כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

ההתנגשות הסופית חלק 15

אני יודעת בליבי שאתה לא כוכב קבוע

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

אני הולך למשרד של אבא שלי, הוא יושב במשרד שלו על הכיסא הגדול שלו כשמרפקיו מושענים על השולחן, הוא לבוש בעוד חליפה משעממת שלו, אבל הוא נראה עצבני מאוד. פאק על הזין שלי הכל.
אני נכנס למשרד וסוגר את הדלת אחרי. "נו אני כאן, מה אתה רוצה?" אני שואלת בתקיפות.
"בן יקר, אל תתגרה בי. אל תשכח מה אני יכול לעשות." אבי מזכיר לי את העובדה למה אני עדיין כאן ולא ברחתי מכאן לאלף עזאזל. עדיין לא נרגעתי מהמריבה עם אדם, ואבי לא בדיוק עוזר לכך שאני ארגע, להפך. אני שונא אותו כל כך, אני פאקינג לא מבין איך נפלתי לאבא שרק רוצה להרוס אותי בכל יום מחדש.
"פאק אני פשוט לא מאמין." אני מטה את ראשי אחורנית ומגחך. "אז ככה זה הולך להיות כל הזמן? בכל פעם שאני אעשה משהו שלא תאהב אתה תאיים עלי? קיבלת מה שאתה פאקינג רוצה! אני קיבלתי להיות היורש שלך! מה עוד אתה פאקינג רוצה ממני?" אני נוהם עליו, אני לא מצליח להישאר רגוע, בחיי שאני עוד רגע זורק עליו משהו. נמאס לי ממנו. נמאס לי!
"אתה לא תרים את הקול שלך עלי!" אבי מרים את קולו, נעמד ודופק על השולחן.
"אתה לא תעשה לי סקנדלים בבית, אתה תיהיה היורש, אתה תיהיה לורד, אתה תתנהג בהתאם, אתה תלך בדיוק לפי החוקים של המשפחה, המסורת, הנימוסים, הכל! הבנת אותי?" אבי צועק עלי, אני עומד מולו ולא מוציא הגה מפי. אבא שלי בהחלט עצבני, פאק אני רק רוצה להוציא לו אצבע שלישית ולטרוק את הדלת הזו, אבל אני לא יכול. איך הגעתי למצב שאני פאקינג מפחד ממנו? שהוא יהרוס אותי בכל רגע? הוא כבר הרס אותי, אבל הוא יכול לקחת את כל מה שהשגתי בשניה. לעזאזל.
"יש לך מזל שלורד קאלן וביתו לא היו כאן שזה קרה, הם היו אמורים להצטרף לארוחת הערב." אבי נרגע ואומר, הוא מתיישב חזרה בכיסא שלו תוך כדי שהוא מסדר את גקט החליפה שלו.
"למה אתה ממשיך להזמין אותם כל הזמן? את מי הם מעניינים בדיוק?" אני מושך בשערי לאחור, חסר כל כוח להתמודד עם אבי.
אבי מחייך חיוך ערמומי.
אבל כבר ידעתי מן הסתם את הסיבה לכך שהוא מזמין אותם כל הזמן, אני לא טיפש, אני כבר מכיר את המוח של אבי, מוח של רק רקימת מזימות, שקרים תחככים. אני שונא את המקום הזה, מקום מזדיין.
"אתה לא באמת חושב שתצליח לשדך אותי לרבקה נכון? פאק, אתה מנסה להרוס לי כל דבר בחיים?" אני מתחיל להתעצבן שוב, אני רוצה למשוך בשערות ראשי עד שכבר לא ישאר שיער על ראשי. לעזאזל.
"שנינו יודעים שהבחורה הזו שאתה נמצא איתה עכשיו לא מתאימה לך, בחייך מעצבת אופנה איזה שטות זו, אתה צריך מישהי אמידה ממשפחה טובה כמו משפחת קאלן." אבי מדבר בלי כל רגש, הוא יודע בכלל מה זה פאקינג רגש? כנראה שלא, כי הוא הפך אותי לאחד כזה.
"אתה פאקינג צוחק עלי נכון? אתה באמת חושב שאתה יכול להשתלט על כל דבר בחיים שלי? מאיפה אתה יודע מה אני צריך ומה פאקינג טוב לי?!" הטונים שלי עולים לקראת הסוף.
"אני אבא שלך, אני יודע מה טוב לך." הוא אומר באדישות. אני מכסה את פניי בידיי, משפשף את פניי הגוף שלי רועד מעצבים, אני מרגיש את הלב שלי מואץ במהירות שיא, אני משתגע כאן.
"פאקקקק אתה לא יודע כלום." אני צועק עליו ומעביר את אצבעי אליו ומצביע עליו.
"תתחיל להוציא את המילים פאק, פאקינג, לעזאזל מהלקסיקון שלך. אנחנו לא מדברים כאן ככה, עכשיו יש לי כמה דברים לטפל בהם לנשף. נדבר שתיהיה רגוע יותר." אבי אפילו לא מסתכל עלי שהוא אומר את זה, הוא רק פותח את היומן שלו ומדפדף בו, אני נשאר ללא מילים. אני מכווץ את שפתיי ויודע שאם אשאר כאן אפילו עוד דקה אחת אני אהרוג אותו. אני יוצא מהמשרד שלו בטריקת דלת שלא מביישת את רמת העצבים שזורמת בגוף שלי.
חתיכת בן של זונה, הוא לא יתן לי להיות מאושר בחיים. אם חשבתי שאוכל להיות לורד ולמצוא פתרון לכך שמריצה תיהייה מאושרת ותהנה משני העולמות עכשיו זה אבוד כשאני יודע שהיא על הכוונת של אבי המזדיין, הוא לא יתן לנו להיות יחד לעולם. הוא לא נותן לי לעשות מה שאני רוצה ואני כמו אידיוט נותן לו לעשות בי כרצונו, אני נשבע שאם הוא יפגע במריצה אני לא אוכל להשתלט על עצמי כבר.
כל מה שאני רק רוצה זה ללכת מפה.
פאקקקקקקקקקק.
**************

מריצה
אני הולכת בזריזות לחדרו של הירו, המבט של אביו איך שהוא הסתכל עלי בעיניו כשאמר לי לעוף מהמטבח, זה היה מבט כל כך מפחיד, מבט רשע. אבא של הירו לא אוהב אותי, אני יודעת את זה, זה ברור לעין, אני לא יודעת מה עשיתי ומה הסיבה לכך אבל הוא לא מנסה להסתיר את זה. אני באמת לא יודעת איך הגענו ממצב של לשבת בשולחן ולצחוק, לכך שהירו ואדם רבו מכות. הרגשתי חסרת אונים כשראיתי איך הם הרביצו אחד לשני, זה לא היה מראה נעים לעין בכלל, לראות את הירו שלי ככה, אני לא יודעת מה נכנס בהירו או מה נכנס באדם אבל הם התגרו אחד בשני לגמרי. רואים שיש להם שנאה לא מוסברת לאורך כל השנים האלה, אדם רוצה להיות במקומו של הירו, והירו שונא אותו כי הוא מתחנף. אני לא רוצה לתאר לעצמי בכלל את השיחה שמתנהלת בין הירו לאביו עכשיו.
"היי מריצה" אני שומעת, אני מסתובבת ורואה את אדם צועד צעדים גדולים לעברי. אני מביטה בו ורואה שיורד לו דם מהשפה ואת החולצה המכופתרת שלבש מתחת לג'קט של החליפה שלו מקומטמת לגמרי.
"אדם, תראה אותך יורד לך דם." אני אומרת מבוהלת.
"אני בסדר. אני.. הייתי חייב לבוא לבקש ממך סליחה לפני הכל." הוא אומר בלחץ.
על מה הוא מתנצל?
"על.. על מה?" אני שואלת מבולבלת.
"על כך שהזכרתי אותך בקטטה הקטנה שלנו, לא הייתי צריך להשתמש בך כדי להתגרות בהירו ועל כך אני מתנצל." הוא אומר, אפילו לא שמתי לב מרוב הפאניקה שנכנסתי אליה לכך שאדם דיבר עלי. ועכשיו שהוא אומר את זה אני נזכרת במשפט שאמר ובמה שהירו אמר לו, הירו הזכיר את שמה של רבקה ואדם התעצבן נורא ומשם הדרך למכות הייתה קצרה מאוד.
"אדם אם כבר אני צריכה להתנצל שנתתי לך ולהירו להגיע למצב הזה, הייתי צריכה לעצור אותכם לפני שזה הגיע לידיים." אני אומרת כשאני בוחנת את אדם מכף רגל ועד ראש, הוא תמיד כל כך מסודר ועכשיו הוא נראה כל כך מבולגן.
"זה בסדר מריצה, את לא צריכה להתנצל על שום דבר" הוא מגחך. "זה משהו שביני לבין הירו, כנראה שזה היה צריך להתפוצץ ככה כבר מתישהו." הוא אומר ומכניס את ידיו לכיסי המכנס המחויט שלו.
"זה קשור לרבקה?" אני שואלת. זה מעניין אותי.
אדם נושך את שפתיו ומבטו נעשה רציני. נראה שהוא חושב אם לספר לי. בום חזק של טריקת דלת נשמע, ואני מאמינה שזה הירו אחרי שדיבר עם אביו, לא נשמע שזה הלך כל כך טוב.
"זה לא משנה, בכל מקרה רק רציתי להתנצל." אדם מהנהן אלי, הוא מניח את ידו על כתפי טופח קלות, מחייך ומסתובב לא נותן לי אפילו הזדמנות לשכנע אותו לספר לי, אבל אולי זה עדיף, כנראה שהירו בדרך חזרה לחדר ככה שלא הייתי רוצה שימצא אותי עם אדם עכשיו. הוא יאבד עשתונות לגמרי, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל להרגיע אותו.

תיארתי לעצמי שהירו לא יחזור ישר לחדר שלו אחרי השיחה שלו עם אביו. אבל באמת שקיוותי, באמת שקיוויתי שהוא כן יגיע. הוא כל פעם חוזר לאותו המקום, אני מנסה באמת שאני מנסה לבוא לקראתו להיות שם בשבילו, אבל הוא לא נותן לי, הוא מתמודד לבד עם הכל, אני רוצה להיות שם, אני רוצה לתמוך בו, לעזור לו להתמודד עם הכל, אבל הוא רק מתרחק. בכל פעם שאנחנו מדברים על זה אני מרגישה כיאלו עשינו צעד קדימה ביחסים שלנו, בקשר שלנו, שאנחנו מתאחדים יותר, אבל ברגע שהוא נעלם שוב, אני מרגישה שאנחנו עושים שלושים אלף צעדים אחורה. הסבלנות שלי מתחילה להסתיים בכל מה שקשור בנושא הזה, אני לא יודעת כמה עוד אוכל כבר לסחוב את המטען הזה. זה מייאש אותי כל כך כי באמת בכל פעם שאני חושבת שהגענו ביחד להבנה כלשהי, הוא חוזר אחורה, הוא משאיר אותי מאחור, הוא מרחיק אותי. זה כל כך לא הוגן, כי אני הגעתי עד ללונדון בשבילו, והוא משאיר אותי לבד. זה מעצבן אותי כל כך. אני חושבת את כל זה בזמן שאני תופרת, לקחתי מאמה את מכונת התפירה שהציעה לי, אחרי שקנינו בדים היום, החלטתי לנצל את הזמן הזה שהירו לא כאן ולתפור, אבל כמות הפעמים שטעיתי ופרמתי את התפרים שעשיתי אני כבר לא יכולה לספור על היד, אני מנסה להסיח את דעתי עם התפירה אבל לא מצליחה להפסיק לחשוב על הירו, על מה אביו אמר לו, על המריבה שלו עם אדם. אני מחכה שיתקשר אלי, שישלח לי הודעה, שיענה לי... אבל כלום. אני מודה שכבר השתגעתי בתוך החדר הזה, ירדו לי כבר כמה דמעות של תסכול מכך שאני לא מצליחה לתפור כמו שצריך, שאני לא יודעת איפה הירו נעלם, ושאני שוב כאן לבד באחוזה הענקית הזו.
אני מנסה שוב לתפור את החלק בשמלה שאני מתכננת בראשי ללבוש לנשף יום ההולדת של סבתו של הירו, שוב פעם התפירה מתפקששת לי, אני פולטת אנחה גדולה וזורקת את הבד על הרצפה בעצבים.
"אוף!" אני אומרת בתסכול. הדמעות עומדות לי בגרון. אני כל כך אוהבת את הירו, אני שונאת לראות אותו עצבני, לדעת שהוא עצבני, אבל הוא לא יכול לעשות לי את זה בכל פעם מחדש.
אולי אני אלך לאמה? לפחות שאמה תעביר לי את הזמן עם סיפורים או משהו כי להישאר כאן לבד ולנסות להמשיך לתפור רק יתסכל אותי עוד יותר, עוד רגע אני מורטת לעצמי את השערות מהראש.
אני יוצאת בשקט בשקט מחדרו של הירו, מסתכלת סביב במסדרון לראות אם יש מישהו בטווח הראייה שלי, רואה שהמסדרון נקי ואין אף אחד, אני בשקט בשביל לשמוע אם יש צעדים שמתקרבים לאזור, לא בא לי להיתקל באף אחד, באמת באף אחד. אני מדמיינת שאני שומעת צעדים, מה שמשאיר אותי עם הראש מחוץ לדלת כמה שניות, עד שאני מבינה שזה קולות שאני שומעת בדמיון שלי, כנראה מהלחץ שאולי אלה הצעדים של אביו של הירו, ממש לא בא לי להיתקל בלורד ויליאם נייט. אני מוציאה את כל גופי מחדרו של הירו וסוגרת את הדלת בשקט, אני מניעה את רגליי בזריזות לכיוון חדרה של אמה. אני נעמדת מול חדרה, משום מה כל פעם שאני עומדת מול חדרה אני מרגישה את פעימות ליבי מתגברות, אני לא יודעת למה אבל אני עדיין קצת לחוצה לידה. אולי כי היא אחות של הירו, אולי כי היא שייכת למשפחה הזו.
אני לוקחת נשימה עמוקה ודופקת על דלת חדרה קלות. אני מסתכלת סביבי לבדוק שאין אף אחד שמגיע שיכול לתפוס אותי לדבר איתי, אני מרגישה לחוצה כל כך ואני אפילו לא יודעת ממה, אני לא יודעת מה זה כל השדים האלה שמתרוצצים בראשי שמלחיצים אותי כל כך. אני מניעה את רגליי מצד לצד בזמן שאני ממתינה שאמה תפתח את הדלת אבל היא לא פותחת. יכול להיות שהיא לא נמצאת בחדר?
אני דופקת שוב על דלת חדרה הפעם יותר חזק, אולי היא לא שמעה. אני מנסה להקשיב בדממה שאחרי הנקישה שלי אם אמה נמצאת בחדר, אני שומעת צעדים מתקרבים לכיוון הדלת ומבינה שאכן היא נמצאת בחדר.
אמה פותחת את הדלת.
"מריצה, הוא עדיין לא חזר?" אמה שואלת אותי, כשלקחתי ממנה את המכונה כבר הסברתי לה את הסיבה למה אני לוקחת לה את המכונה, הירו שוב עזב אותי לבד.
אני מהנהנת בראשי לשלילה. אמה מגלגלת את עיניה ופולטת נשיפה קטנה.
"טוב תקחי מעיל, אני חושבת שאני יודעת איפה הוא." היא מוחאת כף בידיה ומסתובבת.
"הוא לא בגג אני בדקתי לפני שבאתי לקחת ממך את המכונה." אני אומרת, בטח אמה חושבת שהוא במקום הסודי שלו בבית הזה, גם אני חשבתי, אבל לא הוא לא שם. אמה נכנסת לחדר ארונות שלה, ותוך שניה יוצאת משם עם מעיל.
"אל תדאגי מתוקה, אני מכירה כבר את כל הסודות והמקומות של אחי." אמה אומרת כשהיא לובשת את המעיל שלה.
"אוקי" אני מהנהנת בראשי, "אלך להביא מעיל." אני אומרת וכל מה שמתרוצץ בראשי זה כבר כמה מקומות סודיים וסודות יכול להיות לגבר אחד?

אני ואמה נוסעות במכונית אחרת ממה שבדרך כלל טים לוקח אותנו. "בטח הירו לקח את הריינג רובר לטים." אמה אומרת כשטים סוגר את דלת המכונית אחרי שאמה נכנסת לשבת לצידי במושב האחורי. מה שעולה עכשיו בראשי זה כמה מכוניות כבר יכולות להיות למשפחה אחת? וכל מכונית מפוארת יותר מהשניה, אני כרגע נוסעת בג'יפ של חברת ג'יפ בצבע שחור, המכונית נראת קלאסית מאוד, נראה כמו מכוניות של שנות הארבעים. כמובן שהמושבים מעור, בצבע שחור. אפשר להריח את העור בבירור.
"הירו סיפר לך נכון?" אמה שואלת אותי, מעירה אותי מהמחשבות על המכונית, ואז אני קולטת שסוף סוף חשבתי על משהו אחר בשעות האחרונות ולא על הירו.
אני מסתכלת על אמה מבולבלת, לא בטוחה למה היא מתכוונת.
"על... את יודעת.. על למה הוא עזב את הבית?" היא שואלת.
אני מרגישה לא בנוח משום מה לדבר על זה עם אמה. "או כן.." אני אומרת ונעה קלות במושב, מסיטה את מבטי משלה. הירו סיפר לי שאמה ידעה על כל המזימה של אביו, אבל היא לא אמרה שום דבר, היא לא עשתה כלום כדי לעזור להירו, להפך, היא תמכה באביו.
"אני נשבעת לך שאם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, הייתי עושה הכל אחרת, הייתי רוצה כל כך שיסלח לי, הייתי רוצה להיות איתו יותר בקשר." היא מרימה את מבטה מעלה, היא אומרת זאת ונשמע כיאלו בכי תקוע לה בגרון.
אני לא יודעת מה לענות לה על זה, אני לא רוצה להיכנס לקשר שלהם.
"אני רק רציתי שהוא ישאר איתי, אח שלי, את מבינה? לא חשבתי לעולם על ההשלכות של זה, רק רציתי שנישאר משפחה מאוחדת, במיוחד אחרי שאמא שלנו נפטרה." היא ממשיכה להסביר לי את הצד שלה, עכשיו אני מבינה שאמה באמת אוהבת את הירו, אהבת אחים אמיתית, עכשיו אני מבינה כמה המשפחה חשובה לאמה.
"הוא יודע את זה?" אני שואלת. "הוא יודע שאת מצטערת?".
אמה מסתכלת עלי ואני יכולה לראות את הדמעות שבעיניה, היא מהנהנת בראשה ומגחכת. "את לא יודעת כמה ניסיתי לגרום להירו לסלוח לי, הייתי מתקשרת אליו תמיד, אבל הוא לא היה מדבר איתי יותר מידי, הוא לא היה מתקשר אלי בכלל, לאט לאט השיחות דעכו עד כדי כך שלא דיברנו בכלל." אמה מספרת לי ותוך עדי משפילה את מבטה אל אצבעותיה, היא משחקת עם אצבעותיה בטבעת שמונחת על הקמיצה שלה.
"ברגע ששמעתי שאבא רוצה שאדם יהיה המחליף של הירו כבר לא יכולתי להישאר אדישה וטסתי לניו יורק בשביל שזה לא יקרה."
"אני בטוחה שהירו יודע שאת אוהבת אותו, הוא יסלח לך אני יודעת שהוא יסלח לך." אני מנסה לעודד את אמה, כואב לי לראות אותה ככה.
"אני מקווה. אני מקווה שהוא נמצא שם." היא אומרת ומרימה את ידה לכיוון הדרך.
"איפה?" אני שואלת בבלבול, מה זה שם?
"בבר הזה." אמה אומרת. איזה בר? אני מסתכלת על אמה בחוסר הבנה מוחלט. אני מרגישה עכשיו מטומטמת שאני לא יודעת על מה היא מדברת.
אמה קולטת שלא הבנתי על מה היא מדברת. "הבר שאליו הוא היה בורח שהיה ילד, אני יודעת על כל הסודות שלו כי בתור אחות משועממת הייתי עוקבת אחריו בימים שהיה נעלם שהיינו ילדים, הייתי רואה אותו שר על הבמה בבר הקטן הזה. בכל פעם שהוא היה נעלם הייתי יודעת שזה או לגג או לבר הזה, אני רק מקווה שהוא שם ושהוא בסדר." אמה מסבירה לי, עיניי מראות הבנה, אני זוכרת כשהירו סיפר לי על עברו הוא סיפר לי על הבר ששם מצא אותו האמרגן שלקח את הכסף של אביו וזרק את הירו לטמיון. הבר בו הירו היה משתחרר ושר, הבר בו הכיר את ג'ון. הירו לא לקח אותי לבר הזה כל הזמן הזה שהיינו כאן, האמת שאני והירו כמעט ולא הסתובבנו ברחבי לונדון ביחד. אז בפעמים שהירו נעלם ולא מצאתי אותו הוא הלך לשם? לבר הזה? הוא בטח עכשיו יושב עם כוס ויסקי. הוא לא מפחד שיגלו אותו, שיראו אותו? פפארצי? אנשים?
אני כל כך מסוקרנת ולחוצה להגיע כבר לבר הזה רק כדי לראות אם הירו שם ומה איתו.
"גם אני מקווה." אני אומרת כשאני מסיטה את מבטי לחלון ומסתכלת על הדרך, אני רואה את רחובות לונדון בחושך ועדיין לונדון נראת כל כך יפה ומושלמת, קלאסית, אירופה. היו לי זכרונות כל כך יפים מלונדון כשטיילתי כאן עם חברותיי, אבל עכשיו, לונדון לא מאירה לי פנים כלל.

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
המצב הזה שלהם מחרפן אותי, הלוואי וימצא להם איזה פתח מילוט, הצלה.
הגב
דווח
1 אהבתי
Rina Gidoni
Rina Gidoni
מה יהיה?:(
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 16
ההתנגשות השניה חלק 16
מאת: Miss D
ההתנגשות הסופית חלק 21
ההתנגשות הסופית חלק 21
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
שאטים של ויסקי
שאטים של ויסקי
מאת: ג'.ו.ץ .
פרידה
פרידה
מאת: שלכת כותבת מהלב
בואי נדבר על כבוד.
בואי נדבר על כבוד.
מאת: ג'.ו.ץ .
בוקר טוב לכולנו
בוקר טוב לכולנו
מאת: ג'.ו.ץ .
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה