, ובדיוק החלה לצאת עם מישהו חדש, הייתכן?
״אני יודעת, גרתי פה כמעט 14 שנה .״ אמרתי והגברתי קצב .
״אז מה את מסתבכת?״ שאל, גלגלתי עיניים .
״עזבתי לאיזשהו חור בדרום הארץ לפני 3 שנים כמעט, ועכשיו חזרתי .״ הסברתי וניסיתי להשמע ממהרת, הדרך הייתה נראית כדרך נצח .
״ואת גרה לבד?״ שאל, ״לא, עם גל גדות״ עניתי ודילגתי מעל צינור מים המוביל לאחת החניות .
״עם אבא שלי,״ עניתי אחרי שתיקה מביכה של אי הבנה .
״תודה על הליווי, מעריכה .״ אמרתי כשזיהיתי את בניין 62 במרחק של 5 מטרים ממני .
״לא הצגתי את עצמי, איתי .״ לחץ את ידי ושאל לשמי .
״ליבי, שיהיה יום מקסים״ עניתי ועליתי במדרגות הכניסה לבניין .
״ליבי,״ אמר וחייך, עמד בפוזה של דוגמן . ״נעים להכיר אותך .״ חייכתי חיוך מאולץ כזה שמחייכים רק שרוצים להעיף מישהו מהאיזור, חיוך של ׳כן אחלה מה שתגיד׳ .

ופתאום, מצאתי את עצמי מול דלת הבית, רעשי פתיחת
קרטונים וקולות גבריים מורים אחד לשני .
״זוז, תדחוף לשם״
״את הכיסא הזה תשאירו כאן״
״איפה להניח את זה? - על השולחן .״
פתחתי את הדלת ונכנסתי, ריח צבע טרי היה באוויר, נשמתי אותו לתוך אפי ושאפתי בחזרה .
״ליבי! בוקר טוב״ אמר אבא בהפתעה ודילג מעל רצועות הניילון שעל הרצפה ששימשו לכיסוי הרהיטים .
כשהגיע אליי נשק לי על הלחי ״בוקר אור אבא .״ אמרתי ופסעתי צעדי יחד איתו לעבר הבית .
בסלון הייתה מונחת הספה ושידת עץ שהייתה בבית הקודם,
פינת האוכל הייתה ממש ליד, ובמטבח כבר החלו לסדר את כל כלי האכילה והשתייה במקומם .
״בואי תראי את החדר שלך,״ אמר והתקדמו לעבר מסדרון קצר שמביא למבואה קטנה .
״כנסי,״ אמר ופתח את דלת החדר השמאלי במבואה .

הכל היה שונה, החדר קטן בכמעט שליש מהחדר הקודם .
המיטה הייתה צמודה לפינה השמאלית של החדר, ומולה השולחן הבהיר שכל כך אהבתי, שביליתי עליו כל כך הרבה .
מליוני אותיות שנכתבו ומאות, צבעים שהונחו עליו .
ובקירו הימיני של החדר, הארון הגדול והמפואר שלפני רגע היה נמצא בחדר הישן שלי, יחד עם כל שאר הרהיטים .
הסידור היה יפה, אהבתי אותו ואהבתי את האופן שבו האל מונח - בלי ההחלטה שלי .
״אוהבת?״ אמר בדקה הראשונה שרגלי הונחה ברצפת השומשום הישנה שבחדרי החדש .
״כן, אוהבת מאוד .״ אמרתי ולא כדי לרצות ולספק אותו בתשובתי, אלא כי באמת אהבתי ובאמת הרגשתי שדברים טובים עומדים לקרות .
מין תחושת בטן כזאת מוזרה שאולי עכשיו הכל יסתדר .
לו רק הייתי יכולה לחזור בזמן ולספר לאותה ליבי בת ה17, שכל הסרט שלה רק מתחיל .

