כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

נימי- פרק אחרון

"בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו."

30

הדשא הירוק והמלבב בשכונה שלי הפך להיות מקום המפלטים שלי. פתאום גם אחותי לא הולכת לצבא חוץ מפעם בשבוע, ואח שלי כשליח עובד יותר בערבים שהם שעות העומס. שם, על הדשא, יש לי שקט שאני מבינה שלא יהיה בבית בתקופה הקרובה. הבית בתקופה הקרובה יהיה מעין כלא-חממה. כל פעם האיזון בין המילים ישתנה, תלוי מצב.
יכול להיות שחלקת הדשא הענקית הזאת נמצאת יותר מ-100 מטרים מהבית, אבל אף אחד לא באמת מקפיד על כך. יש פה עשרות הורים וילדים שמשחקים כדורגל, עושים פיקניק, יוגה, סתם מדברים... פונץ' ואני נמנים עם אלה שמטיילים עם הכלב ומאריכים את הטיול. זה כבר היום השלישי ברציפות מאז גזרת המרחק שאנחנו כאן, הרבה מעבר לעשר הדקות הרגילות. הוא יושב לידי ונובח מדי פעם, מבין שאני עושה לו בכוונה. ככה גם אני מרגישה, שמישהו עשה לי בכוונה. מישהו הרס לגמרי את כל התכנונים שלי.
אני לא יכולה לשקר ולומר שאני בדיכאון. ככל שהימים חולפים והחל"ת היא מציאות, אני כן נהנית מהרוגע. אין התקפי חרדה ואין שום סיבה שהם יתפרצו ככה. אני רב הזמן בחדר המוגן שלי, רואה טלוויזיה, כותבת במחשב סיפורים ומכינה עבודות יצירה. אני גם לומדת לבשל, כי ההכנסה שלי כן נפגעה ולהזמין אוכל מבחוץ לא בא בחשבון כבר. 70% משכורת זה כסף, אבל עדיין לא כמו שאני רגילה. כמויות החבילות שמצטברות לי ליד המיטה מוכיחות על מה אני מעדיפה להוציא את הכסף. מותר לפתוח רק אחת ביום כדי שיהיה למה לצפות. אין לי למה לצפות.
אני כן מנסה לנתב את הבאסה מכך שלא יכולתי להציע לנמרוד לחגוג יום הולדת ביחד לאופטימיות זהירה. יש לי עוד קצת זמן לעבוד על עצמי, עוד קצת זמן להשתכנע ולשכנע את עצמי שאני רוצה את כל זה, מערכת יחסים, איתו. רוצה אותו. יש לי משהו, מעין מטרה סמויה, להיאחז בו עד שדברים יתבהרו וענן אי הודאות יחלוף מעל הראש שלי.
סירנה נשמעת משום מקום והורסת את קולות ההנאה והצחוק. כמה שוטרים יוצאים החוצה מניידת מאוד גדולה ומבקשים להתפזר. אני קמה וממשיכה לטייל עם פונץ' בשביל, רק שאחד מהם ניגש אלי. "גברת, תסיימי מהר את הטיול עם הכלב והביתה," הוא אומר. אני ממלמלת 'בסדר' וחושבת לעצמי אם אין להם עבודה חשובה יותר לעשות. לי הייתה עבודה חשובה לעשות ולקחו לי אותה. היא נלקחה ממני.
אני חוזרת הביתה בדרך הכי ארוכה שאני יכולה ומגלה שהרווחתי בסך הכל עוד עשרים דקות טיול. זה לא משנה את העובדה שבקושי שש ועדיין יש אור יום בחוץ. מחר היום יהיה ארוך יותר כי הלילה יחליפו את השעון לשעון קיץ שוב. גם אם אני מוגבלת ב-100 מטרים מבחינת תנועה, המוח שלי מפליג אל היום בו שעון הקיץ הסתיים. ביום ההוא נמרוד בא למשרד שלנו אחרי שהוא הוריד לי את העוקב באינסטגרם. אחרי שדפקתי הופעה, בשבילו? , כמו מטומטמת. למה כמו, באמת מטומטמת. אבל המטומטמת הזאת הרגישה משהו, ניצנים של משהו שמשתנה. כמה המציאות השתנתה.
אני פותחת את היומן שלי ומגלה שהוא ריק גם שבועות קדימה. אין לי אפילו איזה תור לרופא מומחה שיוציא אותי ליום בלתי שגרתי בשגרה החדשה. אין לי מה לעדכן, אם כבר רק להמשיך למחוק עוד ועוד דברים שלא יקרו. אני מסתכלת על הציפורניים שלי, שהיו אמורים לקבל השבוע לק ג'ל חדש, ואחר כך על הגבות. לא הייתי אצל הקוסמטיקאית שלי מאז הנסיעה האחרונה לירושלים. אז מעכשיו ועד אני לא יודעת מתי כל מה שיש לי הוא זיכרון אחד גדול? פתאום הכל מתגמד, כל הרע, רק תנו לי לראות את נמרוד עוד פעם אחת. למה לא אמרתי לו כלום שם בנסיעה הזאת? אפילו שלום. בסוף זה היה שלום, ולא להתראות.
יום שישי הופך להיות שעמום אחד הגדול. אני מתעוררת מאוחר כי הלכתי לישון מאוחר. מה עשיתי כבר? ראיתי סרטים. כשהשמש מגיעה לסלון הבית לקראת השעה שתיים, אני מקבלת את שעון הקיץ בברכת הפרצופים. עכשיו אני לא יכולה להסתכל בנייד בעדכונים. אני עוזבת בצער את הרביצה על הספה והולכת לחדר של אחי. שם חשוך ונעים.
הוא מרים את עיניו אלי כשאני סוגרת אחריי את הדלת. "אפשר רגע את הנייד שלך?" הוא שואל וכבר מושיט יד.
אני חשדנית, מצמצמת את העיניים שלי כדי סדק. "למה?"
"נו, לכי בינתיים להתקלח. תחליפי פיג'מה את איתה כבר מיום רביעי, לא? אני רק לובש טרנינגים כל היום." הוא צוחק.
"למה אתה צריך את הנייד שלי?" אני מתעקשת לקבל תשובה.
"סתם להסתכל על משהו באינסטגרם." כף היד שלו פתוחה. "נו. תביאי כבר. היוזר הפיקיטבי שלי חסום אצל מישהי, אני צריך לבדוק ממך מה היא העלתה."
אני מחייכת חיוך ממזרי. "תראו אותך." אני עומדת לצאת מהחדר כשגברת סקרנית רואה את השמנת עומדת ממש מולה. היא ניצבת לה יפה, על השולחן, מחכה רק לי. רק שאבוא ואקח אותה. יכולים להיות לה הרבה טעמים: חמוץ, מתוק, מלוח... יכולים להיות לה גם טעמי לוואי שיישארו איתי ימים קדימה ומאוד מסוכנים לבריאות שלי. יותר מהנגיף הזה שמסתובב בחוץ, זה בטוח. "אני יכולה את הנייד שלך עם היוזר הפיקטיבי?" אני שואלת, ואדון היסוס עומד לו מול השמנת.
אחי מעיף אותו בבעיטה כשמצביע עם הנייד עליו. "בטח. מה, גם את רוצה לעקוב אחרי מישהו ולא רוצה שידעו שזאת את?" העיניים שלו עמוק בנייד שלי.
אני לא עונה. אני אוספת את הנייד, מתיישבת על כיסא המחשב שלו ולוקחת נשימה עמוקה כשאני מקלידה את השם של איתי בחיפוש. אני מתחילה בטבעת הכתומה, בלי להיכנס לפרופיל שלו בכלל. אפשר לראות סטורים רק דרך שורת החיפוש ואולי זה הסימן להרפות. להפסיק. אני רואה רק סטורי אחד שגורם לי להרגיש מנותקת ממנו יותר מתמיד. אחת החברות שלו, שגם עדיין חסומה אצלי, עשתה צילום מסך לשיחת וידאו. היא יושבת במרפסת גדולה על כיסא מתנדנד כמו של זקנים ואיתי יושב על כמה שישיות בקבוקי מים בחצר שאני מזהה. הוא חזר לבית של ההורים שלו. התיאור שכתוב על התמונה הוא "אתגר הכיסא", והוא גורם לגלגל עיניים. אני מכינה את אותו האיבר שתיכף הוא יראה משהו ויתחיל לדמוע אז שיירגע. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה, צוללת פנימה אל תוך הפרופיל של איתי ו...
אין כלום עם החברה.
0 תמונות איתה ביחד.
3 בסך הכל נוספו מאז החסימה: אחת בעבודה ועוד שתיים בטיול לחו"ל שעשה עם חברים שלו. בנים. היא לא שם.
אני מניחה את הנייד מיד על השידה, לא רוצה לדעת עוד. אולי עוד מוקדם מדי להם לעלות תמונות ביחד והם בכלל מעלים סטורים שאני לא רואה. אני גם לא רואה שהוא עושה לה לייקים בפייסבוק יותר, זה כן. אני עוד עוקבת שם ממש מעט. וגברת סקרנות לא מוותרת. היא לוקחת את הנייד ומושיטה לי אותו מחדש. בידיים רועדות, אני נכנסת שוב למשתמש של איתי ואז לרשימת העוקבים שלו.
היא לא שם.
אני נכנסת לרשימה של האנשים אחריהם הוא עוקב. שוב. אני חוזרת אל רשימת העוקבים, מחפשת את השותפות שלה לדירה. כמה מידע אני יכולה לגלות על בן אדם דרך האינסטגרם זה מפחיד. אני לא מוצאת את שתיהן. יכול להיות ש... ? זה הגיוני ש... ? מה... כבר? כל כך מהר? ומה עם ההצהרות שלו שהוא מצא את האחת או משהו כזה? כל כך מהר הן התפוגגו? מה פספסתי?
אין לאיתי חברה.
הלב שלי יוצא לרקוד ומזמין את הרגליים לסיבוב מהר. כולי לא מעכלת, לא מאמינה. וגם בערב, כשאני עושה סיבוב נוסף וחברה כותבת לי שהורדת עוקב היא פרידה שנגמרה לא טוב והוא דוש שבטח עשה לה משהו ופגע בה, אני לא מאמינה. כל הסבל שלי היה בשביל קשר מהיר מדי? קשר שכבר ראיתי אותו מתפתח לחתונה?
והגוף שלי התעייף מההליכות. התקווה כן הממשיכה ללכת. היא העירה מחדש, כמו האביב, את כל הדברים שישנו בתוכי. החיוך של איתי מופיע לי בחלומות. ויסמין הקטנה. ופתאום לא רע לי כל כך במציאות החדשה כי יש בה משהו שאני אוהבת. מישהו שאני אוהבת. ופתאום שכחתי מנמרוד. פתאום הוא לא היה דומיננטי וחזק. כל הזיכרונות איתו היו כבויים, חשוכים. קרני השמש של איתי השתלטו על כל השמיים שלי מחדש. האביב הגיע וגם פסח בא...

"כמו ציפור נולדה לחופש
אפרוש כנפיי לי אל הנופש
כי תקוותי בי שבו לקנן

ישנם ימים ללא מרגוע
אמצא מנוחה
שלוות אלוה
וגם שירי חזרו להתנגן"

"אתמול הייתי כעיוורת, כה בודדה, ממש אחרת, ופתע כמו חלום בלתי צפוי," אני מזמזמת לי את השיר "כמו ציפור" של עפרה חזה תוך כדי שאווירת ליל הסדר משתלטת לי על הבית. ערב חג. לבד, עם המשפחה הגרעינית. אני לא חושבת שיש בזה משהו רע, פשוט בלתי שגרתי. כמו כל התקופה הזאת. ליל הסגר מכנים את החג החשוב בשנה. אותי זה לא מצחיק ממש.
השמלה שקניתי באסוס בעצת חברה ממותג בשם PAPER DALL ובאמת עושה אותי בובה, מונחת על המיטה שלי. אני לא מאמינה שאני הולכת ללבוש שמלה חגיגית ולהתאפר בשביל ליל סדר הבית. אני מרגישה כמו דמות בתוכנית 'האח הגדול', שהסתיימה לפני פחות משבוע. אולי האיפור ישפר את ההרגשה שכלום לא מחכה בחוץ.
לפני כמה ימים הודיעו שמעכשיו חובה לצאת מהבית עם כיסוי לאף ולפה. אבא הביא לכולנו מהעבודה מסכות כחולות כאלו כמו של מנתחים. אני מרגישה כמו שרדר מצבי הנינג'ה כשאני הולכת איתן, ולכן אני מעדיפה לקשור צעיף מנומר. התחושה הזאת לא נעימה לי, גורמת לי להרגיש חנוקה. כל זה גם תורם להרגשה שאין באמת סיבה למה לצאת מהבית. זה רק הטיולים עם פונץ' והגיחות לסופר ולדואר, שמסתכמות ביחד בפחות מחמש שעות שבועיות.
המחשבות על איתי, עכשיו כשהוא "פנוי", לא חזקות כמו שחשבתי. למרבה הפתעה, הן מאוד מעורפלות בחצאי זיכרונות חצאי פנטזיות. איכשהו כל המציאות עם נמרוד ערבבה את הכל. כל הזיכרונות שאני חולקת עם נמרוד, בדרך כזאת או אחרת, קרו. הם אמת.
גם על נמרוד אני חושבת. לא באותם מינונים כמו בעבר, אבל הוא לא ברח לי לגמרי, כמו שחשבתי שיקרה. אני עדיין מרגישה ענן של חרטה על כך שדברים מסוימים לא יצאו איתו לפועל. החמצה מסוימת שעוד מכה זרמים בעורקים שלי מדי פעם. אני לא יכולה לשים את האצבע על מה בדיוק. אולי הוא כן ריגש אותי באיזשהו מקום, מה שעל איתי אני לא יכולה להגיד. אף פעם לא אוכל להגיד.
הוא החזיר את האינסטגרם שלו לפני כמה ימים והעלה סטורי מקודם. לא משהו מרגש, לא משהו שחושף על עצמו יותר מדי. שיתוף סטורי של הרמת כוסית וירטואלית עם המחלקה שלו במשרדים. אם איתי מבקש בסטורים שלו מכולם לשמור על עצמם, נמרוד הכי רחוק מכך. הוא בסך הכל מסתפק בהוספת אימוג'י של לב והמילה 'מתגעגע'. עכשיו אני שוב רואה עדכונים של איתי, גם אם אני לא עוקבת אחריו. הורדתי אותו מהחסימה. לנמרוד עדיין לא הורדתי את העוקב. אני יושבת על המיטה במשך כמה דקות ארוכות וממתינה למחליק שיגיע לטמפרטורה הרצויה. תוך כדי, אני צופה בסטורי של נמרוד שוב ושוב.
השיער שלו מתחיל להיות ארוך. זה מעלה בי חיוך. אולי בפעם הבאה כשאפגוש אותו הוא יהיה כמו שזכרתי אותו במסעדה? אולי אם אצליח להימשך אליו כמעט 100% דברים ישתפרו? לא ראיתי אותו כבר חודש וחצי. אני לא מאמינה. אני לא מאמינה שאני גם סופרת ימים. העבודה לא חסרה לי כמו ההתלהבויות הקטנות האלה שהרגשתי כשידעתי שאני הולכת לראות אותו. זה עדיין הסוד שלי. עדיין לא הרבה אנשים יודעים עליו. זה הישג גדול יותר ממה שאי פעם הכרתי, בטח בהקשר של איתי. ואם כבר איתי, באופן ממש מצחיק- אף אחד לא טרח לספר לי שהוא חזרה בשוק הפנויים פנויות. כשהוא הכיר את החברה- כולם כתבו על זה. הפעם? דממת אלחוט.
יכול מאוד להיות שהמשפט "רחוק מעין רחוק מהלב" עושה את שלו. בסוף, הפרידה ההיא בערב ההוא בפברואר הייתה אמיתית. אולי טוב שנפרדתי ממנו, גם אם לא ידעתי שזאת באמת תהיה פרידה של ממש. אותו אני לא יודעת מתי אראה שוב ואם אראה. אני כל כך דרמתית, אני יודעת. זה רק איתי ואני לא באמת צריכה אותו. אני צריכה לחשוב עלי ועל הבריאות שלי ושל הסביבה שלי, גם אם בפנים הייתי רוצה שאיתי יהיה בסביבה הזאת. הייתי רוצה לראות אותו עוד קצת רק בשביל להרגיש את הדריכות שהולכת יד ביד עם הציפייה למסיבה. בסוף תמיד דלי ענקי של מים נזרק על שתיהן, והן חוזרות הביתה עצובות. אולי באמת הפרידה-לא פרידה הזאת תעשה לי טוב בהמשך. הבעיה היא שאני לא יכולה לדעת מה יהיה בהמשך.
המחליק מוכן.
אני עדיין יושבת על המיטה וקולטת שהאצבעות שלי מחזיקות את הסטורי. אני גם קולטת שהחיוך עדיין מרוח על הפנים שלי. אני לוחצת על השורה שמתחת לסטורי וכותבת לנמרוד שתי מילים בלבד:

חג שמח :)

אני מתחילה להחליק את השיער ותוך כדי מקבלת שיחת טלפון ממשה. אנרגיית החג עושה לי טוב, ואני כולי עונה בסוג של שירה, "פסח שמח ושלום! האם משה יצא ממצרים כבר?"
"באמת מה שנקרא מעבדות לחירות." הוא מצחקק.
"מוכן לחג?" אני שואלת ומנמיכה את הטלוויזיה.
"כן, כן. דווקא נחמד לצאת מהפיג'מה קצת. תגידי, מישהו היום אמר לך חג שמח בעבודה? קיבלת טלפון ממישהו?" הטון שלו נשמע מוזר.
אני מרגישה איך הלב שלי עובר לפעום בקצב לא רגיל. "לא, למה? איתך דיברו?"
הוא מסתבך במילים שלו. "אה... כ-כן... א-אחד המנהלים התקשר להגיד לי חג שמח. אפילו ל-לא שלח ווטסאפ. זה אומר משהו א-אולי על חזרה, לא? את חושבת?" הוא כולו מהוסס כשמבין שהמצב שלו שונה משלי.
"אני מניחה שיהיו כאלה שבאמת יחזרו אחרי פסח. יצטרכו כמה עובדים חיוניים. הכל ישתנה במשק, אבל יש עבודות אצלנו שכן צריכים לעשות." אני מניחה את המחליק כשאני מרגישה כאב בטן חד.
הוא חוזר לשאלה שלו, "ואלייך אף אחד לא התקשר או שלח הודעה? תבדקי רגע."
"כלום." אני שולחת מבט חטוף אל מסך הנייד שלי. הוא ריק. "אתה עובד טוב, אוהבים אותך. תראה בזה משהו טוב. אתה תהיה בין הראשונים שיחזרו."
"כן, כנראה." הוא נשמע מבולבל. "חג שמח, סתיו."
אני מחזירה ברכה וחוזרת להחליק את השיער. זה היה צפוי שלי לא תהיה חזרה מהירה מהחל"ת הזאת. ראיתי את זה קורה. אני לא רוצה לתת לשיחה עם משה להטריד אותי יותר מדי. אני בתחושה חגיגית, תחושה של חופש. אני מצליחה להרגיע את הגוף ומכניסה אותו מחדש אל תוך האווירה הקדושה כשאני חוזרת לזמזם את "כמו ציפור".
כשאני מסיימת עם עיצוב השיער, אני רוצה לתת ליד הכואבת שלי הפסקה, ולכן שוב מתיישבת על המיטה. אני צריכה עדיין להתאפר וגם לערוך שולחן. אני נכנסת לאינסטגרם ונכנסת יזום למשתמש של איתי. הטבעת הכתומה מופיעה סביב שם המשתמש שלו. אני לוחצת עליה ומגלה תמונה משפחתית שצולמה בחצר לפני כמה דקות בלבד. הוא לובש חולצה מכופתרת לבנה די פשוטה ומכנסיי טרנינג שחורים. הכיתוב תחת התמונה הוא "סדר ZOOM", ואני מבינה שזאת כנראה הסיבה בגללה הוא בחר לא להשקיע בלבוש, דגש על המכנסיים.
האיפור שלי יוצא כל כך כבד ורשמי, שהוא מזכיר לי אותי בתקופה הראשונה בה הייתי מנסה להרשים את איתי. עם הזמן למדתי להוריד מינונים ולהבין שאני עושה את זה בשביל עצמי. לא באמת עם הזמן, הכל קרה בבום כי גיליתי שיש לו חברה. הייתה. אני באמת אוהבת את הרעיון של לאהוב אותו. כל הזמן הזה עם נמרוד הוכיח ואולי עוד מוכיח שכשיש רגשות על דברים שהם אמיתיים הם שונים לגמרי. מותר לך לחשוש ולא הכל ורוד. יש דייטים ומחשבה על איך להציע דייטים לפני שקופצים בראש לחתונה וילדים. יש כאבי בטן, אבל הם פחות מלחץ וחרדות, אלא יותר מהתרגשות. החיוך שעל הפנים נשאר כל הזמן ולא מתחלף בבכי. הוא נצרב, כמו המגע של נמרוד, עמוק בזיכרון.
אני עורכת את השולחן ומבינה שדברים מתחילים ליפול לי, להתחבר. טוב ששלחתי לנמרוד חג שמח, למרות שנראה שהוא בדרך לסנן אותי. שוב. אני מוציאה את הסכו"ם וחושבת כמה חבל שאי אפשר לחתוך עם הסכין ולדקור עם המזלג את הזמן הזה. את אי הודאות הזאת. אני רוצה לפחות לדעת שעם נמרוד יקרה משהו. אני מחייכת כשאני חושבת עליו וממהרת להסתובב אל המטבח כדי שאף אחד בבית לא יראה. זה נימי. הוא גרם לי להרגיש משהו שאנשים אחרים אף פעם לא יבינו. שכנראה אף אחד חוץ ממני לא יבין. לא, הוא לא ממלא את הריק. הוא לא תחליף. הוא לא התפשרות. הוא תיקון.
כשאני שוב בדרך, אני מחפשת מה אני יכולה לראות בטלוויזיה עד שנתחיל לקרוא את ההגדה. יש כמעט שלוש שעות עד שזה יקרה. תוך כדי דפדוף ב-VOD אני שומעת צליל התראה ורואה על המסך את המצלמה של האינסטגרם. אני מפחדת לקוות לשווא, ולכן בידיים רועדות אני לוחצת על הצג. תוך שניות בודדות אני מרגישה האדם הכי שמח ביקום. החיוך שלי חוזר ובגדול.

חג שמח ורגוע גם לך :)

*
סביב שולחן החג, רק אמא, אבא, אחי, אחותי ואני, אני מרגישה רגועה כל כך. טוב לי. אין שום דבר מלחיץ או בעייתי שיצוץ. הנייד שלי סגור בחדר, גם לא על שקט. כולם מדברים, אין שום צפצופים מרגיזים ברקע או תחושה שאני חייבת לבדוק את הנייד אחרת אוי ואבוי לי.
אני אוכלת בהנאה, יודעת שיש סיכוי גדול שבתקופה הזאת בבית אעלה במשקל. להתחשב בכך שירדתי המון במשקל בגלל חרדות כאלה ואחרות שהיו וכיכבו בחיי לפני מספר חודשים, אולי זה לא דבר רע כל כך.
אנחנו צוחקים על כל מיני אירועים משפחתיים נוסטלגיים מהעבר, נזכרים בנסיעות שעשינו כילדים ומגלים שלעשות ליל סדר לבד זה לא באמת לבד. יש לנו אותנו, זה את זה. בדרך כלל לילות הסדר במשפחה שלי הם לא הדבר הכי כיפי בעולם. יש נסיעות לאיזה דודה או סבתא, צריך לישון שם, ריבים, מזוודות, תחושת לחץ ועומס לא ברורה... הכל נעלם. יש את המיטה שלי, בבית שלי, את המשפחה שלי בלי עוד אנשים ושלווה שעוד אתגעגע אליה. עד כמה הלילה הזה שונה מכל הלילות, תרתי משמע? לאבא יש זמן להסביר לנו את כל הפירושים בשיר "חד גדיא". אני ממש מופתעת לגלות מה זה מה וכמה דברים בשיר הזה לא ידעתי בכלל. כשאנחנו בליל סדר אצל אחרים, אני פשוט מדפדפים את השירים האלה עד "אחד מי יודע" ומסיימים. הפעם, אחרי השיר הארוך שגומר לי על הגרון, אבא מציע שנקרא ביחד את "שיר השירים".
אף פעם לא הייתי אוהדת גדולה של הספר הזה, בטח שבתיכון עיצבו את הדעה שלי עליו. מדבריים על שדיים של אישה ואומרים שהם מוקדשים לאלוהים. טוב. כן, הטקסטים שבו, שכתב שלמה המלך, מאוד יפים ונוגעים. כלומר, פרק א' וב' שאני קוראת בקול. קול דודי הנה זה בא... ואז אנחנו מגיעים לפרק ג' והעיניים שלי מתמלאות דמעות. לא רק קול דודי נשמע, אלא הקול הזה בראש שחשבתי שעזב כציפור נודדת וחזר בגדול.
א עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו.
איתי.
ב אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת--אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. ג מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם.
איתי או נמרוד?
ד כִּמְעַט, שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו, וְלֹא אַרְפֶּנּוּ--עַד-שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל-בֵּית אִמִּי, וְאֶל-חֶדֶר הוֹרָתִי. ה הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.
נמרוד.
ובאותו הלילה, קראתי את הטקסט הזה ושוב ושוב על מיטתי. הדמעות שלי היו מלוחות יותר מהמלח ששמים על הביצה בקערת הסדר. נמרוד עורר את האהבה, אבל את איתי חיפשתי בצפון. רגע, גם את נמרוד חיפשתי בירושלים. את איתי ביקשתי, אהבתי, אוהבת? , ולא מצאתי. בנמרוד אני אוחזת. אני לא רוצה להרפות. הוא העיר אותי. האם אני רוצה להביא אותו לבית של ההורים? אל החדר שלי? במילים אחרות, לעשות איתו אהבה? האם כל הזמן הזה, כשהוא היה מתחת לאף שלי, הוא היה מה שכל כך רציתי והשתוקקתי- האהבה?

לפעמים אני מסרבת לקבל את זה שעברה רק שנה אחת מסוף הסיפור. תוך כמה חודשים הספיק לקרות כל כך הרבה, שאם היו נותנים לי פרק זמן שיתאים לאירועים האלה- הייתי אומרת מינימום שלוש שנים. אבל הכל קרה בכמה חודשים.
סינונים, עזיבות, מוות, טיפול פסיכולוגי, התפשרות, הבנה שאני כן רוצה להשתנות, לשנות, לנסות. תחושת התקיעות שמסרבת לחלוף.
היום ששינה הרבה דברים בהסתכלות שלי קרה בחודש יוני. וזה שיר שכתבתי אחרי שהבנתי כבר מה אני רוצה, את מי אני רוצה:

צהריים, אור שמש במרפסת
תוהה בפעם המי יודע מה
האם אותך אני מפספסת
או מגזימה

חיוך עולה לי על הפנים
אבל זה זמני
נזכרת במציאות כי רב הזמן אני בעננים
כן, זאת אני

איך בגשם של פברואר בשחור וכתום
ערב אחד נפגשנו פתאום
והיית קצת נחמה, תקווה
לא מסוגלת לראות אותך כאהבה
ומשום מקום בא וירוס מסתורי והשביל נמחק
נהגתי עד אליך לבד כדי להוכיח לעצמי מה?
אולי אני תמימה

לא רציתי אף פעם לפגוע בך
גם כששלחתי הודעה ליום ההולדת שלך
והפעם לא לשלו
והוא טס ואתה נשאר פה
והחיוך עוד מהדהד
הגוף קצת מרקד
כי הכל קרה ולא דמיינתי
אבל בשיא של השיא
לך נעלמתי

כעבור מספר חודשים מסוף העלילה בליל הסדר, קרה משהו. נמרוד עזב בסביבות יולי את ירושלים והעבודה כי נמאס לו מהחל"ת ומצא משהו אחר. הוא חזר לגור במרכז, אבל שמר על קשר עם אנשים. אני, עדיין בחל"ת, כבר התחלתי לשמוע הצעות להוצאה לאור לספר "להילחם בשבילו", חלום שאני רוצה להגשים. כל התקופה הזו הוא ואני לא דיברנו. ניסיתי שלוש פעמים במאי-יוני להתכתב איתו, והוא סינן אותי. למרות זאת, כתבתי את השיר "מפספסת" כי הרגשתי שאני בדרך לפספס. הרגשתי משהו. ובנובמבר קיבלתי הזדמנות שנייה. אני מצטערת שאני לא עושה "נימי 2" או משהו כזה, אבל אני מעדיפה להשאיר את זה ביני לבינו כרגע. אני כן מעלה כאן קטעים שונים, אבל הם לא חשופים כמו העלילה של הסיפור הזה. היא הייתה מעין טיפול פסיכולוגי נוסף לנפש השבורה שלי. אני מרגישה מועקה והקלה בכתיבת שורות אלה והסוף. הנה הצצה קלה, שתחתום את הסיפור, לאיך חזרנו לדבר:
כשבן שלח לי הודעה שנפגשים אצלו בדירה, אני מודה שחשבתי להבריז עד הדקה האחרונה. מה לי ולאנשים שלא ראיתי כבר שמונה חודשים? למה שארצה לראות אותם בכלל? מישהו, חוץ ממנו וממשה טרח והתעניין בי בתקופה הזו? זה כל כך מעליב לדעת שבסוף את כלום ושום דבר.
רק שידעתי שאם לא אגיע, אולי לא תהיה לי עוד הזדמנות. זאת ההזדמנות כנראה. ידעתי שנמרוד יהיה. בן אמר שלא יהיו הרבה אנשים וסיפר שנמרוד כל כך חשדן, שהוא שאל מי מגיע. מסתבר כשהשם שלי נאמר, הוא לא הגיב. לא אמר שום דבר טוב, אבל גם לא אמר רע. והבנתי שהוא אמר הרבה רע. הבנתי שהיו אנשים שהוא לא רצה לראות. אם הוא לא אמר כלום עלי, זה אומר שאולי הוא כן רצה לראות אותי. אני לא יודעת. אני כן יודעת שבתקופה הזאת השיר BREAK MY HEART של דואה ליפה ליווה אותי והפך להיות פתאום השיר "שלנו", של נמרוד ושלי. מה היה קורה אם הייתי נשארת בבית, כמו בשיר?
בכל מקרה, אני זוכרת איך התרגשתי באותו ערב. התחלתי להתארגן אליו מהצהריים. יותר במחשבות, פחות בפועל. במציאות התאפרתי כל כך קל כי הבנתי שאין מה לדפוק הופעה בשביל מפגש עם 20 אנשים. ואין מה להרגיש רע אם כך שבא לי להיות אני. עצמי. את נמרוד אני מכירה, והוא מכיר אותי. אני לא צריכה לזייף כלום. מאז שאיתי עזב את ישראל אחרי שמצא עבודה בחו"ל, אני הכי אמיתית שיש עם עצמי. הטיפול הפסיכולוגי עוזר. אני שלמה עם כך שאני רוצה את נמרוד, להיות עם נמרוד, גם אם אני לא נמשכת אליו עדיין ב-100%. יש דברים חזקים יותר ממשיכה. וככה הלכתי לדלת, כבר הגעתי למעלית ו... אה רגע. מסכה! כן, הרבה דברים השתנו מהפעם האחרונה שהוא ואני נפגשנו.

____________________________________________________________

תודה לכל מי שקראה וקרא את הסיפור. הפעם לא היו מדליות זהב בצרורות, בקושי שתיים, ולא הרבה תגובות. היה פרק אחד שכן היו בו הרבה, והיו כאלה שהרשו להעביר ביקורת עלי. וזה בסדר. לא נפגעתי, בסך הכל הבנתי שיש מחיר לחשיפה של דברים כל כך אישיים. יומן אישי שכולם יכולים לקרוא.
יחד עם זאת, הרגשתי שינוי מסוים ונחמד בכתיבה לקהילה קטנה יותר. לא יודעת אם לומר שהרגשתי אינטימיות עם חלק מהקוראות, גם כאלה שכתבו לי בפרטי. אני כן יודעת שהפרק בו כתבתי על התקף החרדה במקלחת שכלל הקאה תוך כדי שאני עירומה ורועדת מקור נגע בהרבה אנשים. זה טוב, העלאת מודעות זה טוב.
אז זה סיפור החיים שלי מספטמבר 2019 עד מרץ 2020. חצי שנה שהספיקה להפוך ואז לשבור את כל כלי המשחק שהכרתי. בחיים האמיתיים מדובר בחתיכת משחק, פה ערפלתי הכל כדי לשמור עדיין על פרטיות מסוימת.
תודה שלקחתן/ם חלק,
ב-♥
סתיו

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
לא הגבתי עד היום אבל עקבתי באדיקות! כותבת מהממת ומוכשרת ואני אחרייך מזמן .
מחכה לסיפור הבא ❤
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אז קודם כל תודה שקראת ואת קוראת. תודה על התגובה!
אני מקווה שיהיה סיפור הבא. ימים יגידו, כרגע אני חסרת השראה ועובדת על ההוצאה של "להילחם בשבילו"
הגב
דווח
guest
מהממם
מרגש סוחףףף
כל פרק נסחפתי איתך התרגשתי איתך בכיתי איתך כעסתי איתך
וואו וואו
מוכשרת !!!!!!!!!!
הגב
דווח
טען עוד 9 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 113
להילחם בשבילו- פרק 113
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
לילה מטורף
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
הבת זונה הזו כמוני
הבת זונה הזו כמוני
מאת: קריסטין .
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself