כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

ליבי - פרק 3

פרק 3 - צחוק מתגלגל ששומעים רק בלב

כשהגעתי הביתה לא היה אף אחד, תמיד אהבתי את זה בניגוד לזה שאני בן אדם חברותי כזה, אוהבת רעש וצלצולים של אנשים שאני אוהבת סביבי .
אבל יחסית לתקופה שהייתה שם, אהבתי את הלבד הזה בבית, אולי מפני שלא אהבתי את רוב האנשים שהתגוררו איתי?
הרגשתי שאני יכולה להסתובב בחופשיות ולעשות מה שבאלי, לפתוח את המקרר ליותר מדקה ולתהות מה אנשנש .
הרגשתי שאין אף אחד שבוחן אותי ומסתכל עליי בזכוכית מגדלת, כך הרגשתי לרוב - נמלה שמשתתפת בניסוי במסגרת שיעור מדעים .
שיוצאים החוצה עם זכוכית מגדלת ומביטים איך הנמלה מתרוצצת לה ומחפשת מזון כדי להאכיל את משפחתה בקן, ואין לה איך להתחמק - הילדים רק רוצים לרדוף אחריה ולראות מה היא עושה ולאן היא ממהרת . והיא? מסכנה, רק רצתה לחיות בשקט .
היה לי מין טכניקה לבדוק מי מגיע, הייתי מאזינה לכל רעש של מכונית שהייתי שומעת מבחוץ, למכונית של גברת מיוחדת יש רעש מיוחד משלה, מין צפצוף שיש רק לסוג המכונית שלה .
היא הייתה מגיעה בשעות אחר הצהריים, כמעט שעה אחריי
ברוב הפעמים הייתי שומעת את הצפצוף של המכונית ובורחת לחדר, להסתגר ולא לדבר . רק שלא תצעק .
כמו שזורקים רימון ויש לך רק כמה שניות להתחבא לפני שהוא מתפוצץ .
ולפעמים, הייתי גיבורה, נשארת בחלל הבית ומראה נוכחות אפילו אם זה רק לכמה דקות, ואז שוב - בורחת לחדר .
כי אם יש משהו ששמר על שפיותי בימים אילו, זה רק האוזניות שלי, אריאנה גרנדה ושאר השירים שהרגיעו אותי, והחדר שלי כמובן .
השמש של אחר הצהריים הגיחה מבעד לחלון וחיממה אותי, שילוב של קור וחום שגורם לגוף לקבל צמרמורות ועור ברווז .
הטלפון שלי צלצל כמה דקות אחרי שנכנסתי הביתה
״היי אבא״
״היי, את בבית?״ הוא שאל וברקע היה אפשר לשמוע תקתוקים של מחשב, הוא כנראה במשרד .
״כן, הגעתי לפני כמה דקות״ השבתי ולגמתי מכוס המים שהייתה מונחת על השולחן האפור בסלון, התיישבתי וניסיתי להשמע כיאילו אני לא שמעתי כלום ממה שקרה אתמול, כיאילו הכל ורוד .
״רוצה שאזמין לך פיצה? אולי תביאי חברה?״ ידעתי שהוא דואג לי כי ידעתי שהוא מבין ששמעתי את השיחה שלהם אתמול, בכל זאת, הקירות בבית דקים .
נימת קולו הייתה דאגנית, אבהית כזאת, שבנתה לי לכמה רגעים חומת מגן - יש מישהו ששומר עליי .
מיד אחרי שהגיות האותיות האחרונות נבעו מפיו, קול של בחור ערבי נשמע ברקע של אבא, קורא לו לחזור לעניינים ולפעול חזרה כמנהל בכיר .
״לא רעבה, אין לי תאבון״ אמרתי והוספתי ״וכולן בצופים, יום שלישי היום .״
״ולמה שלא תצטרפי?״ הוא שאל והעיר לאותו בחור שימתין בסבלנות כמה דקות, כן אדוני תמתין בסבלנות, יש פה רגע מיוחד של דאגה בין אבא לבת . לא להפריע .
אבל אם לומר את האמת? רק רציתי לבכות ולומר לו שאין לי כוח לכלום, שרק באלי לחזור הביתה, לירושלים, למרות שהחברים שלי מכאן הם הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים .
שרק באלי לברוח מכאן, כי אני יודעת שבכל שנייה היא תגיע ומי יודע איזו סיבה תיהיה לה עכשיו לצעוק עליי .
שרק באלי שנתחבק ותגיד לי שאתה בצד שלי, שרק תבטיח לי שבעוד חודש - ביום ההולדת שלי, ניסע אני והוא רחוק ונחגוג לי 17 אביבים .
והמחנק בגרון כאב לי אבל למרות כל מה שהלב שלי רצה להוציא .
עניתי ״אני עמוסה בלימודים, פחות מתחשק לי״ .
בהסתכלות לאחור אני לא באמת יודעת אם לפי טון הדיבור שלי הוא הבין שאני לא פנויה רגשית לדברים אחרים, ולא פיזית .
למרות שלבלות מחוץ לבית כמה שיותר זה נחמד בשבילי, כיאילו, פחות להתראות עם המיוחדת ופחות ׳זמן מסך׳ בבית .
השיחה הסתיימה מאוד מהר, כבר לא היה לנו תוכן אלא רק מילות התעניינות של מה נשמע וכולי . שום דבר לא חיבר אותנו במשותף .
ולרגע הרגשתי כזרה בבית הזה .
גם הצפצוף הגיע מאוד מהר מכפי שתכננתי,
כשהמיוחדת נכנסה הביתה תחושת הבטן שלי סימנה לי שהיא תקפוץ על ההזדמנות ששתינו לבדינו בבית, ותחליט לנאום .
״רק רציתי להודות לך״ היא פנתה אליי אחרי שכבר פיזרה את דבריה בכל רחבי הבית, ״על?״ עניתי כשאני מתעסקת בשלט הטלוויזיה בסלון .
״על כך שגם הלילה בכיתי בגללך״ היא ענתה, בלב צחקתי כל כך חזק שאם היינו ממש בשקט, היה אפשר לשמוע את הצחוק בוקע מבית החזה שלי .
צחקתי לא כי שמחתי שהיא בכתה ׳בגללי׳ אלא בגלל ההרגל ששוב היא בוחרת להציב אותי כאשמה .
״אבא שלך לא מבין מה את רוצה ממני את יודעת?״ היא המשיכה והצחוק בלב נעצר .
״הוא בטוח שאת בכלל צריכה להשלח לפנימייה סגורה, ילדות כמוך צריכות להבין שאין להם מקום בבית אם הם מתנהגות ככה .״
לרגע רציתי לענות, לומר לה שאבא שלי לא חושב כאלה דברים, ושאם היא מנסה לסכסך בנינו אז אני אגלה לה שהסיפורים האלה לא עובדים עליי .
״אם אני והוא נפרד,״ היא אמרה והתקרבה לכיוון הסלון כדי להביט לי בעיניים ״את תיהיי האשמה היחידה!״ לקראת הסוף היא כמעט וצווחה, ״תסמסי לי שזה קורה״ עניתי וקמתי לכיוון החדר .
תחושת ניצחון עלתה בי כשתקדמתי לכיוון חדרי, כיאילו השארתי לה אבק בתחרות ׳מי יותר ביצ׳ית׳ .
לעולם אני לא מעיזה לנבל את פי ולהתחצף למבוגרים ממני, אך באותם הרגעים הרגשתי שאני מנהלת דו שיח עם ילדה בכיתה ב׳ .

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

כותבת אנונימית עקוב אחר כותבת
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
הרפתקאות
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
מאת: שקד מיכאל
הסקס הקבוע שלי
הסקס הקבוע שלי
מאת: Yarden Feiner
את יורדת או אני?
את יורדת או אני?
מאת: E .C
סיפורים אחרונים
לעשן את עצמך לדעת
לעשן את עצמך לדעת
מאת: מישהי .
מַחְשָׁבוֹת שֶׁל פַּעַם בְּשָׁנָה
מַחְשָׁבוֹת שֶׁל פַּעַם בְּשָׁנָה
מאת: Sunrise S
כמה צודקת ככה יפה.
כמה צודקת ככה יפה.
מאת: לא זמינה.. ..
הלב שהרסתי
הלב שהרסתי
מאת: Vera Vero
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D