יש רגעים שאתה לא באמת מוכן אליהם, לא משנה כמה תתכונן, תלמד את עצמך, תשנן זמנית ותכין הכל מראש - זה יפתיע .
בדיוק כמו צפירה, בדיוק כמו זיקוקים, הנשיקה הראשונה או פרידה מאדם או מקום אהוב .
ואצלי, הרגע הזה הגיע בבוקר העזיבה .
בערב לפני קבענו אני, עמרי וגלי לארוז את החדר שלי יחד, אולי ככה נצבור עוד חוויה על הדרך .
״בוקר אור אפרוחים״ אמרתי בעודי פותחת את הדלת בפניהם, אבא וחבר טוב כבר עבדו על הסלון והדודה שלי - רות, עובדת על המטבח .
כולם עובדים כמו נמלים, חרוצים כאלה ללא הפסקה מפריט לפריט, מעבירים ספרים ישנים וכלי בישול מעץ לארגזי קרטון גדולים .
״בוקר טוב לכולם״ עמרי נכנס ופנה לכולם עם חיוך, למרות שהכיר רק את אבא שלי .
״הו,״ אמר אבא והתרומם ללחיצת יד, ״איזה כבוד לראות אתכם, באתם לעזור?״ עמרי וגלי הנהנו בראשם ורות דודתי הגישה להם קופסא מלאה מאפים מתוקים .
״תודה, אני כבר אכלתי .״ אמרתי כשגלי הגישה לי מאפה שוקולד, ולעסה בנימוס את המאפה שלה .
״שנתחיל במלאכה?״ עמרי אמר והניף באגודלו לכיוון חדר השינה שלי .
התעוררתי בשעה מוקדמת בבוקר, לכן חצי מתכולת הארון שלי כבר הייתה ארוזה בארגז קרטון .
״רק תגידי לנו מה לעשות ונעשה .״ אמרה גלי, חייכתי,
״קודם כל,״ פרסתי ידיים ״חיבוק!״ אמרתי ושלושתינו נמחצנו לחיבוק אוהב . ״וכעת, לעבוד .״ עמרי וגלי השתחררו מהחיבוק החזק שלי ורעשי קיפול קרטון ודיבורים מילא את חלל החדר, שרק התרוקן והתרוקן .
עד שעות אחר הצהריים המאוחרות גלי ועמרי עמלו איתי על חדר השינה שלי, בין אריזות לאריזות מדי פעם מישהו אחר מנפנף במשהו ושואל
״לאן זה?״
״לקרטון מימינך .״ אני עונה .
״תראו מה מצאתי״ נופפתי בידי המחזיקה כמה תמונות פולארויד מערב סרט ישן .
״אני לא מאמינה תראו איך אני נראת פה!״ גלי אמרה וצחקנו כולנו, לרגע שחכתי מהעובדה שכולנו מוקפים ארגזים, שעוד מעט יעלמו יחד איתי .

שעת הלילה הגיע, עמרי וגלי הלכו יחסית מאוחר, היה קשה להפרד ולפני שהלכו כבר התחלתי להתגעגע .
״ליבי, את תחזרי בקרוב לבקר?״ גלי פנתה אליי רגע לפני שיצאו משער הכניסה לביתי, אוחזת את דמעותיה בתוך שקיקי העיניים הירוקות שלה, שבאור הירח נצצו אליי כמו שני פנסים, רק לא לראות שקשה לה .
״כן, אני מקווה״ אמרתי לעצמי בלב ולהם ביחד .
״ולא תשכחי אותנו נכון?״ עמרי הוסיף לדברי גלי, שחיבקה אותי חיבוק חזק והלכה לכיוון האופניים הורודות שלה שחנו מטר לידנו .
״לעולם לא תצאו מהלב הקטן שלי .״ חיבקתי את עמרי ואז שוב את גלי כאשר חזרה עם אופנייה .
שניהם עלן על המושבים והחלו לדווש, להתרחק מבעד לערפל הלילה הכבד שטשטש את טווח הראייה שלי, וכעבור חצי דקה כבר לא ראיתי אותם יותר .

״קפצי לאוטו, נוסעים״ אמר אבא והעיר אותי מהבהייה בערפל, הבטתי אחורה והבטתי ארוכות בבית .
בית חום בהיר, גג בצבע אדום ישן, חלונות שמסגרתם בצבע אפור ושער ברזל מצופה לבן .
כך היה נראה הבית שלי, יפה וגדול בדיוק כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו דרך החלון הקדמי של המכונית .
כשנסענו לראות את הבית בקיץ שעבר, ממש לפני שנה, עוד השלט של המתווך היה תלוי למרות שכבר מזמן הבית היה לרשותינו .
ולרגע עברו בי כל הזכרונות מהבית הזה, כל הרגעים היפים שאחרי הכל חיברו את כולם יחד למשפחה אחת גדולה .
נזכרתי בערב הפיצות השבועי, שמילא את הבית בניחוחות מאפייה טובה .
נזכרתי ביום שבו פינת האוכל החדשה הגיעה, איך כולנו התלהבנו מהקישוטים הקטנים שריהטו כל כיסא והפכו אותו למיוחד .
נזכרתי בערב סרט, שהמיוחדת ואני עוד היינו בטוב וערכנו מלחמת פופקורן על הבנים .
ובערב בו בישלנו סטייקים על המנגל בחוץ, ערב של שתייה ואוכל טוב .
״את באה?״ שוב אבא העיר אותי מהמחשבות .
הנסיעה הייתה ארוכה, לא כי היא לקחה שעתיים, אלא כי כל דקה ודקה הייתה מלאה במחשבות על העתיד שלי .
מה יקרה עכשיו? איפה אלך ללמוד? מי יבלה איתי את שאר ימי הנערות שלי ואיך זה מרגיש לחזור למקום שאתה מכיר אבל, לא מכיר?
ולפני ששמתי לב כמעט הגענו, הבטתי באותיות הלבנות בכניסה לירושלים . ׳ברוכים הבאים׳ .
בחיים האותיות האלה לא צבטו בי ככה כמו שצבטו בעבר,
מפני שבעבר תמיד הייתי עצובה כשהייתי חוזרת בחזרה ליישוב, לעזוב את המשפחה שלי ולא להתראות חודשיים זה לא צחוק . אבל כעת כאב לי מפני שלעזוב את החברים שלי ולא להראות חודשיים זה לא צחוק .

את הלילה אבא ביקש שאעביר עם סבתא שלי, סבתא לאה, שהייתה גרה ממש בלב השכונה .
״יקירתי!״ אמרה כשפתחה בפניי את הדלת, שמחתי לראות אותה כמו ששמחתי לראות איך אהבה נוצרת לנגד עיניי .
״סבתא״ אמרתי בעייפות ונשענתי לחיבוק כאשר התיק עוד על גבי .
״בואי, תיכנסי,״ אמרה ופנתה לאבא שהיה מאחוריי, ״אשמור אליה ובשמונה תיהיה כבר אצלכם .״ הוא הנהן בחיוב ואיחולי לילה טוב נשמעו באוויר .
״מה שלומך? תני לי לחבק אותך כמו שצריך״ אמרה והורידה את התיק הכבד מעליי והניחה בעדינות אותו על פינת האוכל החומה . לא אמרתי מילה, רק חייכתי .
בראשי ידעתי שהגעתי למקום נכון, שעכשיו יש מי שישמור עליי ונראה את המיוחדת מנסה לומר עליי משהו רע, או מישהו אחר .
״התגעגעתי״ אמרתי וחיבקתי אותה חזק, ״גם אני התגעגעתי מאוד .״ החזירה לי חיבוק עוטף ומחמם .
סבתא שלי, אמא של אמא, היא כל עולמי .
פעם סיפרה לי שכשהייתי קטנה יותר, אמרתי לכולם שהיא המלאך השומר שלי . ליבי של פעם לא טעתה .
אכן סבתא הייתה המלאך השומר שלי, אני זוכרת אותה מאז שאני זוכרת את עצמי .
היא זו שגידלה אותי בתפקיד אמא, היא תמיד קנתה לי ודאגה לי כל כך .
סבתא שלי ייחודית כזו, שוחה ומתעלמת, מתרוצצת ממקום למקום בלי שום בעיה, בעלת שיער ארוך ארוך בגוון שחור .
תמיד אסוף לקוקו נמוך, כך תזהו אותה .
״סבתא״ שברתי את השקט של שנינו, כאשר ישבה לידי בשולחן הקטן שבמטבח, מוזגת לי עוד מיץ תפוזים .
״את תשמרי עליי נכון?״ שאלתי בתמימות כמו ילד ששואל אם יהיו עוד מלחמות שיהיה גדול .
אבל האמת ששאלתי כי רציתי לשמוע אותה עונה לי שכן, רציתי לדעת שיש מישהו ששומר עליי ואהבתי אליו עדיין לא נפגעה .
״בוודאי שאשמור עלייך, יפה שלי״ אמרה והעבירה ליטוף בשיערי . ״יש לך שיער בדיוק כמו שיש לאמא שלך,״ אמרה והוסיפה ״גם עיניים ופה כמו שלה, ממש שכפול .״
נרגעתי, אכן הגעתי למקום הטוב .
״עכשיו, בואי נלך לישון .״
למרות שהשעה הייתה מאוחרת מדי בשביל לישון, והעדפתי לשאר ערה כדי לראות את הזריחה היפה שמקשטת הכל בורוד . אבל עייפות פתאומית גברה עליי, הרגשתי בבית .

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

כותבת אנונימית עקוב אחר כותבת
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Phill Lopuchov
Phill Lopuchov
זה רק נהיה יותר טוב מפרק לפרק לא להאמין פשוט ❤️
הגב
דווח
כותבת אנונימית
כותבת אנונימית
די נו
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
כותבת אנונימית
ליבי - פרק 22
ליבי - פרק 22
מאת: כותבת אנונימית
ליבי - פרק 19
ליבי - פרק 19
מאת: כותבת אנונימית
ליבי - פרק 2
ליבי - פרק 2
מאת: כותבת אנונימית
ליבי - פרק 21
ליבי - פרק 21
מאת: כותבת אנונימית
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan