כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

אולי 7 - בבית שלה

אני מתרגש ומבולבל; מי היא? מי אני? מה זה היה?

"היי מה קורה?", אני שולח הודעה בשבת בבוקר.

"היי בסדר
אתה בא היום?"

"כן בטח
מתי לבוא?"

"באחת זה טוב?"

"מעולה
לאן להגיע.. ?", אני שואל במבוכה; נהיה כה טבעי לנו לדבר בהודעות, שהרגיש לי מוזר לשאול זאת. כמו שהייתי שואל את אחי איפה הוא גר.

"כליל החורש 13", היא עונה.

"מעולה
נתראה עוד מעט :)",
אני עונה בזהירות - אין לי שמץ של מושג למה היא מתכוונת - או מה נעשה. זה מרגש ומלחיץ בו זמנית, ובעודי הולך ברחוב המוכר אל ביתה, הלחץ עולה על ההתרגשות.

מדוע הכנסתי את עצמי לזה בכלל? למה לא יכולתי פשוט להתרכז בלימודים? זה וודאי עוד יתנקם בי. אני משפיל מבט אל חולצתי החומה, ומכנסי הג'ינס המשופשפים. השעה שביליתי מול הארון לא עזרה לי כהוא זה.

אני נעצר מול דלת ביתה הלבנה, מצידי כרי דשא. אני לוקח נשימה עמוקה ועוצם את עיניי לרגע;

מה שבא בקלות הולך בקלות.

אני נושף החוצה ברעד

אני מושך בכתפיי
ודופק בדלת.

"כן?", אני שומע את קולה השקט.

הדלת נפתחת.

"שלום", היא קוראת אליי בחיוך, לבושה בגופייה אדומה ומכנסי ג'ינס.

"שלום", אני מנופף במבוכה. אני מביט בחטף בצבעיו הבהירים, הרגועים של הבית. בחלקת הדשא הירוקה הקטנה שמבעד לחלון הסלון.

לפתע משהו לבן קופץ עליי, ואני נרתע לאחור בבהלה.

"נונו, בוא אליי", היא קוראת בשקט. להפתעתי, גוש הפרווה הלבן מאבד בי עניין מיד. אני מבין אותו; ידה המלטפת עדיפה על מכנסי הג'ינס הקשים שלי.

היא מסמנת לי לבוא אחריה. אנו הולכים עד סוף המסדרון, נכנסים בדלת העץ שבקצהו.

החדר שלה.

עיניי מרפרפות עליו במבוכה, נמנעות מלחדור לפרטיותה; ארון עץ בהיר, שולחן עגול קטן, ומיטה צחורה ורחבה שתופסת את רוב החדר.

היא מסמנת לי, ואנו מתיישבים על המיטה זה לצד זו.
'מה שלומך?'
'בסדר, שורד בינתיים את הלימודים..'

...

כך אנו מנסים לשוחח, נזהרים שלא לקרוע את חוט המחשבה השברירי. שלא לחשוף יותר מדי, שלא להגיד דבר שאינו נכון.

אני מספר על אימוני בקרב מגע. היא מספרת שהיא רקדנית. "עומדים כך, שרגל אחת כפופה לפנים, והיד הקדמית מורמית ומגינה על הפנים..", אני מראה לה בהתלהבות.

היא ממהר לחקות אותי - בהצלחה יתרה.

"יפה מאוד! את לומדת מהר", אני קורא אליה בחיוך.

היא משיבה לי בחיוך רחב משלה, ומראה לי כיצד לבצע עמידה שלישית;
"האיזון מגיע מהבטן התחתונה. תתרכז בנקודה אחת ותנסה לנשום עמוקנו ולהישאר יציב..", היא מסבירה לי, מדגימה בנקל עמידה בלתי אפשרית, בה כפות הרגליים מסובבות פנימה בזווית מכאיבה.

אני לא יכול שלא להביט בה בהשתאות, ברגליה היציבות, חזה המתוח, ראשה הזקוף..

היא שמה לב למבטי, וסומק עולה בפניה. אני משפיל מבט במבוכה, מתיישב בחזרה על המיטה.

...

"סופי, הוא יצטרף אלינו לארוחת צהריים?", אימא מתפרצת לחדר, בוחנת אותי מבעד למשקפיה העגולות. לסתה של סופי נקפצית; היא מביטה על הקיר בדממה חותכת.

ואני תקוע בלב הסערה, חסר ניסיון ואובד עצות;
"אשמח להצטרף. תודה רבה על ההזמנה", עשיתי מה שהרגשתי שמצופה ממני.

"מצויין! אז סופי, תוכלי לבוא לעזור לי לסדר את השולחן?", קראה אימה בפסקנות ויצאה מן החדר.

סופי קמה מהמיטה, חלפה על פניי ויצאה מן החדר מבלי להביט לאחור.

וכך נותרתי לבדי.

בלעתי את רוקי.

המועקה נעשתה בלתי נסבלית, והחלטתי לפלוש חזרה לסלון.

"הו מצויין, בדיוק בזמן!", קראה אליי אימה בחיוך, מחווה בידיה אל שולחן המטבח העמוס כל טוב.
התיישבתי לשולחן.
היא התיישבה בפינה לשמאלי.
אחרינו התיישבו בני משפחתה; אימא ואביה עם שיערו הקצר המאפיר, אחותה הג'ינג'ית עם חיוכה הערמומי ואחיה בעל המבט העמוק, החושב.

"טוב, אז בתיאבון", קראתי בהיסוס.

"בתיאבון!", קראו כולם יחד והחלו להעביר מיד ליד את קערות הסלטים, את הבטטה, ואת מגש השניצלים.
בעודי לוקח לי מכל הטוב הזה - ומקווה בכל ליבי שהכמות שאני שם בצלחתי מראה כבוד ופירגון מצד אחד, ולא גרגרנות מצד שני -

בעודי משתתף בשיחה על סרטים, סיפורים וקטעים משפחתיים כמיטב יכולתי -

אני שם לב, ומרגיש שקיבלתי אגרוף בבטן;

היא היחידה שלא דיברה. לא בהכנות, לא בזמן הארוחה.
אפילו לא לאחריה, כשהיא עוזרת להוריה בעוד אני מועבר לסלון ומשוחח עם אחיה.

או לפחות מנסה.

היא שבה אליי מקץ סידור וניקיון הארוחה. עיניה השחורות נעוצות בנקודה רחוקה ממני מספיק בכדי לנתק מגע, אך קרובה מספיק בכדי שצמרמורת תעלה במעלה גבי.

"טוב, אני צריכה להתארגן לעבודה מחר.", היא מודיעה לי ומשלבת את ידיה.

"האמת שגם אני, לקראת הלימודים מחר..", אני משפשף את ראשי במבוכה.

היא ניגשת הישר לדלת הבית, פותחת אותה לרווחה.

"להתראות", היא קוראת אליי בחצי חיוך עקמומי, אבל אני מעריך את המאמץ.

"ביי, נתראה שב..", אני מתחיל לומר -

אולם הדלת נטרקת מאחורי גבי.

אני נאנח, מושך בכתפיי,

ומתחיל לרוץ בחזרה לביתי,

לא יכול שלא לתהות,

האם זה נגמר.. ?

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Carmel Levy עקוב אחר Carmel
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Carmel Levy
חקיין
חקיין
מאת: Carmel Levy
להאמין
להאמין
מאת: Carmel Levy
אני הולך
אני הולך
מאת: Carmel Levy
ספר לי סיפור
ספר לי סיפור
מאת: Carmel Levy
ילדות
בסוף מתרגלים להכל
בסוף מתרגלים להכל
מאת: Asaf Goldstein
ואז את הגעת
ואז את הגעת
מאת: אתי בן ארויה
"מה ... בתולה"
"מה ... בתולה"
מאת: דפנה דניאל
טלפון ציבורי,
טלפון ציבורי,
מאת: someone else
סיפורים אחרונים
אובססיבי
אובססיבי
מאת: A &A
ליבי - פרק 18
ליבי - פרק 18
מאת: כותבת אנונימית
משפחת חרוזוני
משפחת חרוזוני
מאת: Gilead Nevo
מילה של גבר
מילה של גבר
מאת: Yuval V
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema