כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ההתנגשות הסופית חלק 12

רק עוד פעם אחת

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

*****
מריצה
אני מוצאת את עצמי מול חדרה של אמה, אין לי איפה להיות עכשיו. אני מרגישה כל כך אבודה ואני שונאת את ההרגשה הזו. תמיד אמרתי לעצמי לעולם לא להיות תלויה באף אחד, רק בעצמי ככה אוכל להשיג את מה שאני רוצה, ככה אוכל להגשים את כל החלומות שלי ככה אוכל להיות מי שאני. אבל עכשיו אני שוב מוצאת את עצמי תלויה במישהו, תלויה לגמרי במישהו, אני באמת רוצה ללכת לארוז את הדברים שלי ולנסוע חזרה לניו יורק, אבל אני עוצרת את עצמי כי יש בי תקווה שאני והירו נעבור את זה. אני מקווה. אני לא חושבת שאוכל להמשיך להתנהג כרגיל אם הירו ימשיך להסתיר ממני דברים ולא לספר לי דברים, אם הוא ימשיך להעלם. גם עכשיו הוא נעלם לי, אבל האמת היא שעדיף שכך עכשיו. אני באמת לא רוצה לראות אותו או לדבר איתו כרגע, זה כבר די והותר כל הריבים שלנו כל העצבים שהוא הביא לי, אני רק רוצה להעביר את הזמן ולהירגע. אחרי היומיים שאני ואמה העברנו והאמת היא שנורא נהנתי איתה, חשבתי שאולי ארגיש בנוח להיות איתה בזמן שאני מנסה להירגע מכל המצב הזה עם הירו, אולי אצליח להסיח את דעתי יחד עם אמה.
אני דופקת על דלת חדרה של אמה וכעבור כמה שניות היא פותחת לי את הדלת.
"מריצה? הכל בסדר? אם את מחפשת את הירו הוא לא איתי." היא חושבת שבאתי לחפש את הירו, ברור הרי כל הזמן שאנחנו כאן ולא הייתי מוכנה לשחרר ממנו.
"אני לא מחפשת את הירו, האמת היא ש..." אני עוצרת כי אני מרגישה קצת טיפשה לספר לאמה על הריב שלי עם הירו אבל אין לי ברירה, אחרת מה עוד יש לי לעשות כאן?
"אני והירו נקלענו לריב קטן וחשבתי שאולי.." עוד לפני שסיימתי להסביר את עצמי היא פותחת את דלת חדרה לרווחה ומסמנת לי להיכנס.
"תודה." אני מחייכת אליה. החדר שלה דומה לחדר של הירו בגודלו, יש לה מרפסת וגם חדר שירותים ואמבטיה פרטי משלה. החדר שלה מעוצב רובו בצבע שמנת, הוא נראה די קלאסי, רק בלי כל מיני פרטי ענתיקות שעברו מדור לדור. יש לה דיוקן שלה שתלוי מעל המיטה הגדולה שלה. אני רואה על המיטה המון שמלות ערב מפוארות בכל הצבעים ובכל הצורות.
"האמת היא שהגעת בזמן לעזור לי, את הרי מעצבת אופנה לא?" היא שואלת כשהיא ניגשת לעוד חדר נוסף שנמצא ויוצאת משם עם כמה שמלות.
"מרגרט הלכה לאסוף את השמלה שהזמנתי לנשף יום ההולדת של סבתא, אבל אני תמיד מעדיפה לבדוק עוד אופציות למקרה ואתחרט." היא אומרת כשהיא מניחה עוד שלוש שמלות מפוארות על המיטה שלה.
"ואו." אני אומרת.
"את יכולה גם להביא את השמלה שלך אני אוכל לתת לך דעה עליה, את יודעת הנשף עוד ארבעה ימים השעון מתקתק." היא מקישה עם ידה על פרק כף ידה במקום בדרך כלל עונדים שעון.
"האמת היא שלא חשבתי על זה בכלל." אני פתאום נתקפת פאניקה כשאני קולטת שהגענו לכאן בשביל הנשף הזה, ובעצם לא חשבתי על כלום כדי ללבוש.
"לא הבאת שמלה?" אמה שואלת אותי מופתעת. אני מהנהנת בראשי בשלילה ואפשר לראות את הפאניקה שהציפה את עיניי.
"טוב כמו שאת רואה יש לי כאן המון שמלות, נוכל לבחור אחת בשבילך." היא מצביעה בידה לכיוון כל השמלות על המיטה ומחייכת אלי. עם כמה שההצעה שלה נחמדה מאוד, אני מתבאסת, כי אם אני קוראת לעצמי מעצבת אופנה, אם אני מחשיבה את עצמי מעצבת אופנה הייתי רוצה להיות באירוע כזה בשמלה שאני עיצבתי ותפרתי. אני אוכל ללבוש את כל השמלות הכי יפות והכי מחמיאות לי בעולם, אבל ההרגשה העילאית הזו שמחמיאים לך על שמלה שאת עשית בעצמך, זה הרגשה בלתי מוסברת, זה הרגשה כל כך טובה שבאמת לא ניתן להסביר אותה, כמה היא מחממת את הלב, וכמה היא עושה טוב.
"את לא מתלהבת מהרעיון." אמה מבחינה.
"תודה רבה על ההצעה באמת, אבל העניין הוא שאני מתבאסת שלא הכנתי כלום לנשף." אני נושפת.
ואז פתאום אני קולטת שהיא אומרת שהנשף עוד ארבעה ימים, עוד ארבעה ימים זה גם היום הולדת שלי, הכל כל כך התבלגן לי כאן והתבלבל לי, אני הייתי מוכנה לוותר על היום הולדת שלי בשביל הנשף הזה, למרות שכל שנה תמיד היום הולדת שלי היא משהו שדי ביג דיל בשבילי. לא סיפרתי להירו שזה נופל על היום הולדת שלי, כי זה לא משנה כל כך אני יכולה לחגוג איתו גם יום אחרי, בכל שנה ביום הולדת שלי תמיד הייתי מצפה ליותר מידי, הייתי מצפה שכל הסובבים אותי יתעסקו רק בי, וכל שנה מחדש זה היה כישלון מוחלט. מעולם לא חגגתי את היום הולדת שלי עם מישהו שאהבתי, מעולם לא היה מישהו שהקדיש את כל כולו ליום הולדת שלי, ובפעם הראשונה שיש לי את זה, שיש לי מישהו להעביר איתו את כל היום הולדת שלי לגמרי, אני לא יכולה, הרי הוא בטח יהיה עסוק לגמרי בכל מה שקשור בנשף הזה. אבל אני לא מאשימה אותו.
אוף פתאום תפסה אותי תחושה שאני לא רוצה שיגיע היום הולדת שלי, למרות שדבר אחד שאיחלתי לעצמי שיקרה לי לפני היום הולדת ה22 שלי קרה, למצוא אהבת אמת, מישהו שיאהב אותי כמו שאני אוהבת אותו סוף סוף קרה. אני זוכרת את עצמי מגיל ארבע עשרה אני חושבת, הרי תמיד הייתי ילדה רומנטית חסרת תקנה שחיה בתוך סרטים ופנטזיות, תמיד בסרטים ימי הולדת היו ביג דיל, בימי הולדת היו קורים דברים מיוחדים כמו נשיקה ראשונה או הפעם הראשונה, הוא הפעם הראשונה שהדמויות בסרטים ההן מרגישות שהבחור שהן רוצות אוהב אותן, הפעם הראשונה שהוא מתייחס אליהן, תמיד יש איזה משהו שקורה. ומאז שאני זוכרת את עצמי אני תמיד חושבת שמשהו ביום הולדת שלי יקרה, ובכל פעם שלא היה קורה, הייתי אומרת אולי עד היום הולדת שלי שנה הבאה זה כן יקרה, וככה מצאתי את עצמי מיום הולדת ליום הולדת מקווה שמשהו ישתנה, שיהיה את הגבר שאני אוהבת לצידי מחזיק את ידי, מחבק אותי, ואומר כמה שהוא אוהב אותי.
זה מוזר לי שהשנה יש לי את זה, אבל השנה אני בוחרת שלא להנות מזה ביום הולדת שלי.
"תספיקי להכין משהו תוך ארבעה ימים?" אמה שואלת אותי בזמן ששקעתי למחשבות על היום הולדת שלי.
"כן אני יכולה לארגן לעצמי משהו אבל העניין הוא שאין לי כאן מכונת תפירה." אני מושכת בכתפיי.
"לך אין, אבל לי יש." אמה מחייכת והיא ניגשת שוב לאותו החדר משם הוציאה את השמלות והיא מוציאה לי מכונת תפירה ביתית של זינגר היא לא נראת חדשה אבל גם לא ישנה.
"יש לך מכונת תפירה?" אני שואלת כשאמה מתקרבת אלי.
"או אני לא משתמשת בה, העוזרות או מרגרט משתמשות בה כשהחייט שלנו לא נמצא." היא מסבירה. ברור.
"אבל את יכולה להשתמש בה." היא מוסיפה.
"אין לי כאן בדים. אני.. אני לא.." אני מתחילה לגמגם מרוב שהמחשבות קופצות לראשי, ואני מוצאת את עצמי במקום למצוא פתרונות כמו שבדרך כלל אני עושה, אני מוצאת רק בעיות.
"אני אגיד למרגרט שתיקח אותנו מחר לחנות בדים טובה כדי שתוכלי לקנות בדים לשמלה שתרצי לעשות, מה את אומרת? מרגרט מבינה בחנויות הבדים האלה." אני כל כך שמחה שאמה כאן כדי למצוא לי פתרונות בזמן שאני מבולבלת כל כך.
"אני לא יודעת מה להגיד."
"את לא צריכה להגיד כלום, רק להתחיל לפעול." אמה מחייכת ומניחה את מכונת התפירה על השולחן מעץ הלבן שנמצא בחדרה. "את יכולה לתפור את זה פה אם תרצי להסיח את דעתך מהירו." אמה מציעה, ואני חושבת שזה ההצעה הכי טובה שיכולתי לקבל, שגם לי יהיה מקום מפלט באחוזה הענקית הזו.
"דרך אגב מה קרה בניכם?" אמה שואלת אותי.
"רבנו... הוא... הוא יכול להיות לפעמים כל כך אידיוט. אני יודעת שהוא אחיך, אבל הוא מצליח לחרפן אותי." אני נאנחת.
"או אחי לא אחי, הירו אידיוט ללא ספק." היא צוחקת, אני צוחקת אחריה.
"טוב אני אתחיל להתלבש, תעזרי לי?" אמה שואלת אותי.
"ברור." אני אומרת, אמה לוקחת שמלה מהשמלות שהונחו על המיטה בעודי מסתכלת על הדיוקן שתלוי מעל המיטה שלה.
"זה הוא אם את שואלת." אמה אומרת כשהיא צועדת לכיוון החדר ארונות שלה אני חושבת שזה.
אני מסתכלת על אמה בשאלה.
"זה מי שסיפרתי לך צייר את זה... הבחור שויתרתי עליו למען המשפחה שלי." היא מאשרת את מה שחשבתי בראשי. הוא מוכשר מאוד כי הדיוקן הזה באמת מדהים להפליא. ואני יכולה לראות על אמה את הכאב שלה כשהיא מאשרת שזה אותו הבחור. היא עדיין אוהבת אותו, עדיין כואב לה, אפשר לראות את זה בבירור לגמרי. אני שולחת אל אמה חיוך קטן והיא מסתובבת לצעוד בחזרה למדוד את השמלה שבידה.

אני יושבת על קצה המיטה הענקית של אמה ומסתכלת על ובוחנת כל שמלה שהיא מודדת, אני מביעה את דעתי נותנת לה ביקורת כנה בנוגע לכל שמלה איך היא יושבת עליה ומה מחמיא לה יותר.
דפיקות נשמעות על דלת חדרה של אמה. אמה ניגשת לפתוח את הדלת כשהיא לבושה בשמלת ערב ארוכה בצבע ניוד עם עיטורי חרוזים מנצנצים כסופים שצמודה לגופה. מרגרט עומדת בפתח הדלת עם כיסוי שמלה גדול שכתוב עליו בענק את השם של דיור.
"השמלה שלי! תודה מרגרט." אמה מוחאת כף בידה, ולוקחת ממרגרט את השמלה שלה. "בבקשה מיס, יש עוד משהו שאת צריכה?" מרגרט שואלת אותה כשהיא מניחה את כף ידה על ידה השניה.
"מחר תפני לעצמך את הבוקר מרגרט, אנחנו נלך עם מריצה לקנות לה בדים שתעצב שמלת ערב לנשף." אמה אומרת ומביטה אלי ומחייכת. מרגרט מביטה אליי מפתח הדלת ומהנהנת כהסכמה אל אמה. "בוודאי מיס."
"אוקי אני אלך למדוד אותה, אני מקווה שהמידות מתאימות." אמה אומרת לעצמה וניגשת אל החדר בו החליפה את כל השמלות שלה. בזמן שאני מחכה שהיא תצא עם השמלה שלה מחשבות על הירו שוב תוקפות אותי, אני פותחת את הטלפון שלי אבל שום זכר להירו, הוא לא ניסה להתקשר או לשלוח לי הודעה, אני רוצה לעשות זאת אני אבל משהו בתוכי לא נותן לי להקיש על שמו כדי לשלוח לו הודעה או להתקשר.
אמה יוצאת עם השמלה שקיבלה והיא פשוט מדהימה, אין לי מילים איך שהשמלה הזו יושבת עליה בול, אמה לבושה בשמלת סאטן בצבע סגול לילך שסגורה מלפנים בצורת קולר וחושפת את כתפיה, השמלה ארוכה לכל אורך רגליה. בקולר יש עיטורי חרוזים בצבע סגול מעט כהה יותר מצבע הסגול של השמלה. השמלה צמודה על אמה ומדגישה בדיוק גופה הרזה.
"ואו." אני אומרת.
"אני גם חושבת! לגמרי ואו לא? את לא יודעת איך הייתי לחוצה שהיא לא תשב כמו שרציתי, אבל היא יושבת בול!" היא אומרת ועכשיו אני מבינה שכל המדידות שעשתה עד עכשיו היו לשווא.
"עכשיו נשארת את, אבל אל תדאגי אני אעזור לך ואבקש גם ממרגרט שתעזור לך בכל מה שתצטרכי בשביל לסיים את השמלה עד הנשף." אמה אומרת כשהיא חוזרת חזרה לחדר הלבשה שלה.
"אני מקווה שהירו הביא איתו טוקסידו, אני לא חושבת שראיתי אותו עם חליפה מאז שעזב את האחוזה." אמה צועקת לי מחדר ההלבשה, אני ראיתי אותו, פעם אחת, כשהתחפש לגטסבי בשבילי.
"ואני מקווה שהירו עוד רוצה שאבוא איתו בכלל לנשף." אני נעמדת וצוחקת, אני באמת מקווה שהעניינים בנינו יסתדרו עד הנשף. בכללי הייתי רוצה שהם יסתדרו כבר עכשיו.
"בטח שהוא רוצה, באמת מריצה מה קרה בניכם?" אמה שואלת אותי ויוצאת מהחדר כשהיא מסדרת את החולצה שלה בתוך החצאית שלה.
אני פולטת נשיפה ארוכה ולא מביטה באמה, אני משפילה את מבטי לריצפה. הייתי כל כך רוצה שאלי תיהייה איתי כאן עכשיו, אלי או מלודי. אני צריכה חברה, אני צריכה מישהו לשפוך לו את הלב כאן.
"מריצה אם יש משהו אחד שאפשר להגיד עליך זה שאת לא יודעת להסתיר את איך שאת מרגישה, קדימה תשפכי מה שיש לך להגיד." היא משלבת את ידיה בעודה ממתינה שאתחיל לדבר.
"תסמכי עלי מריצה, להחזיק בבטן לא יעזור לך בכלום, וגם אם הירו אח שלי אני לא שופטת, מניסיון אני אומרת לך תמיד עדיף להוציא הכל החוצה. " אמה אומרת בביטחון.
אני מגחכת לעצמי. "את יודעת, תמיד הייתי ילדה שמאמינה בנסיך על האביר על הסוס הלבן, תמיד חיפשתי אותו, תמיד דמיינתי אותו עם חיוך מושלם ועם העיניים המושלמות, מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד האמנתי בזה, הייתי חושבת שריאן גוסילנג יגיע לו משום מקום ויקח אותי יחד איתו לשקיעה, הייתי עד כדי כך ילדה מאמינה, מרוב שהאמנתי בזה כל כך מרוב שהכנסתי את עצמי כל כך לתוך הפנטזיה הזו, בתור ילדה או נערה הייתי הורסת לעצמי כל סיכוי לקשר, היה לי סוג של הרס עצמי כזה שמבלי לשים לב הייתי עושה דברים שהיו גורמים לכל מי שהייתי נמשכת אליו להתרחק ממני. גם כשהתבגרתי הייתי עושה את זה מבלי לשים לב, תמיד הייתי דרמטית, אחרי שנשבר לי הלב, אחרי שהבנתי שהייתי תלויה ברגשות של מישהו אחר בניתי סביבי חומות רק כדי לפרק את הפנטזיה הזו, להרוס אותה, לא נתתי לאף אחד לשבור את החומות שבניתי סביבי. עד שהגיע הירו ואיכשהו הוא הצליח לשבור את החומות האלה, פתאום הייתי מוצאת את עצמי מפנטזת שוב, הייתי מוצאת את עצמי מתרגשת שוב, הרגשה שנעלמה לי למשך כל כך הרבה זמן.
אבל הבנתי משהו בקשר שלי עם הירו, כשהתאהבתי בהירו, כשראיתי מה זו אהבה באמת, מה זה מערכת יחסים באמת, הבנתי שהרסתי לעצמי כל הזמן הזה כי... פחדתי. פחדתי מלהרוס לעצמי את הפנטזיה של הגבר המושלם, פחדתי להרוס לעצמי את מה שתמיד האמנתי בו, האהבה הזו של אושר ועושר עד עצם היום הזה, האהבה המושלמת הזו. עם הירו למרות שאני בטוחה שעשיתי המון דברים כדי להרוס את זה לפני שהכל התחיל, בסופו של דבר אנחנו יחד. אבל הפחד הזה עדיין קיים אצלי את מבינה? הוא מרתיע אותי, הוא מבעית אותי, אני לא יודעת איך להתמודד איתו, אני לא יודעת איך להתגבר על הפחד הזה. אני יודעת שסרט זה רק סרט רומנטי, וסיפור אהבה זה רק סיפור אהבה, אני יודעת שפנטזיה היא רק פנטזיה, אבל משהו בתוך תוכי לא מצליח לשחרר את הפחד הזה, משהו בתוך תוכי לא מצליח לקלוט את זה. אני מפחדת לקום יום אחד ולגלות שהכל היה בראש שלי, שהירו לא אוהב אותי כמו שחשבתי, שהאהבה שלי אל הירו לא מספיקה. הכל היה כל כך טוב בניו יורק לפני שהגענו, אבל כאן.. כאן הוא מרחיק אותי ממנו. אני מפחדת להישבר לרסיסים שוב."
אני לא מאמינה שאני מספרת לאמה את כל החששות שלי, אני מרגישה טיפשה אבל אני באמת הייתי צריכה לפרוק את זה. אני השתגעתי בתוך עצמי.
"מריצה אם את חושבת שאין בחורה שלא מאמינה בכל השטויות האלה של סרטים רומנטים או בתאוריה של הגבר המושלם את טועה, כל בחורה מאמינה ומקווה שזה יקרה לה, תמיד. יש כאלה שמאמינות יותר יש כאלה שמאמינות פחות, אבל אני מבטיחה לך כל אחת. אני כאן כדי להעיד על זה." אמה צועדת אלי ותופסת בכפות ידיי. "ואולי זה נכון הגבר המושלם לא קיים, כל הפנטזיות והסרטים האלה לא קיימים, אבל את זוכרת מה אמרת לי בדרך לתצוגת האופנה? בחיים יש שתי סוגי אנשים, אלה שבוחרים ואלה שבוחרים בשבילם. אז את צריכה להחליט, אם את בוחרת להתגבר על הפחד שלך, את צריכה להחליט מה זה הגבר המושלם בשבילך לא מה שכותבים אנשים בספרים או בסרטים, אלא מה שאת בוחרת. זה הבחירה שלך תמיד בסופו של דבר. נכון?" מסתבר שאני יודעת לתת עצות טובות כל כך לאנשים אחרים אבל כל מה שקשור אלי אני לא יודעת לייעץ לעצמי בכלל.
"ותוציאי לך מהראש שהירו לא אוהב אותך, אמרתי לך את זה כבר ואומר לך את זה שוב, הוא אוהב אותי. אני מכירה את אח שלי אומנם לא דיברנו יותר משתי דקות במשך חמש שנים, אבל אני ראיתי את הדרך בה הוא מסתכל עלייך, והלוואי הלוואי שמישהו יביט בי ככה. הוא מביט בך בהערצה, הוא משוגע עליך! תוציאי את הפחד הזה מהראש שלך כבר!" אמה אוחזת בכפות ידיי בחוזקה ומשחררת, היא הולכת לכיוון החלון של החדר שלה שמשקיף אל החצר האחורית שלהם.
"אל תוותרי על זה כמו שאני עשיתי, תהני מהאהבה שלך." היא אומרת והנימה של קולה נשמעת מתחרטת, לא הייתי רוצה להיות במצב של אמה לעולם.
"את צודקת." אני מהנהנת. " הלוואי והייתי יודעת איפה להתחיל לחפש אותו כדי לדבר איתו עכשיו." אני נאנחת.
"הוא בחצר." אמה אומרת.
"איך את יודעת?" אני שואלת.
"אני רואה אותו, הוא רץ." היא אומרת, הירו רץ? ממתי הירו יוצא לרוץ?
אני מתקדמת לכיוון החלון ומביטה דרך החלון ואכן רואה את הירו רץ בלי חולצה ובמכנסיים קצרים. הוא כל כך סקסי למרות שהוא לא מתאמן עדיין יש לו שרירי בטן בולטים.
"נו למה את מחכה? תלכי " אמה אומרת ומוציאה אותי מהבהייה בהירו.
"תודה אמה." אני מחייכת אליה, אמה מחזירה לי חיוך מתוק, ואני יוצאת מהחדר של אמה. הלוואי והייתי יכולה לעשות משהו כדי להקל על הכאב של אמה.

אחרי שהתהלכתי לי באחוזה הענקית הזו תוך כדי שאני מנסה למצוא את הדרך ליציאה האחורית, ובעזרת אחת העוזרות כאן סוף סוף מצאתי את הדלת שמובילה לחצר האחורית. אני כבר כמה ימים כאן בבית הזה ועדיין לא הצלחתי להתמצאות כאן.
אני הולכת בצעדים קטנים לכיוונו של הירו שרץ במעגלים סביב הבריכה הגדולה שבחצר האחורית, אני מתקדמת ומתקדמת, רואה שהוא מזיע, הגבר שלי כל כך סקסי בזיעה הזו. הוא אכן הגבר המושלם שלי, למה אני מנסה להתעקש שלא? למה אני מנסה להרוס לעצמי? הרי כל כך טוב לי איתו, אני אוהבת אותו כל כך, אז למה אני לא מפסיקה עם ההרס העצמי הזה?
הירו קולט אותי ונעצר, הוא מניח את ידיו על מותניו ומסדיר את נשימתו, בעודי ממשיכה להתקרב אליו, הוא צועד אלי עוד כמה צעדים עד שאנחנו כבר קרובים מספיק.
"היי.." אני אומרת, מביטה בעיניו.

"היי." הוא אומר עדיין מתנשף. יש שתיקה בנינו.
"אני מצטער/ת" אנחנו אומרים ביחד. אני צוחקת וגם הוא.
"אני אוהב אותך. אני מצטער." הירו אומר מביט בעיניי ואני יכולה לראות שעיניו שוב זוהרות ובורקות, עיניו הירוקות שאני כל כך אוהבת שוב נמצאות שם.
"אני מצטערת גם הירו, אני יודעת שאני יכולה להיות מעיקה ומעצבנת עם כל השאלות שלי, אבל אני עושה את זה רק כי אני אוהבת אותך." אני אומרת, מביטה בעיניו ונושכת את שפתיי.
"אני יודע בייב." הירו נאנח. "אני פאקינג יודע. " הוא מרים את ידיו ומושך את שערו שמטפטף מעט זיעה לאחור.
הירו מתיישב על הדשא, תופס בברכיו ופולט עוד נשיפה ארוכה.
"מה יש?" אני שואלת ומתיישבת מולו.
"אני חשבתי.. פאק אני חשבתי שאם לא אדבר על זה, שאם אעלים את זה מאיתנו אולי זה לא יהיה אמיתי, אולי זה לא... פאק." הירו מוריד את ראשו.
"תדבר על מה? מה יעלם?" אני שואלת מבולבלת, הירו מרים את ראשו אלי ומביט בי.
"לא נותר לי ברירה, אם חשבתי בכל העשר שנים המזדיינות האלה שיש לי אפשרות בחירה אם בעולם המוזיקה או במשפחה שלי טעיתי. תמיד הייתי בובה של אבא שלי מריצה, וג'ון המזדיין היה פונה אליו בכל פעם שמשהו היה קורה איתי, בסופו של דבר אבא שלי רק חיכה לרגע הנכון כדי לשלוף אותי מהעולם שלי לעולם שלו. והוא לא הותיר לי שום ברירה, לעזאזל. " הירו אומר ואני יכולה לראות דמעות שמציפות את עיניו של הירו, הגבר שלי בוכה? שוב? לונדון הזו רק עושה לנו רע.
"אני הולך לקבל את התואר ולהיות היורש של אבא שלי מריצה. אחרת הוא יהרוס אותי באמת, הוא יודע על הכל, על כל התקופה המכוערת שלי הוא יודע כל מה שעשיתי הוא יודע מי הייתי באמת, הוא וג'ון פעלו מאחורי הגב שלי כדי לנקות את השטח, אפילו סטייסי היא לא זו שסידרה לי את המכון גמילה, אפילו היא עזרה לאבא שלי מבלי לדעת. אבא שלי עשה הכל מריצה, אני הייתי פאקינג הבובה שלו כל הזמן הזה. הוא נשבע לי שהוא יפרסם את כל הדברים האלה, הוא יוציא הכל לתקשורת המזדיינת, הוא יהרוס את השם שלי לגמרי שלא ישאר לי מעריצים, שלא ישאר לי אנשים בחיים, לא ישאר לי אותך. מריצה אני... בתקופה הזו הייתי מישהו גרוע בהרבה ממה שהכרת אותי, עשיתי דברים שאני מתבייש בהם כל כך. ואם הכל יצא לתקשורת אני גמור. לא ישאר לי קריירה ככה או ככה, לא נותרה לי שום ברירה אלא לקבל את התואר." הירו אומר ודמעות זולגות מעיניו, ואני מרגישה דמעות שמציפות גם אותי, איך אבא של הירו יכול לעשות לו את זה? לא אכפת לי מה הירו עשה לפני שהכרנו לא אכפת לי מה הוא היה, אני יודעת מי הוא עכשיו ומה הוא עושה עכשיו, אני יודעת מי זה הירו שתורם תומך ומעודד ילדים יתומים, הירו שאוהב ללא גבולות, הירו שיתן הכל בשביל אנשים שהוא אוהב, אומנם זה מעט, אבל אני יודעת את זה.
"זה כל כך נורא להיות לורד?" אני שואלת בתמימות לא יודעת מה לענות.
"את לא מבינה מריצה... אם אהיה לורד ... אם תשארי איתי... לא תוכלי להגשים את החלום שלך, לא תוכלי להיות המעצבת אופנה שאת כל כך רוצה להיות. ואני לא יכול לעשות לך את זה, אני לא יכול להרוס לך את החלום שלך, אני לא רוצה להיות זה שבגללו לא הצלחת להגשים את החלום שלך. אני ואת.. לא יכולים להמשיך להיות ביחד." הירו אומר והאסימון נופל לי, ואז אני קולטת שעכשיו אני צריכה לבחור, בין אהבת האמת שלי, בין אהבת חיי, לחלום חיי. איך אפשר לבחור דבר כזה? איך אפשר לאבד כל אחד מהדברים האלה?
אני מסתכלת על הירו לא יודעת מה להגיד.
"פאקקקקק" הירו צועק ומסתכל לשמיים. אני מתעוררת על עצמי ונזכרת שבסופו של דבר הכל הרי חולף לא? תמיד הכל מסתדר.
"היי הירו היי, תסתכל עלי." אני מבקשת אוחזת בפניו ומביטה עמוק בתוך עיניו הדומעות.
"תמיד פרצה, תמיד יש דרך לסדר את הדברים, אני מבטיחה לך שאנחנו נצליח למצוא דרך. אני לא מתכוונת לוותר עליך זוכר? אנחנו ביחד בזה." אני אומרת מנסה להסיר מהירו את כל דאגותיו ותוך כדי גם את דאגותיי.
"אני אוהבת אותך." אני אומרת, אני נצמדת אל הירו ומנשקת אותו, לא אכפת לי שהוא מזיע, לא אכפת לי שמישהו יכול לראות אותנו, אני מנשקת את הירו בכל מאודי, הירו מניח את ידו על הלחי שלי ומנשק אותי חזרה, מצמיד אותי אליו יותר, אני מפשקת את רגליי ועולה עליו. אני מרגישה את גופי מתחמם תחת מגעו ונשיקתו החמימה והרטובה של הירו. הירו מכניס את לשונו לפי, אני מרגישה את הטעם המתוק ואת הפחד שלו. אני אוחזת בשערו הלח של הירו ומושכת לאחור קלות .
אני מרגישה איך הירו מתקשח מתחתיי, וזה גורם לכל גופי לבעור מרוב תשוקה אליו.
"אני אוהב אותך." הירו אומר לנשיקה שלנו.
"בוא נשכח מהכל היום, בוא רק נאהב היום ונתעסק בהכל מחר." אני מבקשת ממנו, מביטה בו, עכשיו בשבילו, אני רוצה רק להתעסק באהבה שלנו היום.
הירו מביט בי במבטו האפל, הוא מנשק את תנוך האוזן שלי ומושך בשיניו, הוא קם על רגליו ומרים אותי איתו, הוא אוחז בי ולא נותן לי לרדת. למרות שאני מנסה לרדת, הוא לא נותן לי, אני נלחמת בו וצוחקת בעודו לא משחרר את אחיזתו בי וצוחק גם אחרי. אנחנו מביטים שוב אחת בשני, אני מוחה את דמעותיו של הגבר שלי מפניו.
"תן לי לרדת." אני צוחקת.
"לא. אני לוקח אותך לחדר בייב." הוא מנשק את הלחי שלי ומתחיל להתקדם לכיוון הכניסה לאחוזה.
אם עד עכשיו התביישתי מהאחוזה, עכשיו לא אכפת לי כבר, אבא שלו נוראי אם הוא מוכן להעביר את הבן שלו אומללות כזו, ואני מפסיקה לתת לו דין וחשבון, לכל המשפחה הזו.
"ממתי אתה רץ בכלל?" אני שואלת אותו כשאני כורכת את זרעותיי סביב צווארו.
"טוב בדרך כלל אני עושה ספורט אחר בייב, אני תמיד מעדיף את הספורט איתך." הוא צוחק ואני צוחקת אחריו.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
יאו מהמם! אפשר המשך??
הגב
דווח
guest
מתי המשך?
הגב
דווח
guest
מושלם! חד משמעית! אפשר בבקשה גם עכשיו פרק מהר?
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 6 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
לילה אחד
לילה אחד
מאת: imagine me
לא הכל שחור לבן - פרק 9
לא הכל שחור לבן - פרק 9
מאת: V .V
סיפורי אלף לילה ולילה
סיפורי אלף לילה ולילה
מאת: איש המגבעת
להעניק חיים בפעם השנייה
להעניק חיים בפעם השנייה
מאת: איב ...
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D