כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

ההתנגשות הסופית חלק 18

כשאתה מאבד משהו שאתה לא יכול להחליף

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

**
הירו
אני יוצא מהחדר בזמן שאני מחכה שמריצה תיהיה מוכנה תוך כדי שאני כותב הודעה לג'ון שאני רוצה להיפגש איתו. אני עדיין פאקינג כועס עליו, אבל אני צריך אותו, אני צריך שיעזור לי, ובשביל האינטרסים שלו הוא גם צריך לעזור לי הרי אם הוא מאבד אותי הוא מאבד את העבודה שלו.
אני מהסס כמה שניות אם לשלוח לו את ההודעה אבל אני לא נותן לאגו שלי לנצח הפעם ושולח את ההודעה המזדיינת. פאק אני רק רוצה כבר לסיים עם זה, עוד יומיים הנשף ואני מרגיש שאני על זמן שאול.
"הירו היי." אני שומע, אני מרים את ראשי ורואה את רבקה מולי. רבקה כאן, שוב? אבא שלי לא מתכוון לוותר אני מבין. אני משתגע ממנו, הוא מתכוון להרוס לי כל דבר בחיים. לעזאזל אני יכול לשרוד עם המחשבה שאני אהיה היורש שלו ואוותר על הקריירה שלי, אבל המחשבה שאני ומריצה לא ניהיה ביחד? שהבחורה הזו לא תיהייה שלי? גומרת אותי.
אני רק מהנהן אל רבקה עם חצי חיוך. אין לי פאקינג מצב רוח אפילו בשביל לענות לה.
היא מרגישה נבוכה, אני יכול לראות זאת דרך העיניים החומות שלה כשהאישונים שלה זזים מצד לצד.
"אני רק מחפשת את אמה, היא רצתה להראות לי משהו." היא מסבירה את עצמה, לא שבדיוק אכפת לי.
אני רק מושך בכתפיי כשאני תוחב את הטלפון שלי בכיס, מסמן לה שאני לא יודע איפה אמה.
רבקה מהנהנת אלי ומחייכת, ממשיכה לכיוון החדר של אמה, אני לא ממש מתייחס אליה, אני שונא לראות אותה כאן, זה לא אישי אליה, אבל בכל פעם שהיא כאן אני מבין את המזימה שעומדת מאחורי זה, איך הראש של אבא שלי עובד. למה הוא חייב להיות כזה מזדיין?
"תסלח לי כן? אבל יש לך בעיה איתי?" רבקה חוזרת חזרה ושואלת אותי, אני מסתובב ומסתכל עליה.
"לא. למה שיהיה לי?" אני אומר מושך בכתפיי באדישות.
"פעם היינו חברים טובים, היינו... טוב אתה יודע. אבל משום מה עכשיו אתה לא מדבר איתי, כלום." רבקה מסתכלת עלי במבט חושד, היא מנסה להבין למה אני מתנהג אליה ככה, טוב היא לא מכירה את הצד הזה שבי, האדישות, החוסר אכפתיות, היא לא מכירה את כל הדברים האלה בי כי היא הכירה הירו אחר, היא הכירה את ההירו של לפני הבגידה מהמשפחה שלו. היא בטח ציפתה שאני אהיה כמו שאני הייתי, אבל בכל זאת עברו עשר שנים, אנשים משתנים, אני בטוח שגם היא השתנה, רק שלעומתה לא מעניין אותי להכיר אותה מחדש.
"עבר המון זמן רבקה." אני עונה בקרירות.
"ואו. אוקי. אז זה אומר שאנחנו לא יכולים לדבר?" היא שואלת, נראה שהיא נפגעה מהצורה שעניתי לפי שפת הגוף שלה. משום מה זה עשה לי להרגיש רע, מריצה ללא ספק משפיעה עלי אם אני מרגיש רע שפגעתי במישהו עם המילים שלי. פאק אני מתחיל להיות חנון.
"פאק רבקה לא התכוונתי לזה ככה, הדברים השתנו מבינה?"
"כן אני מבינה, כולך השתנתה, ההירו שאני זכרתי שיושב ליידי בשולחן האוכל היה ללא קעקועים ושיער מתולתל, לבוש בסקיני גינס וכל מילה שניה שלו היא קללה. אבל בכל זאת, עברנו ביחד ילדות, הייתי שמחה כן להתעדכן." היא אומרת ואני מביט בה, אחרי שאני מסתכל על עצמי, היא לגמרי בחנה אותי מכף רגל ועד ראש.
רבקה צועדת אלי ומתקרבת אלי.
"את צודקת." אני אומר מנסה לא להיות מניאק, אני לא יודע כל כך איך לעשות את זה, רק עם מריצה זה יוצא לי טבעי וגם בקושי..
"באמת? כל כך קל? אבא שלך אמר שאתה עקשן מסתבר שלא." רבקה מחייכת חיוך גדול.
"אל תזכירי לי אותו." אני מעקם את פניי.
"מצטערת. אבל אני זוכרת שאמרת שנתעדכן." היא ממשיכה לחייך, אני מהנהן אליה ומחייך חיוך קל, רבקה מסתובבת כדי ללכת, אני פולט נשיפה קלה ומושך את שערי לאחור.
אני רואה את רבקה מסתובבת אלי שוב, היא מתקרבת אלי ומחבקת אותי מבלי כל התראה מוקדמת.
"אני יודעת שזה לא הולם, אבל התגעגעתי אליך." היא אומרת ומחייכת אלי. פאק מאיפה זה בא?
אני מופתע לגמרי מהחיבוק של רבקה, אבל משום מה אני מחייך אליה ומחבק אותה חזרה כשבדיוק דלת החדר שלי נפתחת ומריצה יוצאת, רואה את רבקה ואותי מחובקים, אני מיד משחרר את ידיי מרבקה, ורבקה משחררת את החיבוק שלה ממני, מריצה מסתכלת עלינו היא לא אומרת דבר.
רבקה מחככת בגרונה במבוכה מהנהנת אלי וממשיכה לדרכה.
"את מוכנה בייב?" אני שואל אותה מבלי לתת יחס לחיבוק שהיה לי כרגע עם רבקה.
"אה.. כן אני מוכנה. מה היא עשתה כאן?" מריצה שאלה בלחש ויכולתי לשמוע את הסקרנות בקולה.
אני מחייך לעצמי, אני פאקינג אוהב את זה שהיא מקנאה לי.
"היא חיפשה את אמה." אני מושך בכתפיי.
"והיא מצאה אותה בזרעותייך?" מריצה עוקצת אותי, היא מסתכלת על רבקה ממשיכה ללכת לסוף המסדרון לכיוון החדר של אמה.
היא מצליחה להצחיק אותי ואני מגחך.
"אתה יכול להפסיק עם החיוך של האידיוט הזה שמרוח לך על הפנים?" מריצה מתעצבנת עלי, פאק כמה שאני אוהב שהיא עצבנית, מדליק בכל פעם מחדש.
אני מכווץ את שפתיי. "אני אוהב שאת פאקינג מקנאה לי בייב." אני אומר ותופס בפרק כף ידה למשוך אותה אלי.
"אני לא מקנאה." היא מושכת קלות בכתפיה ונותנת לי למשוך אותה אלי.
"אה לא? אז לא מפריע לך שאמשיך להתחבק עם רבקה?" אני מתגרה בה.
אני רואה את המבט של הבחורה שלי נהפך לכעסני, לחייה מאדימות קלות, אין ספק שגרמתי לגוף שלה לבעור מעצבים. פאק אני מת על זה.
"לא לא מפריע לי." היא מנסה להישמע אמינה, אבל הקול הגבוה שיוצא לה מסגיר כמה היא לא אוהבת את זה שאני מחבק את רבקה.
"אני בטוחה שגם לך לא יפריע שאני אתחבק עם אחרים, לא?" היא מחזירה לי ומתגרה בי.
אני מיד הופך לרציני. "את שלי." אני מצהיר ומצמיד אותה אלי חזק.
"הבנת?" אני אומר לתוך עיניה, ידי מונחת על מורד גבה ואני מוריד את ידי עוד טיפה עד לתחילת הישבן שלה.
"ואתה שלי." היא אומרת, משום מה הלב שלי עושה שמיניות באוויר שאני שומע את זה. פאק זה מטורף מה שהבחורה הזו גורמת לי להרגיש משתי מילים.
"הבנת?" היא חוזרת אחריי.
"פאק בייב אני עכשיו רוצה לקחת אותך בחזרה למיטה ולזיין אותך כל כך חזק כדי שתביני כמה אני הבנתי שאני שלך." אני מרגיש את גופה של מריצה רועד למשמע המילים שלי.
"חבל שאנחנו צריכים ללכת לארוחת הבוקר." מריצה נושכת את שפתיה ומניחה את ידיה על החזה שלי, פאק אם לא הנשף הזה עוד יומיים הייתי שם זין על הכל ומזיין את הבחורה שלי עכשיו.
אני מרגיש את הדם זורם לזין שלי.
"פאק.. את מקשה עלי.." אני אומר כשאני מעביר את ידי על הישבן המושלם שלה.
"קדימה בוא נלך לא כדאי שנתחיל בלאגן כזה מוקדם לא?" מריצה מחייכת אלי ולוקחת צעד לאחור ממני, מושכת בפרק כף ידי יחד איתה, אני הולך אחריה.
"אני חייב לומר שזה פאקינג מחרמן שאת מקנאה לי."
"אני לא מקנאה!" היא מתגוננת. "וחוץ מזה, ממתי בכלל אתה מחבק אנשים? ממתי אתה מראה חיבה כלשהי?" היא שואלת וגורמת לי לצחוק. באמת ממתי? כנראה מאז שאני איתה.

ארוחת הבוקר הייתה נוראית כמו כל ארוחת בוקר, אבא שלי נותן משימות לכולם מסביר את הלוז של היום ובקיצור הופך את הארוחת בוקר מבלתי נסבלת לארוחת בוקר בלתי נסבלת מזדיינת.
רציתי רק ללכת עם מריצה להסתובב היום ברחובות אוקספורד, אבל כמובן שאני לא יכול שיש המולה של אנשים מסביבנו, אני לא רוצה למשוך תשומת לב עכשיו בכלל. זה מה שחסר לי.
במקום זה מריצה הלכה לתפור לעצמה את השמלה לנשף, בזמן שאני ישבתי בחצר ונהנתי מיום של שמש, תמיד בחודשים האלה של השנה זה המזג האוויר הכי יפה, אחרי החודשים של החורף המזדיין כאן, השמש יוצאת ונותנת אור לכל החושך שהיה כל הזמן הזה. רוב הזמן בחורף לונדון אפורה.
אני מתכתב עם ג'ון, מתייעץ איתו לגבי מה לעשות עם הכל, לגבי הפתרון הכי יעיל, נמאס לי לחפש את הבעיות נמאס לי מכל הבעיות המזדיינות, נמאס לי לשבת ולא לעשות כלום, הגיע הזמן למצוא פתרון. אני לא רוצה לשתף את מריצה בזה. אני יעשה מה שצריך לעשות בכדי שאני והיא נוכל להיות מאושרים ביחד, בכדי שהיא תיהייה מאושרת.
"לורד הירו, אביך שלח אותי לתת לך את זה." אני פוקח את עיני ורואה את מרגרט עומדת מעליי מסתירה לי את השמש ודף נייר בידה.
"פאק מרגרט למה להפריע לי." אני רוטן. עד שהרגשתי רגע של שקט.
"נייט הצעיר! תשמור על הפה שלך!" מרגרט נוזפת בי, היא כבר אמורה להיות רגילה לזה לא?
אני נאנח ומושיט את ידי אל הדף שמרגרט מחזיקה. "מה זה לעזאזל?" אני שואל כשאני מביט בדף ורואה מלא מילים על הדף אני רק מרפרף בעיניי לא מתעמק לקרוא.
"זה.. הנאום שלך." מרגרט אומרת כשהיא מניחה את כף ידה על השניה, נראת כל כך רצינית שוב עם חליפת החצאית השחורה שלה.
"נאום? נאום למה? " אני שואל תוך כדי שאני מתחיל לקרוא ואני מבין שאבא שלי, הכין בשבילי נאום מזדיין לרגע 'המאושר' בחיי בו אני מצהיר שאני מחליף אותו.
פאק. הוא הוא כל כך דפוק, הוא רק עושה לי בכוונה. אני שונא אותו כל כך.
אני מקמט את הנאום ביד אחת ומקלל תוך כדי כל קללה אפשרית.
"חתיכת מזדיין!" אני צועק וזורק את הנאום המזדיין הזה מידי. מרגרט נבהלת מהעצבים המתפרצים ממני.
"הירו..." היא אומרת בלחש.
"מרגרט! תשאירי אותי לבד!" אני נוהם עליה.
"הירו-" מרגרט מתחילה להגיד אבל אני קוטע אותה ."אני רוצה להיות לבד!" אני שוב אומר.
אני מעביר את ידי בשערי כשאני מרגיש את כל הדם שלי פאקינג משתולל ואני צורח בפנים.
"נייט הצעיר, אני מתארת לעצמי שזה קשה לך לעזוב הכל בשביל להיות היורש של אביך, אבל אולי אם תנסה... תגלה שתאהב את זה בסוף." מרגרט מנסה לנחם אותי, אני שותק לא עונה לה, רואים שהיא לא מבינה כלום, רואים שהיא פאקינג לא קולטת שזה לא מעניין אותי כל השיט הזה שלא אכפת לי מכל זה, שאני רק רוצה לעוף מכאן לחזור חזרה לחיים שלי, אני רוצה את כוס הויסקי שלי עכשיו, להרגיש את השרפה הזו בגרון שתשרוף יחד איתה את כל הצרות שלי. פאקקק.

אני פאקינג לא מאמין שאבא שלי אפילו כותב לי מה להגיד. אני לא מצליח לעצור את עצמי ואני הולך אליו למשרד, הדם זורם בעורקיי ואני מרגיש את פקעת העצבים שלי עומדת להתפוצץ בכל רגע.
אני פותח את דלת המשרד של אבי בעצבים ורואה אותו יושב נינוח ביותר, רגוע, שליו, כל מה שהפוך ממני כרגע.
"הירו מה דיברנו על הדרך שלך להיכנס למשרד שלי?" אבי שואל בנונשלטיות.
"אתה פאקינג רציני איתי? נאום? אתה אמיתי? אתה כותב לי פאקינג נאום?" אני נוהם עליו ומעיף את ידי באוויר.
"אנחנו עומדים להצהיר בפניי על המלכה עליך, אתה לא באמת חושב שאני אתן לך לדבר את הדיבור המלוכלך הזה שלך נכון?" אבי מגחך.
אני מתחרפן, משתגע.
"אתה לא מפסיק להפתיע אותי, חשבתי שאתה תרד מזה בסוף שאתה תבין אותי שאתה תבין כמה אני אוהב את מה שאני עושה, שאתה פאקינג תבין שאני רוצה את החיים שלי כמו שהם לא כמו שאתה רוצה שהם יהיו. פאק אתה מנסה לקחת לי הכל, אתה רק רוצה לקחת ממני כל מה שיש לי, להשאיר אותי כמוך? אתה רוצה שאהיה כמוך? אומלל מזדיין?" אני מתפרץ על אבי.
"תשמור על הפה שלך! אתה מדבר עם אבא שלך! אתה אומר דברים שתתחרט עליהם אחר כך, תאמין לי." אבי נעמד ומתעצבן עלי.
"אמא בחיים לא הייתה נותנת לך להתנהג ככה אם היא עוד הייתה בחיים." הטון שלי גבוה ויורד לאט לאט עד סיום המשפט שלי, אני יוצא מהמשרד של אבי בעצבים לא נותן לו אפילו לענות לי, אני רק רואה שנגעתי בנקודה אצלו כי המבט המאיים שלו השתנה למשהו אחר. אני שונא אותו כל כך, מה יהיה אחרי שאהיה לורד?
הגעתי להחלטה. אני לא נותן לאבי להשתלט לי על החיים.

אני נכנס לחדר בעצבים כשאני רואה את מריצה גם מתעצבנת על מכונת התפירה שאמה הביאה לה.
מריצה שמה לב אלי. "היי." היא אומרת כשאני נשכב על המיטה ופולט נשיפה ארוכה.
"הכל בסדר?" היא שואלת אותי.
"פאק לא. איך יכול להיות בסדר? אבא שלי לא מפסיק להיות מזדיין אפילו לא לרגע אחד." אני אומר ומתיישב על המיטה, מריצה מסתובב אלי עם הכיסא שלה.
"מה קרה?" היא שואלת.
"לא משנה, אבל אני צריך לספר לך משהו. תתקרבי אלי." אני מבקש ממנה, מריצה נעמדת על רגליה וצועדת אלי, אני רואה את הסקרנות שבעיניה. אני מסמן לה לשבת על ברכיי והיא מתיישבת.
"מה אתה צריך לספר לי?" היא שואלת, הבחורה שלי תמיד כל כך סקרנית ואני מת על זה, אני מרים את ידי ללחי שלה, מלטף את הלחי שלה ומעביר את שערה אחורנית למאחורי האוזן.
"אני צריך שתסמכי עלי, אני הולך לעשות משהו עם ג'ון כדי לנסות לשים סוף לכל הסיפור הזה. אני החלטתי בשביל שנינו." אני אומר, מסתכל עמוק בתוך עיניה, אני רואה שמיליון ואחד דברים עוברים לה בראש, היא נראת מבולבלת, אבל כל כך סקסית כשהיא מסתכלת עלי בעיניים הירוקות דבש האלו.
"מה אתה מתכוון לעשות?" היא שואלת.
"את רק צריכה לסמוך עלי בייב. תסמכי עלי?" אני שואל אותה, מריצה נושכת את שפתיה, אני יודע שקשה לה לסמוך עלי, אבל היא צריכה לעשות זאת בשביל שנינו.
לבסוף מריצה מהנהנת בראשה ואני מחייך.
"אני תמיד אסמוך עליך." היא אומרת ומרגיעה אותי לגמרי.
היא רוכנת אלי עם פניה ואני מצמיד את שפתיי לשפתיה, אני מנשק אותה תוך כדי שאני חופן את שערות ראשה, אני נותן לגוף שלי, לעצבים שלי להכל להירגע ולהשתחרר, נותן לזמן לעצור כשאני מרגיש את שפתיה מונחות על שלי.
"בואי איתי." אני אומר לתוך שפתיה.
"לאן?" היא שואלת.
"תסמכי עלי." אני אומר ומחייך אליה.

מריצה
אני לא יודעת איך אבל הירו יודע את כל השיטות כדי להעלם מהאחוזה מבלי שאף אחד ישים לב, אומנם האחוזה הזו גדולה אבל כמישהו חסר כולם שמים לב איכשהו.
הירו ואני נוסעים ברחבי לונדון בריינג רובר האפורה, הירו כל כך מושך וסקסי כשהוא נוהג עם יד אחת על ההגה, זה לגמרי עושה לי את זה, הוא לבוש בטי שרט שחורה פשוטה, אני יכולה לראות את כל הקעקועים המפוזרים על ידו ושוב קעקוע שרשרת הציפורים מושך את עיניי, אני לא יודעת למה אבל משום מה הציפורים תמיד נותנים לי קונטציה טובה, סוג של תקווה על משהו. אני לא מצליחה להבין את סבתא של הירו למה היא לא מאמינה בו למה היא חושבת עליו את כל אותם הדברים שאמרה לי אז, למה היא חושבת שהירו אבוד? נכון הוא היה אבוד, אבל גם כשהוא היה אבוד הילד המתוק הזה שמאמין שהכל אפשרי, שנלחם על החלום שלו תמיד היה שם, תמיד. אני לא יודעת איך הירו היה בתקופה האחרת שלו, אני יודעת איזה מניאק היה כשהכרתי אותו, איזה מניאק הוא יכול להיות, אבל מה שבטוח זה שהירו השתנה, הוא אחרת, אומנם קשה לי איתו בכל הפעמים שאני מרגישה שאנחנו לוקחים צעדים אחורה במקום קדימה, אבל אני משתדלת כל כך כי אני יודעת כמה קשה לו, אני יודעת כמה הוא נלחם עם עצמו, עם אביו, הוא צריך אותי.
כנראה שככה זו אהבה? לתת כל כך הרבה מבלי לצפות לתמורה?
אני ללא ספק רואה את העתיד שלי ושל הירו, אני ללא ספק יודעת שהירו הוא הגבר שאיתו אני רוצה להתחתן. נו יופי. עכשיו אני מתחילה לחשוב על חתחונה בגלל שתי מילים קטנות שאמר כשהיה שיכור, הוא אל התכוון לזה מריצה, תפסיקי פשוט תפסיקי.
הירו מזיז את ידו להפעיל את המערכת, השיר של אואזיס מתנגן ברקע DON’T LOOK BACK IN ANGER הירו מסתכל עלי ומחייך חיוך קל, הוא מניח את ידו על הירך שלי וממשיך להסתכל על הדרך. אני מסתכלת על ידו של הירו המנוחת על הירך שלי, אני רואה את טבעותיו הכסופות שממלאות את כל אצבעותיו, איך פעם הדברים האלה לא היו מושכים אותי ועכשיו אני חושבת שזה הדב ר הכי יפה? פעם גבר עם קעקועים, תכשיטים, זה היה מזעזע בעיניי, אבל עכשיו אני לא יכולה לדמיין את הירו שלי בלי כל הקעקועים, התכשיטים, החולצות המקושקשות, השיער המתולתל והשופע, זה מי שהוא, וזה מה שאני אוהבת.
הדרך שבה הירו מסתכל על הדרך, אני שמחה שיש לי אותו, אני אוהבת אותו.
פעם שאלתי את עצמי מה מרגישים כשאוהבים? מה מרגישים שמתאהבים? הרי מעולם לא הייתי באמת מאוהבת, מעולם לא הצלחתי לאהוב ולהרגיש משהו כמו שאני מרגישה אל הירו, אבל כשאני מסתכלת על הירו והפרפרים האלה בבטן מופיעים, כשהוא נוגע בי והלב שלי פועם בקצב מטורף אז אני מבינה, שככה כנראה מרגישים שמאוהבים. שאני קמה בבוקר לצידו, שעיניו מביטות בי וכל גופי רועד ונטרף, כנראה שככה מרגישים שמאוהבים.
"על מה את חושבת כל כך הרבה?" הירו שואל אותי.
"על כלום.." אני מחייכת קלות ומושכת בכתפיי.
"תגידי לי בייב." הוא אומר ולוחץ על ירכי.
"רק על כמה שאני אוהבת אותך." אני אומרת ומניחה את ידי על עורפו, מלטפת קלות עם אצבעותיי את עורפו.
"לאן אנחנו נוסעים בכלל?" אני שואלת כשאני מסתכלת על הדרך החשוכה.
"כבר תראי." הוא מחייך.
"אתה חייב תמיד להיות כזה מסתורי?" אני מצחקקת ומחזירה את ידי למקום.
"תמיד צריך קצת מסתורין לא בייב?" הוא מעביר את מבטו אלי קורץ ומחזיר את מבטו אל הכביש.
אני לא עונה להירו רק ממשיכה להסתכל על הדרך בחצי חיוך כשאני מקשיבה למילות השיר שמתנגן ברקע, אני מזמזמת את מילות השיר, אני באמת אוהבת את השיר הזה, בכללי את הלהקה הזו, יש להם שירים ללא ספק שנותנים הרגשה טובה. משום מה תמיד שירים הם הדרך שלי לברוח לעולם אחר, עולם שבו הכל ורוד, עולם שהכל סובב סביב הפנטזיות שלי, תמיד אני מוצאת את עצמי מדמיינת ומפנטזת בזמן שאני שומעת שירים, שירים תמיד נותנים לי הרגשה טובה, הם יכולים לגרום לי להרגיש טוב יותר בזמן קשה, כואב, עצוב, הם יכולים לגרום לי להרגיש שמחה ומאושרת, הם יכולים לתת לי מרץ, שירים הם כל סערת הרגשות שלי.
השירים של הירו כאלה, הם מחוללים סערת רגשות מטורפת בפנים כששומעים אותו, את הקול שלו, את המנגינה, המילים, ככה לפחות אני מרגישה כשאני שומעת את השירים שלו.
הירו מסתכל עלי ומחייך חיוך גדול. אני כבר מבינה למה.
"אתה טועה אם אתה חושב שאני אוהבת את אואזיס בגללך." אני אומרת, הוא יותר מידי מתנשא כשחושב שהצליח במשימה שהבאתי לו. טוב האמת שהוא הצליח אבל אני לא אתן לו להנות מהניצחון כל כך בקלות.
"אה לא? את בטוחה?" הוא שואל.
"אולי התחלתי לשמוע אותם יותר אבל זה רק כי הם מתנגנים כל היום במערכת שלך, איך אפשר שלא."
"בייב, תודי בזה, את אוהבת אותם בגללי." הוא אומר בביטחון ובגאווה.
אני מגלגלת את עיני ומחייכת קלות, איך אני אמשיך להתווכח כשהוא צודק?
"פאק .. אל תגלגלי את העיניים שלך גם ככה אני מנסה להתאפק כל הדרך כשאני רואה איך את מביטה בי."
אני מרגישה רעד חולף בין רגליי למשמע המילים שלו, איך זה שהמילים האלה שיוצאות מפיו המתוק של הירו נשמעות כל כך... מושכות? מספקות?
אני מחייכת וממשיכה להסתכל על הדרך.
"אפשר לשאול אותך משהו?" אני אומרת כשאני ממשיכה להסתכל על הדרך.
"יש לי ברירה?" הוא מגחך.
"לא אין לך ברירה כנראה.." אני צוחקת ומביטה בו, אני רואה את החיוך שלו שממיס אותי בכל פעם מחדש וכובש את הלב שלי בכל פעם מחדש.
"מה השיר שאתה הכי אוהב?"
"מה השיר שאני הכי אוהב?" הוא חוזר על השאלה שלי.
"אהה" אני מהנהנת, מחזירה את מבטי אל הדרך.
"יש לי המון שירים שאני אוהב, אני לא חושב שיש אחד ספציפי." הוא מושך באפו וממשיך להסתכל על הדרך.
"חייב להיות לך אחד שאתה אוהב אתה יודע כזה שאם אתה שומע אותו אתה לא יכול להפסיק באמצע, כזה שלא נמאס לך לשמוע אף פעם, ושירים שלך לא כלולים." אני מנופפת באצבע שלי אליו.
כמו שאני מכירה את הירו הוא ינסה לנופף את השאלה שלי בתשובה מתנשאת. בכל פעם שהירו מתנשא מעלי מוכיח לי שכשאומרים שבריטים מתנשאים, זה אכן נכון.
"אוקי אוקי." הוא צוחק. "שיר אחד?" הוא שואל וחושב. אני ממתינה לתשובה שלו.
"אני חושב ש FIX YOU של קולדפליי. " הוא אומר וישר השיר מתנגן לי במוחי. דווקא את השיר הזה? ציפיתי שהוא יגיד שיר של אואזיס או קווינס איזה שיר של רוק מטורף מקפיץ. אבל הירו שלי בחר בשיר שבאמת לא ציפיתי לו.
"את מכירה?" הוא שואל אותי.
"ברור שאני מכירה את השיר הזה. לא חשבתי אבל שזה השיר המועדף עליך. למה דווקא השיר הזה?" אני שואלת מסוקרנת.
"אני לא יודע, המנגינה של השיר הזה, המילים, הייתי שומע את השיר הזה בכל פעם שהרגשתי חרא. שמעתי אותו בכל התקופה ש.. טוב בכל השיט שתמיד חוויתי, איכשהו השיר הזה תמיד היה חוזר והייתי שומע אותו. אולי כי אני באמת קיוותי שמישהו יתקן אותי, ומאז שאת הגעת.. אני מנסה.." הירו לא מסיים את המשפט שלו, הירו פותח בפניי ככה את ליבו מבלי שאצטרך אפילו להתחנן?
אני מסמיקה.
"את מתכוון שהשתנת בשבילי?" אני שואלת
"לא השתנתי בשבילך." הוא מבטל את שאלתי.
"אה." אני אומרת ללא כל רגש.
"אני משפר את עצמי, בשבילך, כי מגיע לך. אני עדיין המניאק שאני, אבל אני לא מנסה להשתנות, את גורמת לי להיות אחר, בשבילך אני כן רוצה להשתפר." אני שומעת את המילים האלה שיוצאות מפיו של הירו, ואני לא יודעת למה אבל אני מרגישה דמעות מציפות את עיניי, וזה לא דמעות של עצב להפך, אלה הן דמעות של אושר, המילים שלו הם המחווה הכי גדולה שקיבלתי.
"עכשיו אני רוצה לשאול אותך, מאיפה את מביאה את השאלות האלה שלך תמיד?"
"מה זאת אומרת?" אני שואלת מבולבלת.
"זה מה שמשך אותי בך גם שרק הכרנו, עם כל השאלות שאת יכולה לשאול אותי, את תמיד שואלת אותי שאלות לא צפויות. למה זה משנה לך לדעת איזה שיר אני פאקינג הכי אוהב?" הירו עכשיו הסקרן.
אני מלטפת את אצבעותיו, מעבירה את אצבעותיי על טבעותיו מסתכלת על הקעקועים שעל זרועו.
"אני רוצה להכיר אותך יותר." אני מדגישה את המילה אותך, אני ממשיכה לעבור עם קצות אצבעותיי על הזרוע שלו, משרטטת את אצבעותיי את הקעוקעים שלו.
"בזה שתדעי איזה שיר אני הכי אוהב ככה תכירי אותי?" הוא מגחך לעצמו הוא מעביר את מבטו אל הזרוע שלו ומחיר חזרה אל הכביש.
אני נושכת את שפתי קלות.
"אהה... אפשר לדעת על בן אדם כל כך הרבה רק מהשירים שהוא שומע. אתה אמור לדעת את זה." אני אומרת בקול מתנשא.
הוא מגחך.
"את משהו מיוחד מריצה. ופאק אני שמח כל כך שאת שלי."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Rina Gidoni
Rina Gidoni
אחרי יומיים שלא הצלחתי להיכנס לפרק כי האתר עשה בעיות..מחכה להמשך!
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
לילה אחד
לילה אחד
מאת: imagine me
לא הכל שחור לבן - פרק 9
לא הכל שחור לבן - פרק 9
מאת: V .V
סיפורי אלף לילה ולילה
סיפורי אלף לילה ולילה
מאת: איש המגבעת
המדורגים ביותר
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה