כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ההתנגשות הסופית חלק 11

אף אחד לא מכיר אותך בייבי בדרך שאני

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

*******
מריצה
הגעתי למקום המחבוא של הירו, אני על הגג הריק, שוכבת על הריצפה ומסתכלת על השמיים, חושבת עם עצמי, מה אם הירו באמת לא רוצה לשנות את החלק הזה בחייו, אולי הוא מעדיף להיות לבד כמו שתמיד היה? להסתדר לבד? מה אם הוא לא צריך אותי כמו שהיה אומר שצריך.. אולי מאז שהגענו לכאן הכל השתנה? אני כבר לא יודעת.
אני פותחת את הטלפון שלי ומוצאת את עצמי מחייגת לאמא שלי בפייסטיים. אחרי כמה צלצולים היא עונה לי. "מריצה! יפה שלי, מה העניינים איך לונדון?" היא ישר שואלת בהתלהבות, אמא שלי בטי נראת כמו תמיד, נראת מאושרת לה שם בישראל.
"בסדר אמא, התגעגעתי אלייך." אני אומרת ונאנחת, מנסה להחזיק את הדמעות, כל כך הייתי רוצה עכשיו להיות עם אמא שלי שתחבק אותי, ולראות ביחד את הסרט ארוס בהשאלה, הסרט האהוב עלינו.
אולי אני כן ילדה קטנה שצריכה את אמא שלה? אולי הירו צודק?
"גם אני, גם אני, לא מפסיקים לדבר פה עליך בכל ערוצי הבידור על כך שאת חברה של הירו הזה, מתי אני ואבא נכיר אותו כמו שצריך כבר?" אמא שלי צוחקת. הרי בפעם היחידה שהם הכירו אותו הם לא ידעו דבר על מה שקורה בנינו.
אני מנסה לצחוק גם אבל לא מצליחה.
"מריצוש שלי? את בסדר? מה יש תספרי לי." אמא שלי מיד קוראת אותי, או שרציתי שתקרא אותי יותר נכון.
"אמא... את חושבת שטעיתי?" אני שואלת כשדמעות מציפות את עיניי, אני צריכה את אמא שלי שתייעץ לי עכשיו.
"למה את מתכוונת חמודה שלי?" היא שואלת אותי.
"אני לא יודעת אם בחרתי נכון אמא, ו... אני מפחדת..." הדמעות יורדות להן מעצמן.
"מפחדת ממה? " אמא שלי נשמעת מודאגת.
"מפחדת להיפגע אמא, אני התאהבתי כל כך ואני מפחדת שזה לא מה שחשבתי שזה, ברגע ששני הצדדים מאוהבים זה לא אמור להיות קל? זה לא אמור להיות פשוט? הייתי רגילה כל כך הרבה זמן להיות הצד היחידי שרוצה, שאוהב, תמיד זה היה נשמע לי שברגע ששני הצדדים מאוהבים, ששני הצדדים יחד שום דבר לא יכול לעצור את האהבה, שהכל צריך להיות מושלם, אבל מה אם זה לא מושלם? אנחנו רבים ולא תמיד מסתדרים, אני מפחדת ששוב פינטזתי כל כך גבוה ואני עומדת להתרסק." אני שופכת לאמא שלי את הדברים שיושבים לי על הלב.
"אוי חמודה שלי... אהבה באה בכל כך הרבה צורות, היא אף פעם לא אמורה להיות מושלמת, תמיד יש ריבים ורגעים שבהם לא מסתדרים, בחייך לא שמעת את כמות הפעמים שאני ואבא שלך רבנו? זה בסדר יפתי, ככה זה באהבה, אהבה היא לא משהו שאפשר להסביר אותו, אין לה מדע, אין לה חוקים, את כותבת את החוקים שלה, את ומי שאת בוחרת לאהוב, שניכם ביחד כותבים את החוקים שלכם, את האהבה שלכם. אל תלחצי מזה שאתם לא מסתדרים קצת, זה גם יכול לקרות וזה תמיד יוביל לשני דברים או לסוף מערכת היחסים או שהוא רק יעצים ויחזק אותה יותר. מריצה יפה שלי, את צעירה, את צריכה להתנסות ולא לתת לפחד לשתק אותך, זה בסדר לפחד אבל שהוא לא ימנע ממך לעשות את הדברים להפך, שהוא יניע אותך, זוכרת שאני תמיד אומרת את זה?" אמא שלי שואלת בעודי מהנהנת ומנגבת את הדמעות שיורדות לי.
"זה בסדר שאת מנסה, ככה את תלמדי. ושאלת אותי אם אני חושבת שטעית? ובכן.. רק את יכולה לדעת את זה חמודה שלי, תקשיבי למה שהלב שלך אומר לך. את מרגישה שטעית כשאת חושבת על הירו?" אמא שלי שואלת אותי. ואם אני מקשיבה ללב שלי, אני יודעת שלא, לא טעיתי. אני אוהבת את הירו בכל מאודי, העניין הוא שאני פוחדת.
אני מהנהנת לא עם ראשי לאמא שלי.
"אז הינה לך כבר אחת מהתשובות, ושוב חמודה שלי, אהבה היא תמיד עליות וירידות, יום של פרחים ואחריו יום של קוצים, אבל זה לא משנה כל עוד האהבה נמצאת שם, כל עוד טוב לך, כל עוד את מאושרת. את מאושרת איתו?" אמא שלי שואלת.
"מאוד." אני עונה בלי לחשוב פעמיים.
"אז הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה לך." אמא שלי אומרת בנימה מרגיעה, היא מסתכלת עלי דרך הטלפון, ואני יכולה לראות דרך המסך כמה היא רוצה לחבק אותי, באותה המידה אני רוצה לחבק אותה כל כך.
"תודה אמא." אני אומרת ומוחה את הדמעה האחרונה.
"עכשיו תהני מהזמן שלך, בלונדון, תהני מכל רגע ורגע, תלכי אליו תדברי על העניינים, תנסי להתגבר על המכשולים שלכם." אמא שלי מציעה, אבל אני לא יודעת אם אני מסוגלת לדבר עכשיו עם הירו, אם אני מסוגלת להסתכל בעיניו, עיניו היו כל כך כבויות כשרבנו קודם בחדר שלו, עיניו הירוקות הזוהרות, הבורקות, הכובשות שהיו כשהסתכלתי עליו הבוקר נעלמו כהרף עין.

אחרי השיחה עם אמא שלי הבטתי עוד כמה רגעים לכיוון השמיים, הבטתי בשמיים, עד שעיניי נעצמו ושוב הכנסתי את עצמי לחלום בהקיץ. משום מה דמיינתי את החתונה שלי ושל הירו, חלמתי שהוא שר לי את השיר שכתב לי בחתונה, בזמן שאנחנו רוקדים סלואו. אני לבושה בשמלת כלה לבנה נפוחה, הירו בטוקסידו שחור, הוא אוחז בי סביב מותניי, אני כורכת את זרעותיי סביב צווארו, שנינו רוקדים צמוד למילות השיר שלו, כשכולם מסביב מסתכלים עלינו.
אני לא מרגישה כרגע שעשיתי טעות עם הירו, אבל אני מפחדת שיגיע היום שארגיש שעשיתי טעות. היה כל כך קל רק לפנטז ולחלום בהקיץ על כל אותם רגעים שאני חווה עכשיו, זה היה פשוט כי כל מה שהייתי צריכה לעשות כדי שזה יעלם זה לפקוח את עיניי. אבל כשזה אמיתי, שזה מולי אני נרתעת, זה מפחיד אותי. בגלל זה תמיד הייתי הורסת לעצמי פעם כל סיכוי שהיה לי כדי שהחלום, שהפנטזיה יהפכו למציאות. אני לא יודעת למה הייתי עושה את זה, אני לא יודעת למה היה לי ההרס העצמי הזה, אני לא באמת לא יודעת. כנראה שפחדתי, פחדתי לגלות שהכל זה רק פנטזיות וחלומות ושקרים ושום דבר לא דומה מזה למציאות, אבל משום מה כשהכרתי את הירו זה לא היה ככה. כמובן שפחדתי, כמובן שההרס העצמי הזה הגיע, אבל משום מה אני הצלחתי להתעלות על עצמי. אולי אהבתי את הירו כל כך מההתחלה? אולי האמנתי באמת מההתחלה בשנינו? אני לא יודעת מה היה ההבדל, אבל עם הירו הכל הרגיש לי יותר מחלום או סתם פנטזיה.
אני צריכה לדבר עם הירו, אני צריכה שנסדר את הדברים, אני לא רוצה להמשיך להיות מרוחקת ממנו ככה. זה לא מרגיש נכון, אני מרגישה שלהיות לצידו, שלהיות איתו, קרובה אליו זה מה שנכון.
אני קמה על רגליי, וחוזרת חזרה בזריזות אל המסדרון. אני הולכת מהר לכיוון חדרו של הירו כדי לא להיתקל באף אחד. מה שחסר לי להתקל בסבתא שלו או גרוע ממנה אביו.
אני מסתכלת על רגליי הצועדות בזריזות ופתאום אני מרגישה דמות שנתקלת בי.
"או סליחה." אני אומרת, אני רואה את אדם מולי, לבוש הפעם בחליפה קומפלט.
"תסלחי לי את. הכל בסדר?" הוא שואל אותי, הוא מביט בי במבט קצת מרחם, כנראה שפניי עדיין אדומות מהבכי. אני מאמינה שפניי השאירו סימנים שבכיתי.
"אני בסדר, תודה." אני אומרת ומגייסת את כל הכוח שלי כדי לחייך.
"זה לא נראה ככה, תני לי לנחש, בן דוד שלי?" הוא שואל אותי, אני לא יודעת למה אבל משום מה אני מהנהנת.
"את רוצה לספר לי?" הוא שואל אותי כשאני משפילה את מבטי לריצפה.
"אני בסדר באמת, זה סתם משהו זה יעבור."
"אני יודע מה יעזור לך להעביר את זה." אדם מחייך ואני מרימה את ראשי מסתכלת על אדם בסימן שאלה למה הוא מתכוון.

אני מוצאת את עצמי עם אדם במטבח, אני לא יודעת אם אני כאן רק כדי להתחמק מהשיחה עם הירו שאני צריכה לעשות או כי הרגשתי לא נעים לסרב להצעתו של אדם.
אדם מכין לנו תה, מה שמוזר כי כמו שזה היה נראה ביום שהכרתי אותו שהוא מבקש כל דבר מעוזרות הבית שיעשו בשבילו. אני יושבת בפינת האוכל של עובדי משק הבית ומביטה בו מחמם את הקומקום על הגז.
"אם יש משהו שלמדתי מסבתא שלי זה שתה מעביר הכל." אדם מסתובב אלי בזמן שמחכה שהקומקום ירתח.
"גם כאבים שבתוך הלב." הוא אומר בנימה מנחמת. אני מקווה שבאמת התה הזה יעביר כל כאב אפשרי וכל מחשבה לא רצויה אפשרית.
"תודה שאתה נחמד אלי." אני אומרת.
"טוב בואי נגיד שבפעם הראשונה שנפגשנו לא הייתי כל כך נחמד, אני צריך לפצות אותך על זה." הוא צוחק, אני צוחקת אחריו.
הקומקום משמיע קולות של רתיחה, אדם סוגר את הגז ומוציא שני ספלים עם צלוחיות תואמות ומניח על השולחן. הוא מוזג קודם לי את התה ואז לספל שלו, מניח את הקומקום על השולחן ומתיישב.
"תגידי לי איך יצא" הוא אומר בזמן שהוא מביט בי ממתין שאלגום מהתה.
אני תופסת באוזן ספל התה, ולוקחת לגימה קטנה מהתה.
"טעים מאוד. סבתא שלכם לימדה אותך את זה?" אני שואלת.
"שלכם?" הוא שואל מבולבל מה שגורם גם לי לבלבול.
"כן.. סבתא שלך ושל הירו." אני מסבירה את עצמי.
"אוו.. לא היא לא סבתא שלי. אני בן דוד של הירו מצד אמא שלו ליז." אדם מגחך.
"לא ידעתי, תמיד חשבתי שאתה מהצד של ויליאם, הרי הוא רצה שתיהיה היורש שלו במקום הירו לא?" אני שואלת כשאדם לוגם מהתה שלו.
"נכון, הוא באמת רצה, ואני מקווה שהוא ירצה עדיין אם הירו לא ירצה את התואר שלו. ויליאם וליז גידלו אותי מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד אהבתי את כל הדברים הקשורים במשפחת המלוכה, ידעתי תמיד שאני ארצה להמשיך את המסורת הזו. גם אם המשפחה הזו לא קשורה אלי בדם, הרי ליז לא הייתה בת מלוכה לפני שנישאה לווילאם." אדם מספר לי, לפחות מישהו שמוכן לספר ולדבר על העבר.
"איפה ההורים שלך אם אפשר לשאול?" אני מביטה באדם בחשש מקווה שהוא לא יגיב כמו שהירו בדרך כלל מגיב לשאלות שלי.
"זה בסדר. הם מתו בתאונת דרכים שהייתי בן ארבע בערך." הוא מספר, ולי כואב לשמוע את זה.
"אה. אני מצטערת לשמוע." אני אומרת.
"זה בסדר עבר זמן, מאז ליז לקחה אותי תחת חסותה, ויליאם והיא גידלו אותי כמו הבן שלהם, למרות שאמה והירו מעולם לא התייחסו אלי כמו אח שלהם. " אדם מספר, נשמע שהוא פגוע מהם.
"נראה שכל מי שנמצא כאן לא עבר חיים קלים." אני אומרת ומניחה את ידיי על השולחן.
"כולם כאן עם סיפורים, אבל כל אחד מצליח לעבור את המכשולים שלו בסופו של דבר." אדם מחייך אלי.
"וגם את תעברי את שלך." הוא מבטיח לי ומניח את ידו על שלי, אוחז אותה. אני מביטה בידו שמונחת על שלי, אני מרגישה פחות בנוח בדרך שבה הוא הניח את ידו על שלי אבל אני רק מחייכת אליו.
"מה את פאקינג עושה איתו?" קולו של הירו צץ משום מקום, אני מרימה את ראשי ורואה את הירו עומד מאחורי אדם. אני מהר מוציאה את ידי שמתחת לידו של אדם ואני יכולה לראות שהירו קלט את הסיטואציה.
"אנחנו רק.. דיברנו." אני אומרת.
"אדם תתחפף מפה אני רוצה לדבר עם מריצה." הירו תוקף אותו.
"תבקש ממני יפה, אתה לא תדבר אלי כמו שאתה מדבר לכל העולם." אדם לא נשאר חייב להירו.
"אל תזיין לי את השכל." הירו פולט לאדם בכעס.
אדם מניע את ראשו מצד לצד ופולט נשיפה. "בהצלחה איתו." הוא מפנה את ראשו אלי ומרים את ידיו בכניעה ויוצא מהמטבח משאיר אותי ואת הירו לבד.
אני מסתכלת על אדם יוצא מהמטבח והירו ממשיך להביט בי במבט כועס. אני שונאת את המבט הזה.
"אתה חייב להפסיק להיות כזה גס רוח." אני משלבת את ידיי וקמה מהכיסא שלי.
"אה אז את עכשיו מגנה על המזדיין הזה?" הירו תוקף אותי.
"אני לא מגנה עליו אני מדברת עליך." אני מנסה להישאר רגועה, לקח לי זמן להירגע מסערת הרגשות שלי ואני לא רוצה לחזור לשם, נראה שהירו לא רגוע בכלל לעומתי.
"מה עשית איתו כאן בכלל? למה את פאקינג מדברת איתו?" הירו מושך את שערו לאחור.
"דיברנו. הוא סיפר לי דברים, מה שאתה לעומתו מתחמק לעשות." אני רוטנת.
"פאק מריצה אל תדברי איתו." הירו תופס את קו הלסת שלו והטבעות שעל אצבעותיו בולטות לתוך עיניי.
"במקום להגיד לי מה לעשות אתה לא חושב שכדאי שנסדר את הדברים בנינו?!" אני מתחילה להתעצבן, הוא מרתיח אותי! הוא באמת מצליח לגרום לי לאבד עשתונות בתוך עצמי.
"אני פאקינג רציתי לעשות את זה עד שראיתי אותך כאן עם המזדיין הזה, אבל עכשיו, פאקינג לא מתחשק לי." הירו מתלהם, עיניו זועמות, הוא עצבני, אני שוב עצבנית, שוב הגענו לעוד ריב שמתלקח ומתלקח. הירו לוקח את רגליו ויוצא מהמטבח, משאיר אותי לבד.

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מדהים! איזה כיף שהמשכת מהר! תוכלי בבקשה גם עכשיו לעלות מהר?
הגב
דווח
Rina Gidoni
Rina Gidoni
הירו הפכפך כבר עדיף אדם
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
דייי איזה זיפט הוא! מסכנה מריצה, מותק. תמשיכי מהר פלייזז
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 16
ההתנגשות השניה חלק 16
מאת: Miss D
ההתנגשות הסופית חלק 21
ההתנגשות הסופית חלק 21
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
גלי, קחי מספר.
גלי, קחי מספר.
מאת: gali the first
perfect imperfections
perfect imperfections
מאת: No Name Needed .
perfect imperfections
perfect imperfections
מאת: No Name Needed .
עם הזין ביד
עם הזין ביד
מאת: מישהי .